רחוב הנשמות הטהורות של רבי גמליאל רבינוביץ’

 חצות ליל שישי. הרחוב הירושלמי שקט מתסיסתו התמידית. משב קריר מאוורר את הדי הפיח והבנזין שהותירו האוטובוסים המעשנים. מפתחי המעדניות נפלטים אחרוני הישיבישער’ס, מותירים צלחות פלסטיק שומניות עם שיירי קוגל וכבד קצוץ. מחלונות הבתים, עולים ניחוחות של פוליש, כביסה רטובה וחלות בתנור. ערב שבת בירושלים.

בכיתה צפופה בקומת הקרקע של בניין עתיק במעלה רחוב ישעיהו בירושלים, נקבצת ובאה חבורת צעירים. הם משתיקים את הסלולרי בכניסה ומתיישבים במעגל סביב אדם בגיל העמידה, בעל תווי פנים חייכניים, גבות עבותות ומבט אבהי. הוא מקפץ בקלילות במרכז מעגל העשוי כיסאות-כיסאות, והתלמידים מתמסרים לקצב, בוהים בפניו הבוהקות ומתנדנדים באחידות.

תנועות ידיו מגבירות את ההתעוררות העולה מרגע לרגע בכפוף לשירי הנשמה המושרים בצוותא. ברגעי שיא הוא עולה אוקטבה, מאבד קצב ברגליו, לא ממסגר את התלהבותו. מסיר מעיניו משקפי פלסטיק שחורים, תוחבם אל ריסי עיניו, מוציאם ומחזירם, הלוך ושוב, מהדק את כיפתו. סוחף את כולם עמו.

אל תוך קטעי השירה הוא שוזר שיעור קצרצר נוגע לכל לב. הוא משוחח על נושא הלכתי ברוח הזמן ומספר סיפור ‘השגחה’ שהגיע לאזניו. “אתם תופסים איזו ה-ש-ג-ח-ה? אח! שיחו בכל נפלאותיו”.

בין לבין נכנסים המאחרים לבוא. מחנים קטנועים בפתח החדר וחולצים בנונשלנטיות קסדות-מגן עטורות דרקונים ואיורי דמויות ספורט. על חגורם מהבהבים מכשירים שמעידים על חיבורם לאנשי ביטחון והצלה ועל הרבה אקשן בסדר יומם. הרב לא מפספס אף אחד. מנופף לכל אחד בהתרגשות.

המנגינות המושרות, חציין בגעייה, חציין באקסטזה, מורכבות מאסופת שירים ולחנים שחוצים תרבויות ויבשות. מר’ שלמה קרליבך, דרך זמרים אמריקאיים שגוירו בחדר הזה לקולא. לכאן נשאבים כל הניצוצות, מתבררים ומיתקנים. האסופה היושבת כאן, סוככת תחת כנפיו של לב אחד גדול, ענק, אוהבם באמת וללא תנאי – רבי גמליאל. רחוב הנשמות הטהורות של רבי גמליאל רבינוביץ.

הוא מתפלל תחילה על תלמידיו, על הנשמה’לך שלו, על היהודי ההוא וההוא שרק הוא זוכר את שמו המלא עם שם אמו. ואז, בסיום התפילה והבקשה האישית, הוא מורה לנהג להתקשר לפלוני ולאלמוני ולומר להם שהוא חשב עליהם

“איך דאר’ף נשמה’לך”, הוא נוהג לומר כמקושש. תר אחר כל נשמה יהודית ומבקש לחבקה ולהעצימה. גם כשהדבר עולה לו במחיר של זמן, אנרגיות, משאבים וכבוד. באירועים פומביים ופרטיים כאחד, יעניק הרב תשומת לב לאדם הפשוט, עוד לפני נכבדי הקהל, אדמו”רים או גבירים.

הינוקא של ‘שער השמים’ 

רב גמליאל הכהן גדל בישוב הישן, נצר למשפחת רבינוביץ’ הנכבדה ודור תשיעי מהש”ך. אביו הוא הגאון רבי לוי הישיש, מחבר הספר ‘מעדני השולחן’ על השולחן ערוך, מי שאותו נהג מרן הגרי”ש אלישיב לכנות: “החפץ חיים של הדור”.

בין שערי הברזל של שכונת מאה שערים לגדרי התיל של ימי הלגיון, בנה הילד גמליאל את עולמו. הוא התחנך על ברכיהן של דמויות ההוד הירושלמיות כמו הרבי ר’ אהר’לה ראטה ה’שומר אמונים’ זצוק”ל, וכבר אז הוא מתבלט בלימודו, בתפילותיו הארוכות, ובעיקר ביראת השמים שחפפה על פניו.

