הערבה מלמדת: למה לתת מקום לאנשים שאין בהם שום דבר חיובי?

דווקא הילד שאין בו מעלות מיוחדות וכישורים ראויים לציון – חושף את הקשר הבלתי-תלוי שבין הורים לילדיהם, את היותו עצם מעצמם
הרב מנחם ברוד
י"ב תשרי התש"פ / 11.10.2019 11:36

המעבר מיום הכיפורים לסוכות מתאפיין בריחות ייחודיים – ריח הסכך של הסוכה, וניחוחות האתרוג וההדסים. בכל עיר נפתח שוק ארבעת המינים, והמוני בית ישראל באים ובוחרים להם את האבזרים הנחוצים לחג הסוכות.

מבין ארבעת המינים ראוי לתת את הדעת למקומה של הערבה. האתרוג ההדור יש בו טעם מיוחד וריח נפלא. הלולב בא מעץ הדקל, המניב תמרים עסיסיים ומתוקים. ההדס הוא שיח ריחני. אבל הערבה – אין בה לא טעם ולא ריח. אז מה היא בכלל עושה פה?

חכמינו אומרים שארבעת המינים מייצגים ארבעה סוגים בעם ישראל. האתרוג מסמל את מי שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים. הלולב – את מי שיש בהם תורה אבל מצטיינים פחות במעשים טובים. ההדס – את בעלי המעשים הטובים שלא זכו ללמוד תורה. ואילו הערבה היא כנגד מי שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

ושוב עולה אותה שאלה – למה לתת מקום לאנשים שאין בהם שום דבר חיובי?

החיבוק החם ביותר

האמת היא שדווקא הערבה מבטאת נקודה עמוקה מזו של שלושת המינים האחרים.

שוו בנפשכם אם המספרת על ילדיה: “דני, הבכור שלי, הוא רופא מצליח, מוזיקאי מחונן, סופר משובח. שלומית היא מרצה מבוקשת במגוון תחומי ידע. נדב הוא מחסנאי מסור במפעל, הזוכה להערכה רבה. והבן הקטן שלי, צחי, לא לומד ולא עובד – אבל הוא הילד שלי ואני אוהבת אותו”.

שימו לב שדווקא הבן האחרון זוכה לחיבוק החם ביותר של האם. עליו דווקא היא מדברת באהבה גדולה, ואומרת את המשפט החשוב ביותר – “הוא הילד שלי!”.

אצל הילדים האחרים, ברוכי המעלות ועתירי הכישורים, ההתייחסות היא לתכונותיהם הייחודיות ולהצלחותיהם בתחומי עיסוקם. מנקודת מוצא זו יש הבדלים ברורים בין ילד לילד. אם שופטים את הילדים על-פי כישוריהם והצלחתם, הרי הילד המוצלח והמוכשר יזכה לאהבה ולהערכה גדולות יותר.

לעומת זה, הילד שאין בו מעלות מיוחדות וכישורים ראויים לציון – חושף את עצם הקשר הבלתי-תלוי שבין הורים לילדיהם. “הוא הילד שלי!”. זהו. לא צריך להוסיף שום דבר.

ההורים אוהבים אותו לא בשל מעלות, כישורים והצלחות, אלא מפני שהוא בנם, עצם מעצמם.

לקבל בלי תנאים

את הנקודה הזאת מביאה לידי ביטוי הערבה. אכן, לאתרוג יש טעם וריח. הוא האידיאל שאליו ראוי לשאוף – גם תורה וגם מעשים טובים. וכן הלולב, המסמל את התורה, וההדס, המייצג את המעשים הטובים. כל אלה מבטאים מעלות מוגדרות, שבהחלט יש להשיגן ולהשתבח בהן.

אבל הערבה מבטאת את הנקודה הבסיסית העמוקה – את היותה חלק בלתי-נפרד מעם ישראל.

הערבה מלמדת אותנו להביט בזולת בלי שיפוטיות. לאהוב אותו לא על-פי מעלותיו ויתרונותיו. לקבל אותו בלי תנאים. אולי אין בו תורה ומעשים טובים – אבל הוא אח, בשר מבשרנו, חלק בלתי-נפרד מאיתנו. וזו הנקודה החשובה ביותר. חג שמח!

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות