צפו: הפסיכולוגית החרדית שהפכה למטפלת של חולי ‘מלון הקורונה’

גיטי גפני, בת 39, היא פסיכולוגית שסיימה התמחות קלינית. היא שהתה בבידוד במלון דן פנורמה לאחר שנדבקה בקורונה – ונתבקשה על ידי הצוות במלון לתת טיפולים פסיכולוגים לשוהים במקום.

בראיון בתכנית ‘העולם הבוקר’ היא גוללה את החוויה:

גפני: “לא נראה לי שנחים שם, יש הרבה מסיבות… הגעתי כחולה, אפילו בלי איזה סיפור הירואי איך נדבקתי. נדבקתי מאמא שלי, אבל לא זכיתי לטוס לחו”ל בשביל להידבק.

המחלה טריקית, אצלי הסימפטומים לא היו דרמטים, אבל יכול להיות יום שאני מרגישה בסדר, ופתאום אני מדברת ונגמר האויר. חולשה פתאומית, עייפות. הפחיד? אותי זה לא הפחיד, קצת פחות נעים. החלק הפחות נעים זה חוסר הוודאות המאוד גדול. אתה יודע מתי אתה נכנס למלון, אתה לא יודע מתי אתה יוצא. בשביל לצאת אתה צריך לקבל שתי בדיקות שליליות, אין מה לעשות, פשוט לחכות. אתה לא שולט בזה.

“מה שבאמת קרה זה שהייתי שם 3 או 4 ימים, הימים נעלמו לי וזה אחד המאפיינים של המקום וזה קרה גם לאנשים סביבי. חשבון הימים נעלם, הכל נראה כמו יום אחד ארוך, ומתמשך, כי אין סדר יום, הכול מעורפל, העולם בחוץ קצת מאבד את המשמעות שלו, ונהיה איזה בועה כזו פנימית של עולם בפנים. והעולם הזה הוא לא קל.

“אחזור שניה לסיפור שלי, והחוויה שלי קצת משקפת את החוויה הכללית של האנשים שם. אחרי כמה ימים שאני שם, בשעת ערב קיבלתי פתאום טלפון, מהמספר של המלון, מפיקוד העורף – שמעו שאני פסיכולוגית, ואגב, שאלו אותי כשנכנסתי למלון מה המקצוע שלי, אבל זה היה בתוך הרבה שאלות, כמו מה אני אוהבת לאכול ואם אני רגישה לאוכל, אז קצת התפלאתי למה המקצוע שלי רלוונטי, אבל לא ייחסתי לזה מחשבה.

“כשצלצלו הבנתי. אמרו לי, אוקי את פסיכולוגית, יש פה מישהי ואנחנו רוצים שתעריכי את מצבה, היא בהתקף חרדה. זה היה לילה, לקח לי כמה זמן להתעשת, סיטואציה מוזרה, הלכתי לחדר של אותה אחת ומשם זה בעצם התגלגל. באמת מצאתי מישהו במצוקה גדולה והתחלתי לפתוח את העיניים ולהבין שיש פה איזו שהיא מצוקה לעוד אנשים.

“במהלך הזמן פגשתי אחות שהייתה קצת לפני, אחות מיון בהדסה וגם פרמדיקית, הכרנו, היא חולה שעשתה שם התערבויות חירום באותו אופן. הריצו אותה לכל מיני חולים. התברר לי בשיחה איתה שבערך 70 אחוז מהקריאות שלה הן להתקפי חרדה. המצוקה הנפשית שם גדולה. אנשים חרדים בגדול בעיקר ממוות.

המראיינת: מזל שהיית שם, נשמע שאין שם מערך סוציאלי.

כן, מזל שהיינו, הייתה איתי עוד עובדת סוציאלית שגם היא פעלה איתנו. עשינו ממש מערך. הפניות הדדיות כאלו. מזל, אבל זה לא בדיוק, כלומר אני לא חושבת שהצלחנו לתת באמת מענה ל-500 איש שהיו שם. רצנו ממקרה למקרה, יש שתי לילות שסוף סוף ישנתי מאז שחזרתי משם, אבל שם לא הצלחתי לישון מרוב הדריכות והלחץ. זה הגיע למצב שהייתי עוברת במסדרונות ואנשים היו ניגשים אלי: גיטי, אני צריך עזרה. או יש פה בן אדם… זה היה מאד קשוח.

“אבל מה שעצוב פה, זה שההתייחסות לבידוד הזה במלונות הוא בעיני בטעות כמו בידוד בית. ותחכו שזה יעבור. אבל זה לא ככה. אנשים מנותקים מהמשפחות שלהם, היה שבוע שבו 4 התאלמנו מבני הזוג שלהם שנפטרו מקורונה והם במלון. והם לא יכולים להיפרד, ללכת ללוייה, ואין תמיכה נפשית – הן שם במלון. אף אחד לא חשב שצריך מערך תמיכה נפשית”.