בגיל 21 כבר החל ללמוד קבלה. בגיל 25 כבר מסר שיעורים בישיבת המקובלים ‘שער השמים’ של הגה”צ רבי יחיאל פישל אייזנבך זצ”ל. הינוקא הצעיר, נחשב לתופעה בין המקובלים של אז, וגם התלמידים הוותיקים החלו נוהגים בו כבוד. השיעור שהתחיל בחבורה מצומצמת, גדל והתפתח ב-30 שנה הבאות. חברו לו שיעורים רבים נוספים שבהם הוא מלמד את תורת הכוונות לפי דרכו של הרש”ש, ומוסיף הדגשים משלו.

מקורות הלמידה שלו, מגוונים. “איפה שיכולתי לקבל דרך בעבודת ה’ – לשם הלכתי”, סיפר לתלמידיו. הם מצדם לא חדלים לשכנעו למסד את פעילותו הרוחנית ולהקים חצר רשמית. “הרב יכול היה להיות הבבא של הבאבות ולהקים אימפריה. אבל הוא מסרב. הוא לא מחפש את זה”, מאוכזבים מכריו.

הם גם יודעים להסביר את המוטו שמעכב את ההתמסדות. “קבלה לא לומדים בשביל לגדול או בשביל לבסס חצר ומאמינים. הרב תמיד מבהיר לנו שאם אין אהבת ישראל נקייה, אי אפשר להתקדם בקבלה”. הוא לומד קבלה לשמה, ללא קמיעות וללא בבא’יזם. “אף אחד מתלמידי ‘שער השמים’ לא הקים חצר רשמית”, הם מוכיחים, “איך נוהג הרב לומר: ‘אני מוכר את כל הכבוד שאני יכול לקבל בחצי שקל'”.

מה שהוא כן עושה, זה לקרב את הנשמות המיוחדות שלא מוצאות מקום במסגרת סטטית ושגרתית. בין תלמידיו נראים גם אברכים בכובעים חסידיים וחליפות ארוכות, שפשוט לא מוצאים שייכות ומקום ביטוי לנשמתם.

“אני יודע שהקב”ה חנן אותי בכישורים”, הוא נוהג לומר, “ובכוח זה הוא מבקש ממני להוציא אנשים מעצבות, לחזק באמונה ולהפיח בהם רוח חיים”. הרב לא בא אליהם בכובע של ‘קבליסט’. הוא כאן רק בשביל לתת להם חיזוק, חיבוק ואהבה. “בזמנינו, גם אלו שנשארים במוסדות יכולים לעיתים לחוש כבולים בתוך עצמם, חסומים וחנוקים. גם להם צריך לתת אהבה וחיזוק”, הוא מסביר תמיד.

שאלות של ‘מה יאמרו’ לא קיימות אצל רבי גמליאל. לא פעם מפצירים בו תלמידים ברוב בושה: ‘רעבע, למי אתה הולך? למי אתה נותן יחס כל כך אוהב?’. זהו רגע יחיד שמוציא אותו משיווי משקלו. “ומי הסתובב אצל הבעל שם טוב?” הוא משיב בשאלה, “אי אפשר לפתוח את הלב בלי אהבת ישראל”.

“כשהייתי לוקח את הרב לשמחות,” מספר לי אחד שזכה לשמשו תקופה, “הוא היה אומר לי בחזור ‘תתקשר לפלוני ותגיד לו שראיתי אותו וחשבתי עליו’, ‘תודיע לאלמוני שאני זוכר ממנו’. לכל אחד ואחד הוא מעניק יחס אבהי. בפרט כשהוא חושש שמישהו לא מרגיש את זה”.

ויש גם סגולות לאלו שמתעקשים “הרב, תן לי סגולה”. הוא מסביר את דברי האר”י שכל המתפלל שלוש פעמים ביום, יש לו חומת שמירה. “הכל נמצא בתפילה. בקרבנות, בהודאה, בשמונה עשרה. תתפללו שלוש פעמים, לא תצטרכו אותי בכלל”.

בגיל 21 כבר החל ללמוד קבלה. בגיל 25 כבר מסר שיעורים בישיבת המקובלים ‘שער השמים’ של הגה”צ רבי יחיאל פישל אייזנבך זצ”ל. הינוקא הצעיר, נחשב לתופעה בין המקובלים של אז, וגם התלמידים הוותיקים החלו נוהגים בו כבוד

באחד ממסעותיו למירון פגש הרב בחור בודד שהתהלך מדוכדך. הנה נשמה’לה שזקוקה לטיפוח. הרב ניגש לבצע היכרות. הבחור חשדן: “מי אתה בכלל”, הוא מטיח ומיד מקבל תשובה. “קוראים לי גמליאל, רבינוביץ. וחשוב לי להכיר אותך”. רגעי שיחה בודדים גילו שמדובר בנכד יחסן של אחד מאדמו”רי הדור, שסטה מהדרך.

“מה אתה עושה?” שואל הרב. והוא משיב: “כלום, אין לי טעם בכלום”. “מה אתה כן יכול לעשות?” מנסה הרב, והוא משיב, “לקרוא”. בסיומה של שיחה מלאת אהבה מציע הרב: “בוא נעשה עסק. לא אכפת לי כמה זמן ייקח לך. אבל כשאתה מסיים לקרוא את ספר התהילים, אנחנו נפגשים ואני עורך לך ‘סיום’ מכובד. קח טלפון וכתובת. כשאתה מסיים תתקשר”. אחרי שנה שלמה, התקיים סיום היסטורי בביתו של הרב. לבחור זאת הייתה התחלה חדשה.

“כשהרב נותן לך נשיקה”, מתוודה מישהו, “אתה באמת מרגיש שהוא מתכוון לזה. כשהוא מברך אותך אתה מרגיש שכל כולו למענך. הרב מחזק אותך בכל מצב. ‘קמת ב-12? בסדר, אני מבין, אבל עכשיו לך לבית כנסת ותניח תפילין’. הוא נותן לנו משמעות בחיים, קושר אותך לקדוש ברוך הוא. בונה לך סדר היום. זה עוגן”.

חצות עם אבנט דוקרני

הכניסה לביתו של הרב עוברת דרך חדר מדרגות עתיק ומקומר. הסיד שעל הקירות נוטה להתקלף בכל פעם שטורקים את דלתות הבניין, ונורת החשמל מתנדנדת על חוט ברזל מסולסל. כשהוא יכול, הוא יקפיד לפתוח את הדלת בעצמו. “זו עבודת המידות, זו מצווה לשם שמים”, יאמר בהתלהבות בכל פעם שייגש לדלת.

בכניסה לבית אי אפשר להתעלם ממאות הספרים שמכסים את המבוא, את ארבעת קירות הסלון שממול ואת החדרים המסתעפים פנימה. נראה שכל הבית הוא מעין ספרייה גדולה שלשמה הועיד את הכל.

במרכז חדר צר, עומד שולחן עץ רחב העמוס גם הוא כרכים וטיוטות. שעות רבות ביום מקדיש הרב ללימוד היקפי וכתיבת חיבורים. דבר שהצריך את הערימה של עשרות הספרים שפתוחים בו זמנית, זה על גב זה. בתוך הכרכים, נעוצים דפים מושחרים בכתב יד צפוף. מציגים חידושים, רעיונות, הערות שוליים וסוגיות הנמצאות בשיאו של ליבון.

בחצות הלילה עורך הרב תיקון חצות מלא, הכולל קודם הכנות של טבילה במקווה, כריכת אבנט קוצני של שק על המותניים, לבוש שק ואפר על המצח. רק באישון לילה, לאחר בכיה על גלות השכינה וצרות ישראל, נרדם הרב על הכיסא, למנוחה קלה. “הוא כמעט לא רואה מיטה”, מספר אחד מבני המשפחה. “הוא גם כמעט לא אוכל. רק מה שמכינים לו ודוחפים לו בכוח. שיחת חיזוק עם עוד יהודי מחייה אותו יותר מכל אוכל או שינה”.

בעלות השחר, הוא מזנק מן הכיסא ופותח בתפילת שחרית ארוכה המתחילה באמירת קרבנות במתינות כמונה מעות, כשכל התפילה משולבת בכוונות הרש”ש, נפרשת על פני שעות ארוכות: “הרב מאבד את קצב המניין בכל מקטע של התפילה ולכן עובר למניין אחר. אחרי שמונה-עשרה הוא עובר שוב לשטיבל אחר לחזרת הש”ץ”. יש עשרות יהודים שעוקבים אחריו, ממתינים שיסיים שמונה עשרה ומכוונים לאותו מניין שבו הוא יעלה לדוכן ל’ברכת כהנים’. “הכהן צריך להכין את ליבו שיברך ‘באהבה’ אמתית כמו שהצטווה”, רגיל הרב לומר.

כשהוא שב מתפילת שחרית, הוא מתפנה לעסוק בכתיבת הספרים. להשיב על מכתבים תורניים, להתפלפל ולחוות דעה בסוגיות דומות. עם זאת, כשהוא נדרש להכריע פסיקות הלכתיות, הוא מרים טלפון לפוסק מוסמך ומעלה לפניו את השאלה, ופועל אך ורק על פי תשובתו. וגם כאן יש לימוד לרבים. “הרב מחנך אותנו שכל שאלה מפנים לפוסק ולא מחליטים לבד. ולכן הוא מראה דוגמא אישית. תמיד הוא אומר: ‘כל אחד צריך להגדיר בטלפון חיוג מהיר לפוסק'”.

כשיש לב חם ובוער, לא צריך חצר. מכל העולם מגיעים לכאן. מדרום אמריקה נוהרים יהודים רק כדי לזכות למילת חיזוק ועידוד מפיו. אין שעות קבלות קהל, אין גבאים ואין מעטפות. כל הרוצה יבוא ויתברך. אצל הרב, עשירים ואנשי עסקים לא זוכים ליחס מועדף. כולם שווים באהבה.

אחד התלמידים זוכר אפיזודה. “באחת החתונות, ניגש לרב עשיר גדול שבא במיוחד מחו”ל, אלא שהרב היה עסוק אז באחד ה’נשמות’ שנכחו באולם. המיליונר עמד בצד וחיכה. בעוד שאותו ‘נשמה’ הגיב לרב בסלידה ‘עזוב אותי’. אותו גביר ממש הזדעזע. הוא פנה אל הבחור ונקב את שמו המפורסם. ‘אני הגעתי במיוחד, ואתה כך זורק את הרעבע’. הבחור פער עיניים וזעק בהתלהבות ‘מה, אתה הוא פלוני העשיר’ כאילו הרעבע לא קיים. הרבי סופג את זה באהבה”.

גבאי מסור מספר כי באחת הפעמים כשהגיע אחד מעשירי היהדות החרדית, הוא נחפז להודיע על כך לרבי. ‘הגביר הגיע’. אך הוא לא הבין “אז מה?”. “בכל זאת, הרב,” ניסה האברך להסביר, “הוא רוצה לשמוע על דרך בעבודת ה'”. “אז למה אתה צריך לומר שהוא עשיר?”, שאל הרב בתוכחה מסותרת. “יהודי ששומר שבת הוא ‘גדול בשמירת שבת’. עשיר שעושה צדקה הוא ‘גדול בצדקה’. לא יותר”. נוהג הרב להסביר. “מי שבא לפרנסה, שילך ממני. מי שבא ליידישקייט, ייצא מלא חופניים”.

חרף גילו המתבגר וההקפדה הנדרשת על בריאותו, הוא מתמסר עבור הכלל. גם כשהדבר מצריך נסיעה לקצה הארץ. הוא ייסע לעיירה דרומית לסייע לבחור צעיר שמתקשה בלימודיו בישיבה. הוא חוצה את הארץ עבור ילד אחד מתקשה. “מהילד הזה”, הוא מסביר, “יכולות לצאת אלף ברכות ‘אמן יהא שמיה רבה’, אלף ילדים, אלף נשמות. אני אשב אתו 40 דקות, ומחר בבוקר הוא יעשה שחרית בגללי”.

רבי גמליאל ידוע בהיכרותו עם כל קבר על המפה, ופעמים שמוביל את הנהג לקבר נידח, עליו הוא משתטח בהתרגשות יתירה. “איפה שלא הולכים הרבה, הנשמה של הצדיק משתוקקת יותר ולכן אפשר לפעול הרבה יותר”, הוא נוהג לומר

ולצד התורה שבעל פה, יש גם תורה שבכתב. עשרות ספרים וחיבורים כתב הרב והוציא לאור. “המוטו שלו בספריו לקחת את כל הדברים הגבוהים ביותר ולפשט אותם”, מסביר אחד התלמידים, “להכין אותם עבור פשוטי העם בסיפור ובקלילות, להוריד הכול לכלים מעשיים”.

לאחד מבני משפחתו אמר: “אם בקצה השני של העולם, יהודי קם עם חשק בזכות הספר שלי, דייני. אם בזכות איזה ספר שלי הוא יפסיק לכעוס על הקדוש ברוך הוא, די לי”.

חברותא עם ר’ זונדל

בכל יום מקפיד הרב גמליאל לבקר את אביו הישיש, הגאון רבי לוי, המתגורר בשכונת בתי-הונגרין העתיקה. קפידתו על המצווה הגדולה של כיבוד אב, היא מהמיוחדות בדור. הוא תמיד מקפיד לשנן זאת לנשמות שבאות אליו, לתת להן כוח להתמודד עם מרידות ומריבות עם ההורים.

באחד השיעורים הסביר הרב כי חוסר כיבוד אב ואם הוא אחת הסיבות לעצירת שפע ועיכוב במציאת הזיווג. עם הבנה עמוקה ומודעות לקושי שבקיום המצווה באופן מוחלט וללא מעידות, מנמק הרב לכל אחד ואחד: “גם אם ההורה מכעיס אותך, פשוט אל תענה. תשתוק. זו המצווה ממש”.

בצהריים הוא יוצא ללמוד וללמד בישיבת ‘שער השמים’. זוהי שעה הידועה כזמן אידיאלי שבו אפשר לתפוס אותו לשיחה או עצה. בכניסה לבניין ממתינים יהודים המבקשים לשתפו בצרתם, מצוקתם או שיסייע להם למצוא פתרון בעניין אישי אחר. הוא זריז כאיילה. עומד בלוח הזמנים, מקשיב, מכיל, מרעיף אהבה וזוכר פרטים לפעם הבאה. אחרי שיחה, גם קצרצרה, אף אחד לא חש בודד או לא מספיק מובן.

ויש גם לימוד בחברותא. בירושלים של מעלה, היו מציינים בהתפעלות חברותא אחת מיוחדת שהחזיקה מעמד קרוב ל-28 שנים, בין הגאון ר’ זונדל קרויזר זצ”ל לבין יבלחט”א רבי גמליאל. הקשר העמוק בין השניים, מתחיל הרבה יותר מוקדם, ויש לו כבר יותר מ-40 שנים.

בהלווייתו של ר’ זונדל, לפני שבועות ספורים, ספד רבי גמליאל בדמעות שליש ובגרון ניחר, את פטירתו של ידידו ורעו הדגול. כדרכו, הוא דיבר בעיקר על האבידה הגדולה, מתעלם מהקשר והאובדן האישי.

בירושלים מספרים שכשהיו שואלים את רבי זונדל ‘מה יש לך עם רבי גמליאל?’ הוא היה עונה מיד: ‘ר’ גמליאל? גדול הדור!’ וכששואלים את רבי גמליאל על הקרבה המיוחדת שלו עם ר’ זונדל, הוא עונה: “מה זאת אומרת, כל אחד משתוקק ללמוד עם כזה גדול הדור שיש לו ספרים על הכול”. השיטה של שניהם בלימוד היא נקודת המוצא המשותפת לפיה לומדים בשביל לדעת ולא בשביל ללמד.

אך כיום, עיקר עיתותיו של רבי גמליאל, מסורות לציבור. בערבים ובלילות מוסר הרב שיעורי תורה מלאים וגדושים בנגלה ובנסתר. בשיעורים, מתגלות חכמת חיים עמוקה, ויכולת ניתוח והפשטה. לכאן מגיעים גם ההורים השבורים. הם שופכים את מררתם. זה על שנים של סכסוך עם הבן; אחר שלא מסוגל להתמודד עם יציאת בנו לתרבות רעה. כל איש וצרתו. והרב במאור פנים ובסבלנות ושלווה פנימית מקרין גם על שומעיו. מגשר, מרכך ומפשר. לא אחת הוא מצליח להשיב בנים אובדים לביתם.

התלמידים מכנים אותו ”רעבע”. בכל ליל שישי הם מגיעים מכל הארץ, כדי להשתתף בערב המיוחד עם הרב, המורכב מ’קומזיץ’ של שירי נשמה ומשיעור ושיחת חברים. הם מקפידים שלא לפספס שום שבוע את ה’טיש’ המיוחד. כל בחור זוכה ליחס אישי. מראהו או השקפת עולמו, לא מעיבים על החיבור עם הרב.

גם אחרי יום שלם של נסיעה, בו הספיק הרב לפגוש יהודים, למסור שיעורים, ליישב קונפליקטים בין אנשים ולקרוע שערי שמים על קברי הצדיקים, יסרב הרב לאכול. “לא באנו לעולם בשביל לאכול פיצה”, הוא יסביר את סירובו

אט אט התמסדה הפעילות ונוסדה החבורה הנודעת בשם ‘שבתי’ על שמו של רבי שבתי רבינוביץ, סבו של הרב. “מה אגיד לך?” אומר אחד האופנוענים שהתקרב לחבורה בתחילת דרכה, “רבי גמליאל הוא האבא שלנו.”

החבורה החלה להתגבש, בפעילות אחיינו הצעיר של הרב, הבחור הצעיר והנמרץ מאיר עקשטיין ז”ל – שנפטר בינתיים מסרטן – שהחל להביא את כל חבריו לרב ולהקים מסגרת משותפת של שיחת חברים ופעילות רוחנית. הם לא מצאו את עצמם במסגרות אחרות, ואצל רבי גמליאל מצאו מענה רוחני ורגשי שחיפשו במשך שנים.

על רצפת הדוד ה’עממי’

“הכול התחיל לפני 17 שנים”, מספר שרוליק כ., “אני ועוד 3 בחורים היינו מחוסרי ישיבה. המסגרת לא התאימה לנו. שניים עזבו מעצמם, והשניים האחרים מצאו את עצמם ברחוב. בישיבות לא הכילו אותם. הם נחשבו ‘פתוחים מדי’. כך מצאנו את עצמנו חבורה קטנה וצעירה אובדת דרך ועצה. לימודים ויהדות לא היו החלום שלנו, הילדות הקשה בחיידר ובישיבה הפכה בינינו את הלימוד והמסגרת למעמסה.

“לילה אחד, אנו יושבים כל החבר’ה מרחק כמה רחובות מביתו של הרב, משוחחים על דא ועל הא. לפתע קם חברנו מאיר עקשטיין ז”ל ואומר לכולנו: ‘מרחק קצר מכאן גר דוד שלי, הוא איש ‘עממי’ ואוהב, מה דעתכם שנעלה אליו קצת? רבים נעזרים בו בחיים’.

“הדבר האחרון שעניין אותנו אז, היה לשמוע שיעורי תורה. רב קשיש שיבלבל לנו את המוח, ממש לא היה חסר. אבל עקשטיין לא ויתר. ‘מה תפסידו אם תנסו’. הסכמנו ועלינו אליו. כשכל הדרך התבדחנו בסקפטיות ‘מה כבר יהיה לו למכור? עוד פעם מסילת ישרים?'”.

למרות שעת הלילה המאוחרת, בסלון הבית המתינו עוד מספר אנשים, כל אחד וסיפורו, לברכה ולעצה. הרב מגיח מן החדר, לבוש בפשטות, ועיניו אורו. “הנה הנשמה’לך שלי”. הרב מתקרב אל הבחורים, לוחץ את ידיהם בחמימות ומקדיש להם חיבוק ונשיקה במצח. בני החבורה מזהים את ליבו הענק של הרב, את יחסו הכן והאבהי, וחשים בטעם שלא זכו לו עד כה.

“מיד הבנו שזה משהו אחר. סגנון אחר”. משחזר שימי, מבני החבורה, “למרבה התדהמה התיישב הרב על הרצפה והחל להאיץ בנו בפשטות ‘שבו שבו, תרגישו בבית’. הרבנית הגישה לנו מאפים מתוקים וכולנו יחד גלשנו לשיחה ארוכה ועמוקה. השיחה התנהלה בכנות ובלי שום רספקט. בגובה העיניים, בשפה שלנו. דיברנו על הכול: מכוניות, טכנולוגיה, מצב הנוער ברחובות. כל תחום ידע הרב ללבן בתבונה ובהזדהות, ועד מהרה חדר לליבנו.

“פרקנו מטענים נפשיים שסחבנו שנים ולא היה לנו את מי לשתף. למעשה, רוב הזמן הוא לא דיבר, רק הקשיב. מפעם לפעם הוא קטע אותנו בשאלת הבהרה, מעיד על חיבורו לשיחה. היינו גלויים מאוד, נושאים שהיו בעינינו טאבו צפו ופורקו לחתיכות. הפשטות שהרב שידר, קנתה אותנו”.

השמש הפציעה בשמים, והרבנית שהספיקה להתעורר, קראה: ‘ר’ גמליאל, כבר 6 וחצי בבוקר’. בני החבורה לא שמו לב לשעות הרבות שנקפו, אך סירבו להיפרד מהאיש הנפלא שהכירו. נפרדו בהבטחה לשוב. למחרת חזרו שוב, ומאז לא עזבו. “כל המיתוסים השליליים שטיפחנו במשך שנים נגד קבוצות שונות ביהדות החרדית, התנפצו ברגע”, משחזר מנחם.

לאט לאט החל הרב במסעו הארוך והמייגע אל תוך נפשם של הצעירים האלו. להפוך את ה’אנטי’ שבהם לקרבה רוחנית שאיש לא יוכל להעניק להם. “תראה”, מסביר לי מנחם, “הרב לא מטרטר אותך. הוא לא אומר לך ‘תהיה צדיק’. מה הוא ביקש מאיתנו אחרי שעות של שיחות? תשתדלו להתחיל להתפלל ‘מעריב’. בהחלט לא קשה, אבל מסתבר שדרך זה הוא החזיר אותנו לשביל חיים ממש. הדבר הקטן הזה חולל בנו מהפך אדיר”.

“עם הזמן החבורה שלנו גדלה והגענו למסקנה שכדי לשמור על קשר רציף בינינו ובין הרב, חייבים למסד את המסגרת. בהסכמת הרב התחלנו להתכנס אצלו בבית בכל יום שלישי. התחלנו לצפות לזה כל השבוע, זה עניין אותנו יותר מכל אירוע. הרב תמיד קלע לנקודה האישית, שהביאה כל בחור להרגיש ולהאמין שכל השיחה יועדה רק בשבילו”.
השמועה נפוצה ועד מהרה החלו להגיע עשרות צעירים שמצאו שייכות ועוגן בקרבתו של הרב. הם התאספו בתחילה בביתו, עד שהמקום היה צר מלהכיל, אז מצאו מקלט זניח שהפך למוקד משיכה של הבחורים. כולם התיישבו בריתוק להאזין לשיעוריו של הרב, והשירה מלאת הרגש שבסיום, סידרה להם הכול.

הרב חזר שוב ושוב על המוטו שלו, כשהוא מזהיר: “אם לא יהיה דיבוק חברים אמיתי, סופה של החבורה להתפרק”. הבחורים אימצו כל מה שיצא ממוצא פיו, ואכן שמעה של החבורה בירושלים הפך לשם דבר ולסמל של פרגון, עזרה ואחווה הדדית.

“הרב לא מטרטר אותך. הוא לא אומר לך ‘תהיה צדיק’. מה הוא ביקש אחרי שעות של שיחות? תשתדלו להתחיל להתפלל ‘מעריב’. לא קשה. מסתבר שדרך זה הוא החזיר אותנו לשביל חיים. זה חולל בנו מהפך”

מי שמונה על ידי הרב והחבורה לתפעל את הפעילויות ולדאוג לשאר הצרכים הטכניים, הוא ר’ שמואל גולדשטיין, שלוקח לידיו עד היום את מלוא האחריות על צרכי החבורה, במסירות נפש שאין שני לה. הוא הקים מערכת קשר משותפת, שעליה מנויים עשרות אברכים ובחורים, ובה הוא מעדכן על שמחות, אירועים, לוחות זמנים, מסרים של הרב ושאר עדכונים במסגרת החבורה.

לתת משהו קטן לקב”ה

במקביל ייסד הרב את כולל ‘שבתי’, כאמור על שם סבו רבי שבתאי רבינוביץ זצ”ל. הכולל גרם למהפך רוחני ותורני אדיר בקרב צעירים רבים. אם בעבר ניתנה להם הזדמנות אחת ויחידה בשבוע ללמוד תורה, הרי שעם ייסוד הכולל החלו לפקוד את המקום מידי לילה לתפילת ערבית בציבור ולאחריה שיחת חיזוק קצרה.

אחד המשפיעים בירושלים מסביר: “אני רק חושב מה היה קורה אילו רבי גמליאל לא היה נכנס לתמונה. כל אחד כאן היה על סף תהום ממש. תראה מה יחס חם ואכפתי עושה להם. כמה שזה נראה אבסורדי, מכל החבורה הזאת לא תמצא כאן אחד שלא התפלל היום 3 תפילות במניין, דבר שאתה לא יכול למצוא בוודאות אצל כל אברך”.

עניין התפילה בציבור נחשב למוטו מרכזי של הרב. “שלוש תפילות בציבור”, קוראת הסיסמה המנצחת של הרב, “ושתי הלכות ביום. ובל נשכח את היסוד לכול: דיבוק חברים”. כך חוזר הרב על אבני היסוד שלו, “תנו משהו קטן לקדוש ברוך הוא. בלי תלות במצבים ורגשות”.

במסגרת ההוצאה לאור, החלה הקבוצה להוציא לאור עלון שבועי בשם ‘טיב הקהילה’, הערוך על ידי ר’ שמואל גולדשטיין ומופץ באלפים בעשרות ריכוזים חרדיים. גם כאן המוטו המרכזי הוא קירוב לבבות והענקת תוכן יהודי לכל דורש. ארבעת העמודים מעניקים תוכן איכותי קליל. דברי תורה קצרים, הלכה שבועית-אקטואלית וסיפור לשבת מפי הרב.

גולת הכותרת היא מדור ‘טיב ההשגחה’, באמצעותו מבקש הרב להחדיר למודעות החיים את נפלאותיו והשגחתו של הקב”ה על כל צעד. במדור זה מתפרסמים סיפורי ניסים ונפלאות, חלקם של בני החבורה וחלקם מגיעים על ידי קוראים מכל העולם.

את הרב מרגשים הסיפורים האלו באופן אישי יותר מכל. הוא יכול להזיל דמעות ולרטוט מהתרגשות למשמע כל אנקדוטה או חוויה טריוויאלית שבה נגלית גדולתו והשגחתו של הבורא. “תראה איזה טיב ההשגחה”, נוהג הרב לומר בכל סיטואציה ולהתרגש מחדש בפרטים הקטנים של החיים, מבקש לשוח בכל נפלאותיו, לא לשכוח את הבורא לרגע.

לא מכבר עבר הרב צנתור בליבו. הרופאים בבית החולים הסבירו לרב על הסיבות והגורמים שהביאו למצבו הבריאותי, אך למשמע התיאורים המקצועיים, הזדקף הרב מעל המיטה והחל לדמוע בעיניים שקופות וחומלות. “זה לא זה”, הסביר למנתח הבכיר, “זה הלב שכואב על עם ישראל. הלב כואב. כואב. מה אתם מבינים”.

הרב נוהג לפקוד קברי צדיקים בתדירות גבוהה. בכל נסיעה, לכל עיר ובכל קצה, מורה הרב לנהג לעצור על אם הדרך כדי לרדת להתפלל על קבר של צדיק. הרב ידוע בהיכרותו עם כל קבר על המפה, ופעמים שמוביל את הנהג לקבר נידח, עליו הוא משתטח בהתרגשות יתירה. “איפה שלא הולכים הרבה, הנשמה של הצדיק משתוקקת יותר ולכן אפשר לפעול הרבה יותר”, מסביר הרב.
בנסיעות ארוכות הוא מברר תמיד “איפה יש קבר?” מקברי הצדיקים הוא שואב כוחות רבים, אנרגיה ופורקן. הוא מתפלל תחילה על תלמידיו, על הנשמה’לך שלו, על היהודי ההוא וההוא שרק הוא זוכר את שמו המלא עם שם אמו. ואז, בסיום התפילה והבקשה האישית, הוא מורה לנהג להתקשר לפלוני ולאלמוני ולומר להם שהוא חשב עליהם.

גם אחרי יום שלם של נסיעה, בו הספיק הרב לפגוש יהודים, למסור שיעורים, ליישב קונפליקטים בין אנשים ולקרוע שערי שמים על קברי הצדיקים, יסרב הרב לאכול. “רעבע, אתה חלש, לא אכלת היום כלום”, יחזרו ויאמרו לו. “אז מה?” הוא תוהה, “לא באנו לעולם בשביל לאכול פיצה. קשה לכולם, למי קל?”.

לחתונות הוא נוהג לצאת מתוך תחושת שליחות אישית להעניק ליהודים שמחה וביטחון והרגשה טובה. הוא מכתת רגליו מעיר לעיר וממקום למקום, בלי לשכוח שום יהודי שאי-פעם ביקש ממנו חיזוק או הזמינו לשמחתו. “הרב תמיד אומר שהוא אוהב את כל עם ישראל אהבת נפש”, מספר לי אחד ממקורביו, “אבל האדם היחידי שיהיה לו אתו קושי זה אדם עם גאווה. הרב לא יכול להימצא רגע אחד בקרבת אדם עם גאווה”.

המופת של רבי גמליאל / נחמן וייס

 מה שעשה רבי גמליאל רבינוביץ אינו מופת, והצלחתו להחיות נשמות טועות, ראוי שתשמש חומר למחשבה לרבים מאיתנו. האם עשינו כולנו את כל מה שניתן לעשות כדי להציל נערים צעירים, שאינם שוחרים רע, ולא במזיד הם נפלו לתהומות הייאוש. אלו שהחיים הקשים וחוסר המענה שבר את רוחם. אך כאשר בניגוד לקו הכללי של מלחמה במי שגולשים במורד הדרך, הם זכו למנות גדושות של חום ואהבה, הם שבו כיונים אל ארובותיהם, ומקומם נפקד מאזורים מפוקפקים.

יותר מכול צריכים לחשוב על כך המלמדים, המג”שים והמשגיחים, שתוך-כדי מלחמתם על שמו של המוסד שלהם, לא עשו לעיתים חשבון והותירו אחריהם חללים בשטח. הם יכולים לשאול את עצמם, האם ניסו לתקוף את ה’נושרים’ הפוטנציאליים שיצאו מתחת לידם – באהבה במקום בנזיפות.

ועוד דבר ניתן ללמוד, שכאשר מדובר בהצלחתם של יהודים, אין חשבונות ואין ‘פאסט נישט’. אם המקובל הירושלמי הנודע, זה שמתפלל שש שעות ובקי בכל הנסתר והנגלה, מסוגל לשבת על הרצפה עם נערים שנשרו אל הרחוב – יכולים לעשות זאת עוד משפיעים רבים. המסקנה מכך שאין יהודים אבודים, אין נער חסר תקווה. יש הרבה מאוד נערים שלא טופלו ולא מטופלים נכון. הטיפול הנכון הוא הרבה מאוד אהבת ישראל פשוטה, חסרת חשבונות ותנאים.

הרוב המכריע של הנפלטים מהמערכת אינם חלילה ”ילדים רעים”, אלא בסך הכול כאלו שבשל סיטואציה מסוימת, התנגשות עם מלמד, חוסר הכלה, ילדות קשה בבית וכו’ – מצאו עצמם מחליקים במדרון הרחוב, במורד החיים. עם מעט אור, חום ותקווה אפשר לשנות להם את מסלול חייהם, להציל את הנער ולהושיע את משפחתו המיוסרת במערבולת ההאשמות.

• פורסם במגזין חג השבועות תשע”’ד של עיתון ‘בקהילה’