עונשה השמימי של גילה אלמגור

אני בהמה אני? בימים כבתיקונם אני מתקשה למצא בכל ארוע את ידו של הא-ל כפי שהיא מסוקרת על ידי נציגיו כאן בעולם הזה. כך למשל, עיתון בקהילה ועיתונים נוספים, סיפקו עם תחילתו של המבצע רשימת ניסים מרשימה ומרנינה שארעה עם העם בישראל בימיו של ‘צוק איתן’, ורק שכחו לציין כי מי שאחראי לניסים הללו אחראי גם למותם של כמעט 70 חיילים ואזרחים באותה עת. הקב”ה שהוציא את פלוני מן הבית שנהרס שניה לפני שהתרסק הוא גם זה שהעלים את גופתו של שאול אורון. האלוקים שהסיט את הטיל מבלוני הגז בשבריר השניה האחרון, הוא גם זה שאחראי למותו העצוב של הדר גולדין.

“אנחנו מאמינים בזה, בוודאי, הכל מה'” יאמרו המאמינים בכעס. גם הגורמים שחילצו מהמג”ד הגיבור עופר וינטר אמירות ספיריטואליות לחדוותם הרבה של החרדים ששקלו ברצינות למנותו לראש ישיבה מוסכם – על דעת שני הצדדים – בישיבת פוניבז’, יסבירו בשכנוע עמוק כי ‘ברור. הכל מאלוקים, אנחנו רק לא מבינים מה תכניותיו של הקב”ה’.

ייתכן, רק שאת האמירות הללו הם כבר מביעים בלחש. קולן של האינטרפרטציות הרוחניות שלהם כלפי הא-ל נדמו. אלוקים מקבל נוכחות ופרשנות, רק בשעות נוחות. רק בכתבות צבע מרנינות. אז תכניותיו של ה’ היו ברורות, והנסים עם הסברים נלווים יוחסו אליו אינסטינקטיבית.

ומכל מקום, גם לקטן אמונה נדמה שהליך ‘מידה כנגד מידה’ שמימי כנגד שחקנית התיאטרון, זוכת פרס ישראל, גילה אלמגור, הוא דבר ממנו לא ניתן להתעלם.

לפני כחודש כאשר הורה שר הפנים גדעון סהר כי יש למגר את שוק העבדים הפועל בשבת בעיר תל אביב, ולסגור את רשתות השיווק הגדולות ביום המנוחה, אמרה אלמגור כי “איראן כבר כאן, משום שהכפייה הדתית זה כמו סרטן – תא אחרי תא”. האמירה של אלמגור נשאה חן בעיני לא מעט ישראלים ששיבחו את מאבקה של השחקנית הנאורה שלא חששה להשוות את החלטת בית המשפט העליון במדינת ישראל לסרטן הנורא.

אלא שאז, התבטאה האשה, שלא חדלה מלהתבטאות מסתבר, כנגד הרצח של הנער הערבי אבו חדיר, ואמרה כי ‘היא מתביישת להיות ישראלית’. בימים רגילים היתה מגיעה האמירה הזו לשולי הכותרות, אלא שלא היו אלו ימים רגילים. יומיים מאוחר יותר פרץ מבצע ‘צוק איתן’, חיילי ישראל חרפו את נפשם בקרב כנגד הטירור החמאס”י, ואלמגור הפכה לאחת הנשים השנואות בישראל. אנשים השמיצו אותה, גידפו אותה [‘זקנה מכוערת, לכי לעזה’ היתה העדינה שבקללות], ואף איימו עליה ברצח.

השחקנית מצידה התראיינה במהירות לערוץ השני ולכתבת דנה וויס יללה: “אני אמרתי משהו נגד המדינה? אנשים מתביישים בי, בי”? “הקרקע רועדת לי מתחת הרגליים”, “עושים בי לינץ'”, וגם בצדקנות, “האנשים האלה שכתבו נגדי אולי יום אחד יצטרכו לבקש ממני סליחה”.

לפני כחודש ראיינתי את ראש ועד מנהלי המכולות, שחייו נהרסו בעקבות מדיניות העדר האכיפה של חולדאי, וביקשתי ממנו לשמוע את דעתו על דבריה של אלמגור, שכינתה את מאבקו לחיים שפויים ‘סרטן’. האיש לא היסס וחיווה את דעתו באופן ברור, חד, וגלוי: בהמה.

הוא לא פירט. הוא לא היה צריך. ההרגשה שלי [המתבססת על תחושת בטן בלבד, צריך להודות] היתה שהוא לפחות, לא הולך לבקש ממנה סליחה.

היידה ביבי. לפני חדשים ספורים סירב יאיר לפיד לכנות בראיון את ראש הממשלה בשם ‘ביבי’. יש לו שם, אמר לפיד, בנימין נתניהו. אפשר להתווכח אתו, לא להסכים אתו, לחלוק עליו, אבל כבוד בסיסי הוא מצרך יסוד בחברה נורמלית. בטח לראש ממשלה שגם לדעת מבקריו, מבקש את טובתה של ישראל.

נזכרתי באמירה הנכונה הזו, לאור קריאות הגנאי הבלתי פוסקות לעבר ראש הממשלה ושר הביטחון בימים האחרונים הכוללות את ‘ביבי פחדן, ביבי תבוסתן, בוגי שפן, חבורה של אפסים’ וכן הלאה. אין חובה לנקוט באוריינטציה הפוליטית בה אוחז ראש הממשלה, אולם גם אם האיש שוגה לדעתו של אי מי, הוא ראוי למעט יותר כבוד בימים כל כך גורליים בהם האחריות נופלת על כתפיו. על כתפיו בלבד.

בנסיבות טבעיות. בשבוע שעבר מת בביתו, בגיל 93 תיאודור ואן קירק. מותו של הישיש עלום השם, מסמן את סיומו של אחד מהמאורעות הגדולים שחוותה האנושות במאה הקודמת. מי הוא האיש?

בשנת 1945 הוטלוו שתי פצצות אטוס על שתי ערים יפניות: הירושימה והנגסאקי. הפצצה שהוטלה על הירושימה כונתה בשם הסימבולי ‘ילד קטן’ וגרמה למותם של 140 אלף אנשים. הפצצה שהוטלה על העיר נגסאקי כונתה ‘האיש השמן’ וגרמה למותם של 80 אלף אנשים. מחצית מן ההרוגים מתו עם הטלת הפצצה והשאר בחודשים הבאים כתוצאה מכוויות וקרינה. רובם היו אזרחים.

וואן קירק הוא האחרון שנותר בחיים מהצוות המקורי שהשליך את הפצצה. הוא היה בן 24 בלבד כששירת כנווט על מטוס המפציץ מדגם B-24 האמריקני, ובשבוע שעבר הוא מת ‘בנסיבות טבעיות’ בביתו שבאטלנטה.

כאשר נשאל האיש על הארוע הטראומתי בו השתתף הוא השיב כי ‘אין בו כל חרטה, וכי אם היה נדרש לכך היה מטיל שוב את הפצצה על הירושימה’, שכן הצעד החריג בו השתתף מנע את המשך המלחמה.

האם ואן קירק צודק? האם זו היתה הדרך לסיים את המלחמה? לאחרונה התנצל הנשיא אובמה בפני העם היפני על אובדן רבע מיליון מאזרחיו על ידי ארה”ב, האם התנצלותו של הנשיא האמריקני היתה נכונה? מדוע בעצם הוא מתנצל?

מה אמר ואן קירק לעצמו במשך 70 השנים שהיוו את שארית חייו כאשר הוא מודע לעובדה כי הוא אחראי למותם מאות אלפי בני אדם? האם לא עלו בו הרהורים על פעולה שהתבססה על החלטתו של אדם אחד [טרומן], ושאת תוצאותיה משלמת האנושות עד לימים אלה ממש? האם הוא לא דמיין בלילות את מותם של המון האדם, את עשרות המליונים שנגדעו עוד בטרם באו לעולם [כפראפראזה ל’קול דמי אחיך – דמו ודם זרעיותיו’]? איך הוא חי בשלווה עד גיל 93, ומת ב’נסיבות טבעיות’?

ואיך כל זה קשור להפסקת האש, לנתניהו, למותם של החיילים הישראלים הי”ד, וגם למותם של הילדים העזתים?