האקדמיה החרדית: הרכבת כמעט נוסעת

לעיתים רבות מדי, כציבור, אנו נדמים לנוסעי רכבת. הרכבת נוסעת במהירות, הנופים מתחלפים, היעדים משתנים, ואפילו נוסעי הרכבת אינם אלו שהיו עמנו בתחילה. ואנו לא זזים מאותו קרון אחרון, צמוד צמוד ככל האפשר לקיר האחורי, הכל כדי להגיע מאוחר ככל האפשר לאותו המקום שאליו הרכבת תגיע בעוד מספר שניות, לדחות בעוד זמן מה את מראה הנוף המתחלף, לעכב כמה שאפשר את ההתמודדות עם המפגש בשינוי.

אחת מהדוגמאות המרכזיות לחוסר התמודדות והכנה לבאות היא היציאה המאסיבית לאקדמיה.

בשנים האחרונות הציבור שלנו עובר שינוי משמעותי, מחזות אשר לפני שנים ספורות נדמו כהזיה הפכו למציאות מתגשמת. אלפים מבנינו ובנותינו ממלאים את מוסדות ההשכלה הגבוהה למינה, והמספרים מתעצמים בכל שנה. די להביט בנתונים של קרנות התמיכה בלימודים אקדמאיים לבוגרי מערכת החינוך החרדי על מנת להבין ולו במקצת על רוחב ועומק התופעה.

לפניית בוגרי הישיבות והסמינרים ללימודים אקדמאיים יש השלכות רוחב ועומק שאין לזלזל בהם או לפטור אותם כלאחר יד. זהו שינוי חד משמעי בנוף המשתקף מהרכבת הציבורית שלנו.

מקצועות חדשים, צורות לימוד וחשיבה חדשות, לימוד שפות זרות, והיחשפות לאידיאל השכלתי אלטרנטיבי מחוץ לעולם התורני, הם לחם חוקו של כל סטודנט, בין אם לומד במסגרת חרדית ובין אם לאו.

נוסף על כך המפגש עם מרצים חילונים, עם אידיאולוגיות שונות, חלקם כפרניות, ובמוסדות מעורבים אף עם חברה חילונית ברמה גבוהה, ולעיתים אף עם חברה מעורבת, כל אלו מהווים אתגר משמעותי ביותר לסטודנט החרדי, אתגר שלא הוכשר אליו, לא יועד אליו, ולא קיבל כלים כלשהם להתמודד איתו. הנופים אותם הורגל לראות השתנו, והוא, היא, הם, אינם יודעים לקרוא את הנוף החדש בשפה שאותה למדו אי שם בקרון האחרון של הרכבת.

אנחנו יכולים כנוסעים לקום ולזעוק, לא יתכן, לא יעלה על הדעת, לא יקום ולא יהיה, לאיים, לקלל, להחרים, לבכות ולרקוע ברגלינו, אלא שכל אלו לא יועילו. אנחנו על רכבת המציאות, והיא נוסעת. הנופים משתנים נרצה או לא נרצה, ואם נעצום עיניים, שם בקרון האחרון, זה לא ישנה את מסלול הפסים.

הבחירה בידינו, האם להקדים את התופעה בהכנת כלים מתאימים, בתמיכה ראויה, בלווי אינטנסיבי ומשמעותי, או לבכות מרה ששוב הרכבת אינה שומעת לנו, שוב אנו מגיעים ליעד שלא אליו פיללנו.

וזו רק דוגמה לאותה התפיסה הכל כך רווחת, שלעיתים רק סמנטיקה מפרידה בינה לבין שיטת ה”סמוך” הישראלית הרת האסון. אנחנו סומכים שהמגמה תעצר, אנחנו סומכים שהמציאות לא תשתנה, אנחנו סומכים שבסופו של דבר כמה צעקות וכמה זעקות יהיו חזקות יותר מכל כוחות החיים. אנחנו סומכים על עצימת העין כאילו בכוחה להפסיק את הקושי שבהתמודדות.

אלא שבסופו של דבר הרכבת נוסעת, הנופים משתנים, היעדים מתחלפים, ונוסעים שהיו קודם כבר התחלפו באחרים, ורק שוטה יעדיף להצמד לקרון האחרון, כאשר הוא יכול לעמוד ליד ההגה ולהשפיע על מסלול הנסיעה וייעודה. ולהיות שוטה, לימדונו רבותינו, זהו הלאו החמור שבתורה.