איך חג משמעותי עבור מאות אלפי איש ‘עובר’ ליד אזנם של החרדים

הסיגד והחרדים. בשבוע האחרון חל יום או חג הסיגד של בני הקהילה האתיופית.

מה זה ‘סיגד’? 50 ימים אחרי יום הכיפורים, מתכנסים בני הקהילה לצום וטהרה על הר גבוה, ובו הם מחדשים את הברית שנכרתה בין העם לקב”ה.

ה’סיגד’ מגיע מן המילה ‘סגידה’, או במשמעותו המורחבת יותר ‘יום עבודת ה”, והוא מתקיים מידי שנה בתאריך כ”ט בחשוון. בישראל מתאספים בני הקהילה לרוב בטיילת ארמון הנצי”ב המשקיפה מגבוה על ירושלים.

למה זה מעניין, שואלים אלו שהצליחו לצלוח את הטקסט עד לכאן? כי זה לא מעניין.

כי העובדה שקהילת יהודים ענקית, המונה מאות אלפי בני אדם מתכנסת סביב אירוע דתי כה משמעותי עבורה, לא רק שלא גורמת ליהודי החילוני או החרדי להצטרף, אלא היא לא מצליחה אפילו לעורר בו רצון לדעת על קיומו של היום. היא בטח שגם לא מצליחה להוביל אותם לרזולוציות גבוהות יותר כמו הפולמיקה הפנים-אתיופית האם הסיגד בישראל הוא ‘יום’ או ‘חג’, ‘צום וטהרה’ או ‘שמחה וצבע’ כפי שסיפרה לי הדוקטור שלי ונדה.

ההתעלמות הזו, ברחוב החרדי לפחות, מעוררת שאלות כבדות משקל על המוסד החברתי שנקרא ‘תרבות יהודית-דתית’.

שכן, מה זו בכלל ‘תרבות יהודית-דתית’? בדיוק האירוע הזה. יום בעל חשיבות עצומה עבור קהילה יהודית-אורטודוקסית גדולה שאינה מעוגנת במקורות הלכתיים מוסכמים.

האם אנחנו החרדים מכירים ב’תרבות יהודית’? האם התודעה היהודית שלנו, מכבדת המסורת בבסיסה, מאפשרת כניסה לטקסים מסורתיים ‘אחרים’ מן הסוג הזה?

התשובה האינטואיטיבית שלי היא שלילית. דפוסי החשיבה שלנו, שהורגלו לשרטט גבולות מאד קשיחים בין מה שמכונה ‘ההלכה היבשה’ למה שלא נפסק ‘בפירוש’ – לא מעניקים לנו את היכולת לכבד אירועים דתיים נעדרי מקורות הלכתיים.

ההתכנסות הטוטאלית שלנו סביב ההלכה הפסוקה מובילה אותנו לבחירה המובנת מאליה לפיה אנו לא רק שלא מצטרפים לאירוע האתיופי-דתי הכה חשוב הזה, אלא אפילו לא להתעניין בקיומו ובמשמעותו?

גב’ נעה, ה. שלום. באמצעות בתך נתוודעת – באיחור דו-שנתי צריך לומר – לשירו הפופולארי של הזמר הדתי חנן בן ארי, ‘מה אתה רוצה ממני’.

והנה את, כמו גם בתך, לא חדלה מלזמזם את מילות הפזמון הכוללות את הטקסט, ‘מה אתה רוצה ממני, מה/ מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה/ למה לא תבא אלי בצהריים/ תחבק, תביט לי בעיניים, וכבר את שואלת האם הדבר ראוי? האם אין זו חוצפה שלא לומר גסות להטיח באל היגדים כמו ‘מי ביקש ממך’, ולמה ‘לא תבא בצהריים’? מה זה, האלוקים, חבר, רע, ידיד?

ובכן אגלה לך בסוד גברתי, שמילותיו היפות של בן ארי אינם מהווים הטחת דברים בקב”ה. להיפך. המונולוג, או הדיאלוג – תלוי את מי שואלים – הגלוי עם ה’ מייצר את מה שמכונה בשפה הסוציולוגית ‘שיח בתוך השפה’.

כלומר, זה מנכיח את קיומו של הקב”ה, ממצב את ישותו. קצות העצבים של הטקסט חשופים? כואבים, מסעירים? אות הוא כי ה’ רלוונטי מתמיד. אין דיון על גבולות השיח סביבו אלא רק ביחס אליו וממנו. האם קיימת כלל אמונה בצורתה הטהורה יותר?

וכבר אספר לך שבחז”ל העלו את השאלה של בן-ארי אם כי בנוסח שונה: ‘אם טוב לו לאדם שלא נברא’ כדרשת בית הלל, מדוע איפא נברא? וראי בנושא זה ב’הערות התמימים’ [חב”ד] תשס”ח.

לא נגעתי. ליאונל מסי, שחקן הכדורגל הנחשב בעולם זכה בפרס יוקרתי בשם ‘כדור הזהב’. זו היא זכייתו השישית בפרס הנחשב, וקדם לו רק שחקן נחשב אחר בשם רונאלדו שזכה בחמישה ‘כדורי זהב’. הרחק מאחורי שני ‘הגדולים’ נמצאים שחקנים שזכו בשיאם לשלשה ‘כדורי זהב’. למה זה מעניין? כי זה מה שהיה לאיש שאלוקים חנן אותו במח של אינשטיין ברגלים, אך לא הותיר ממנו מאום לחלק הגבוה יותר בגופו – לומר [בקול]: