בסוף זה הכל עניין של מספרים. אך זו תהיה המשמעות האכזרית שלהם

בסוף זה הכל עניין של מספרים.

רק מספרים.

נתניהו שולט בישראל כבר 13 שנים כי רוב אזרחיה מצויים בימין. ברק, חרף העובדה כי היה רמטכ”ל, ראש ממשלה ושר ביטחון – לא רלוונטי, כי רבים עוד יותר חושבים שהוא פתטי. המספרים לפחות סבורים כך.

המנהיגות בעולם – ממנו אני בא – החרדי מתנהלת כך בדיוק. הרב עובדיה יוסף הפך למנהיג לגיטימי וחזק בגלל שהרבה מאד חרדים חשבו שהוא מתאים לכך, אחרים שניסו לקרוא תיגר על המנהיגות הליטאית בשליש האחרון של המאה הקודמת, פשוט התאדו.

למה? כי לא היה להם קהל.

במילים אחרות, המספרים היה לרעתם.

עיתונאי נחשב למוביל דעה רק מפני שהוא משדר בגוף תקשורת הזוכה לרייטינג גבוה. הוא יכול להיות איש מדיה מבריק מאין כמותו, אבל אם מקום עבודתו הוא ‘יתד נאמן’ – אין לכך כל השפעה בעולם החילוני. מה המספר של קוראי ‘יתד’?

אם פרנסיס בייקון אמר במאה ה-16 כי ידע שווה כח, אז מספרים היום במאה ה-21 שווים עוצמה.

•

איך כל זה קשור לסוגיית ההפרדה, המדממת התורנית של יחסי דת ומדינה בישראל? כי גם היא בסוף, רק פונקציה של מספרים.

בעפולה יש שני אחוזים של דתיים? מגיע להם בהחלט שני אחוזים מכלל ההופעות בעיר. ובמילים אחרות, שישה אירועים הנערכים בהתאם לתרבותם ואמונתם.

במודיעין יש 20 אחוזים דתיים, אז חמישית מבמות יום העצמאות נדרשים להיות בהתאם לתפיסת עולמם של עשרים האחוזים הללו.

למספרים יש כח בלתי נתפס.

אבל הכח הזה – אם מבקשים לאמץ אותו ולנהוג על פיו – פועל גם לכיוון השני. אם בתל אביב ישנם לצורך העניין 90 אחוז חילונים, הרי שתשעים אחוז מחייה העירוניים של העיר נדרשים להיות על פי אורח החיים של אותם תשעים אחוזים.

שזה אומר: תחבורה ציבורית בשבת, ממכר חמץ בפסח וכן הלאה.

המספרים לא יכולים להשתנות: אותם 2 אחוזים בעפולה שווים לאותם 90 אחוזים בתל-אביב. בכל מקום צריך לנהוג לפי המספרים המרכיבים את אותו מקום.

במודיעין עילית למשל, אסור לפרסם במקומון מודעות הכוללות את המילים ‘הלבשה תחתונה’ לנשים, כי המספרים של העיר לא חפצים בזאת, אבל בתל-אביב אותם מספרים בדיוק דורשים לפתוח את המרכולים בשבת וגם להגיע אליהם באמצעות תחבורה ציבורית.

אפשר להתעלם ממספרים. זה מותר. אפשר למשל תחת זאת להישען על ערכים כמו ‘סטטוס קוו’, ‘מדינה יהודית’, או כללים משפטיים כאלו ואחרים, זה בסדר, אבל אז לא ניתן לעשות בהם שימוש בדרישות פרטיקולריות של המגזר – כמו זו של עפולה למשל.

גם אז תידרש היצמדות לכללים המשפטיים שמכריעים שמימון ציבורי לא מאפשר אירועים בהפרדה ולמספרים של עפולה, תל-אביב, וכן, אפילו ירושלים ובני ברק אין כל משמעות.

נכון, גם ברחוב רבי עקיבא בב”ב תתקיים הופעה מעורבת אם היא מבקשת להיות ממומנת ממימון ציבורי. בדיוק כמו שברחוב ארלוזורוב בתל-אביב אין תחבורה ציבורית בשבת.

אלו המספרים וזו המשמעות האכזרית שלהם.