הפתרון לחידה המסקרנת: למה השר אריה דרעי לא תמיד אומר ‘שלום’

1.

מכל הסיפורים שקראתי השבוע בעיתונות החרדית, אהבתי במיוחד את הסיפור הבא – מטורו של שמעון ברייטקופף במשפחה.

שמעון הוזמן לשמחת שבע ברכות לבנו של העיתונאי צביקה (“ר’ צבי, כפי שיקראו לו בעולם האמת על שום מעשיו הנאצלים אותם הוא מסתיר מעין כל”) יעקובזון, לשעבר “עוזר לשר הפנים אריה דרעי”, כיום מזכיר סיעת ש”ס, תפקיד אותו מילא אפילו בתקופת אלי ישי כיו”ר ש”ס (חידת מיליון הדולר, איך זה הצליח להתאחש).

“האורח המרכזי היה -איך לא – אריה דרעי”. אז הנה סיפור שסיפר בשמחה יעקובזון:

“אריה דרעי בגלגול הראשן שלו היה מנכ”ל המדינה. אם היום הוא עמד בצומת הדרכים, אז בסיבוב הראשון זה היה פי 7. יום אחד הוא נכנס לכנסת… מולו עשתה את הכיוון ההפוך גב’ דליה איציק. פעם סגניתו של טדי קולק, ולימים חברת כנסת. במילים אחרות: אריה דרעי הכיר אותה היטב… אריה עבר מולה, אפילו לא הניד בראשו. כלום, התעלמות מוחלטת.

“איציק הייתה בהלם. מה זה הזלזול הזה? היא ניגשה למי שאז היה אחראי על פניות הציבור בלשכתו של שר הפנים, כשהיא פגועה על ממש. ‘מה זה? אני שקופה?’

“העוזר ההוא, שעמד באולם כאבי החתן, המשיך את הסיפור. ‘עניתי לה’, שחזר יעקובזון, ‘שהוא פשוט לא ראה אותה’. כצפוי, היא פערה עיני עגל ולא האמינה. אמרתי לה שאני מוכן להתחייב לה שזה נכון וכבר התרגלנו. כשהוא מרוכז במשהו, הוא לא מסתכל. אנשים נפגעים ולא יודעים שאין להם שום סיבה להיפגע.

“היא לא האמינה לי. ניגשנו ביחד לאריה ושאלתי אותו ‘יש לך משהו נגד איציק?’ הוא ענה מיד: ‘אני? חס ושלום’. איציק מיהרה לשאול. ‘אז למה לא אמרת לי שלום?’ אריה דרעי היה בהלם. ‘מתי?’.

סיפור טוב.

תשמרו אותו. מי יודע אם פעם זה לא יקרה לכם באחד ממסדרונות הכנסת. ואם אריה לא יגיד שלום, אל תיעלבו.

2.

כתבה נוגעת ללב במיוחד מצאתי בין דפי מגזין ‘בתוך המשפחה’, מבית עיתון ‘משפחה’.

הנושא חשוב, וטוב שהעיתון בחר להאיר אותו. שאפו לכתבת תמר עבודי.

תחת הכותרת  ‘ביתי הוא לא מבצרי’ משוחחת הכותבת עם שתי נשים, שעברו את אותו מסלול חיים לא פשוט, כשהן גדלות בבית עם אמא חולת נפש.

“הלוואי שכשנקרא את הכתבה הזו נשב בבית מוסק וחמים עם תאורה רכה וחמימה וריח של אוכל בשפע יגיע אלינו מהמטבח. הלוואי שכשנתרווח על הספה ונחזיק את הגיליון הזה יהיו לנו שלווה בלב ונחת מהילדים, אולי ההורים שלחו דגים לשבת, אולי שוקולד וחבילת וופלים”.

רק שלא בכל בית, זה כל-כך פסטורלי.

“לא באנו להכאיב לך כשתקראי את הכתבה הזו”. המטרה היא שתשימי לב, ואולי גם תוכלי לעזור.

קוראים לה ציפי, והיא עברה מסלול לא פשוט. “אני לא יודעת להגדיר באיזו מחלה אמא שלי לוקה, וההגדרה גם לא משנה שום דבר מבחינתי. המחלה היא מחלה, והיא קשה ואיומה. יש לה התפרצויות זעם קשות שלעולם איננו יודעים מתי הן תבאנה, דברים עפים באוויר, חפצים מתנפצים, וזה רק תיאור קטן למה שחווה כל מי שבסביבה שלה באותם רגעים”.

ציפי, עזבה בסופו של דבר את הבית. וכשהגיעה לבקר בשבתות, הייתה לעיתים מקיאה, “אפילו חמש פעמים במהלך השבת, כדי להוציא מתוכי את הרעילות הזו, שהיא, בעצם הבית שלי שמלא פלאשבקים והבזקים של זיכרונות קשים”.

גם רחלי מספרת סיפור דומה. אצל אמא שלה הייתה סכיזופרניה. “יש תקופות שהיא במאניה, מאושרת, מרגישה שהיא כל יכולה, לא צריכה לישון ולא צריכה לאכול, עובדת בלי רגע של הפסקה, אוהבת אותנו מאד מאד וקונה לנו מיליון מתנות בלי להתחשב בחשבון הבנק”, אבל היו גם תקופות הפוכות, בהן היא “צונחת למיטה לדכאון של ימים ולפעמים שבועות, היא לא מבשלת, לא מכבסת, לא קונה אפילו לא מלפפון או לחם”.

כמה עצוב. כמה חשוב לכתוב על זה.

3.

שתי כתבות שמצאתי במוסף ‘שבת קודש’ של יתד נאמן, עוררו בי פליאה לגבי העיתוי שלהם, שנראה לי לא מקרי.

הראשונה היא כתבת השער ‘מוילנא לקטוביץ: מי למה ומתי הקים את אגודת ישראל’. ניסיתי למצוא בכתבה התייחסות לפוליטיקה העכשווית, אך לא מצאתי. מצד שני, מדובר בפרק ראשון בלבד, מתוך סדרה, אז אולי בהמשך יופיע ההקשר הברור.

הנה כמה משפטים מעניינים: “החומר ההיסטורי שיובא להלן בכוחו להחכים ולהשכיל במיוחד את העובדים בצרכי ציבור באמונה. חומר למחשבה שאפשר ויאיר תהליכים המתרחשים לעינינו בדור האחרון”.

“ראש וראשון לכונן התאגדות חרדית כללית, היה מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז’ינסקי זצוק”ל, פארה והדרה של וילנא. שני לו, הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי רבינוביץ זצוק”ל בעל ‘דורות הראשונים’, איש וילנא היושב בסוף ימיו בהמבורג… אגב, נתון סטטיסטי למתעניין: המשותף לשלושת האישים, מייסדי התנועה – היותם תלמידי ישיבת וולאז’ין.. באסיפה הנדירה בווילנא התכנסה צמרת ההנהגה הליטאית”.

מה מתכוון ‘יתד’ לרמוז? לקוראים פתרונים.

הכתבה השניה מגיעה בעיתוי בו יוצאת מערכת כשרות חדשה לדרך – ‘משנת יוסף’, ובה מכהנים שניים מהשוחטים לשעבר ב’שארית ישראל’ – הרב יחיאל נדל והרב מרדכי גלאי (גילוי נאות: דודי היקר).

בכתבה מסביר הכותב, הרב א.חפץ, שנסע “נסיעה פקוקה ולא מהירה” למשחטת הענק של ‘עוף ירושלים’ בעטרות.

“בלי להיכנס לפירוט אלא באופן כללי, ההבדל הראשון בין השחיטות הזולות ליקרות, לאו דווקא ‘שארית ישראל’ הוא הבדיקות של העוף על הליין, מול הבדיקות הידניות האיטיות – עוף עוף – בשחיטות היקרות”.

קשור לזה שהשחיטה החדשה מבטיחה להיות זולה יותר?

4.

כתבה אמיצה ביותר מצאתי השבוע ב’יום ליום’, תחת הכותרת ‘רכבת (לא) נוסעת’.

הנה התמצית: “קו ירושלים תל אביב היה אמור להיות קו הדגל של רכבת ישראל, אבל למרות הפתיחה החגיגית, התקלות מתגלות שוב ושוב. הקווים מופסקים מעת לעת וציבור הנוסעים ממורמר”.

הנה הפתיחה: “‘אם הקו הזה יצליח, זו הצלחה שלי בלבד, ואם ייכשל – הכישלון יהיה שלי. אל תעלו את האחריות אל ראש הממשלה ואל תורידו אותה אל חברת רכבת ישראל. הקו הזה הוא אני’ – כך אמר בעת השקת קו הרכבת החדשה בירושלים שר התחבורה ישראל כץ”.

אבל השבוע זימן יו”ר רכבת ישראל דן הראל, את המנכ”ל שחר איילון, “והודיע לו על כוונתו להביא לסיום עבודתו, על רקע מה שהגדיר ככישלונו בניהול רכבת ישראל ומצבה של הרכבת, כולל הגרעון החריף שאליו נקלעה. הכשלים של איילון כמנכ”ל כוללים את המחדלים בתפעול הקו המהיר לירושלים, הצפיפות הבלתי נסבלת, הפסדי הענק וההצטיידות הזוחלת במערכי קרונות חדשים שאמורים היו לתת מענה לביקוש הגובר”.

כשנשאל על כך השר כץ, גולל את האשמה הלאה. “הוריתי להנהלת הרכבת לבחון לעומק האם זה קשור לוויכוחים וסכסוכים עם הוועדים. האם מישהו כאן משבית בכוונה דברים? הוריתי לבדוק שאין כאן דבר שהוא מעבר (לתקלות טכניות)”.

בוועד העובדים דחו את הטענות. במשרד התחבורה מסרו לעיתון: “לשר כץ אין שום קשר לתהליכים הפנימיים ברכבת ישראל”.

יכול להיות שהשר שכח את דבריו בפתיחה החגיגית, לפיהם, את ההצלחה, כמו גם את הכישלון, ביקש אז לתלות בו עצמו בלבד?

5.

איפה הופתעתי?

כשמצאתי כתבה ממש דומה בעיתון המתחרה – הדרך.

הכותרת קצת שונה, ‘הרכבת יורדת מהפסים’, אבל הרעיון דומה. “תקלות, איחורים, ביטולים והורדת נוסעים באמצע המסילה – משהו רע עובר על רכבת ישראל בחודשים האחרונים. הסיבה המרכזית לליקויים היא פתיחת קו הרכבת המהיר לירושלים, שנעשתה בחיפזון טרם זמנה”.

גם ב’הדרך’ מצטטים את אותו משפט של כץ:  “אם הקו הזה יצליח, זו הצלחה שלי בלבד, ואם ייכשל – הכישלון יהיה שלי”. הטענות דומות, כמו גם התגובות שהובאו.

יכול להיות שבמשרדי העיתונים המתחרים יש חפרפרת?

6.

סיפור מצמרר מצאתי בטור של צבי יעקובזון – ‘הצב”י והצדק’ – בבקהילה.

הוא מספר על משלחת כנסת שיצאה לאושוויץ, בחורף תשע”ד. “זו הייתה המשלחת הגדולה ששיגרה הכנסת מימיה…שניים (דודו רותם ז”ל ויבלחט”א אילן גלאון) חשו ברע במהלך הסיור בתעשיית הרצח. ואז עלה נח קליגר ולימד אותנו שבילי שואה. איש מתוק וכובש. נמוך קומה בעל רעמת שיער, ניצול המקום שזוכר הכול, מלא חיים וצלקות”.

הנה מה שסיפר: “באמצע יוני שבתי לצרפת שבה התגוררה משפחתי לפני המלחמה. הלכתי מיד למלון ‘לוטציה’ שבו היה המרכז שסיפק לשורדים ששבו הביתה תשובות בנוגע לגורל יקיריהם. שמותיהם של הוריי לא היו ברשימות השבים. החלטתי לנסוע לבלגיה כי הרי משם נשלחתי לאושוויץ, בעוד שהם חיו בה בדירת מסתור. הלכתי אל ביתו של אחד הידידים הלא-יהודים של אבי שהיה אתו במחתרת הבלגית.

“כאשר האיש ראה אותי, צעק לעברי בהתרגשות: ‘נורבר (שמי בצרפתית), כבר ראית את ההורים שלך?’ כאן הבנתי לראשונה שהם בחיים. אותו איש סיפר לי על מקום הימצאם ואני עליתי על חשמלית מספר 5. היות וזה היה ערב אביבי נעים, החלטתי לא לשבת בתוך אחד משלושת הקרונות, אלא לעמוד באחת המרפסות. שתיים היו מלאות ובשלישית עמד זוג.

“נעמדתי כארבעה-חמישה מטרים מהשניים מבלי להסתכל עליהם וכעבור כדקה שמעתי שהאישה לוחשת לגבר: ‘תראה, הוא דומה לנורבר שלנו’. כגבר שגדל בדור שבו גברים לא מביעים רגשות, אני רק ארשה לעצמי לומר שזה היה הרגע המטלטל ביותר שניתן להעלות על הדעת. רגע שמלווה אותי מאז בכל יום, הרגע שבו התחילו חיי החדשים”.

מרגש.

7.

זוכרים את האירוע של ‘דגל’ שהתקיים בשבוע שעבר ב’יד בנימין’?

אז שני כתבי ‘יתד נאמן’ סיקרו אותו, יוסף טיקוצ’ינסקי ואריה זיסמן, סיקור מכובד ויפה.

אבל הנה קטע בטור ‘מקור נאמן’ של אריה זיסמן, המתאר את מה שקרה בשולי האירוע. “הרצון של מארגני האירוע היה ליצור משהו פנימי טהור לנציגי ופעילי ‘דגל התורה’, כפי שנכתב בהזמנות, ולא אירוע חיצוני. עקב כך הוחלט שלא להזמין כלי תקשורת מכל הסוגים.

“‘המטרה הינה חיזוק רוחני פנימי ולא רצינו להפוך את זה לאירוע תקשורתי’, הסבירו המארגנים”.

למה זה קצת מצחיק?

כי דקות אחדות לאחר שהוקרנו מצגות, הן כבר שוגרו אלי, באמצעות ווטסאפ, כדי שאפרסמן. יש עיתונאים, שמחו בעקבות אי הזמנתם, והחליטו להחרים את האירוע, תוך שהם מכנים את מי שכן מסקרים, כ’פראיירים’. לא הוזמנתם אל תסקרו.

אז אני הייתי פראיירית גאה. ככתבת פוליטית, אני זו שמחליטה איזה אירוע ראוי לסיקור, ואיזה לא. השיקול של ‘לא הזמינו’ אל מול סיקור אירוע שנערך לכבודו של מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן זצ”ל, אפילו לא נספר.

רק מצחיק, שאם אכן רצו המארגנים ליצור “משהו פנימי טהור” והיו סבורים שסיקור תקשורתי יפגום בטהרה הזו (בהנחה שרק ‘יתד נאמן’ הוא עיתון טהור, ורק סיקור בו ישמור על הטהרה), מדוע שלחו בכירים ביותר במפלגה קטעי וידאו לפרסום?

תמהני.

8.

מאחר ואין להם נציג במפלגות החרדיות (מלבד בתשמ”ט, חב”ד אינה מעורבת בפוליטיקה), לא שמעתי ולא תשמעו כמעט את קולם בנושאים כמו חוק הגיוס.

מצד שני, יותר ויותר צעירים חב”דיים מוצאים היום את דרכם אל הבקו”ם, ברובם נשואים, וממלאים את ‘הבריכה’. האם זה טוב לחב”ד?

הנה מה שכותב הגאון רבי ישכר דוד קלויזנר, חסיד חב”ד מקרית מלאכי, במכתב לעיתון ‘כפר חב”ד’.

“לאחרונה התגלגל לידי מכתב חשוב ומעניין של הרב טוביה זילברשטרום, רב בית הכנסת ליובאוויטש בשיכון חב”ד, ירושלים, לאחד הרבנים, בעניין גיוס בחורי ישיבות, ומפאת חשיבות הדברים מצאתי לנכון להביאו לידיעת הקוראים.

במכתבו כותב הרב זילברשטרום:

‘במענה על התעיינותך ושאלתך על מה נזעקנו שוב ומה החרדה הנוספת בעניין גיוס בני הישיבות לצבא רח”ל.

לאחרונה נחשפתי לעוד שני דברים כדלהלן…הנה הדבר השני:

…”באחת מתחנות התפילין לזיכוי הרבים נתקלנו ביהודי שכבש יצרו והסכים להניח תפילין, ותוך כדי דיבור החל לומר דברי תורה ואפילו חזר פרקי תניא בעל פה. ולתדהמה שאחזה בנו סיפר: בימי מלחמת יום הכיפורים חשקה נפשו לסייע להגן בגופו על גבולות ארץ ישראל והחליט להתגייס לצבא. את הרבי לא שאל, כי ידע בבטחה שלא יקבל הסכמה לצעד זה, אבל היה בטוח בדרכו והרי הוא בחור ישיבה, תלמיד חכם וכו’.

והוא מודה ומתוודה, הסביבה עשתה את שלה, ולאט לאט השיל מעצמו את דרכי התורה והמצוות.

וניתן לומר, שהתורה ופנימיות התורה, שהחזיקה את התמימים ברוסיה הסובייטית ובכל פזורות ישראל, לא החזיקה את בן הישיבה בצבא, כי כבר קבע רבינו ברורות: ‘בני ישיבות אין לגייסם ולא יצאו בצבא, ולימודם תורתנו הקדושה בהתמדה ושקידה, מגין ומציל על ארצנו הקדושה ת”ו”.

דווקא משום שזה הופיע די בשוליים, במדור ‘קוראים כותבים’, סבורני שראוי לצטט את הדברים, מפאת חשיבותם.

בפרט בימים אלו, בהם עמלים בקואליציה להעביר חוק, שיפטור את מי שתורתו אומנותו מלהתגייס.

לטעמי, דעת חסידות חב”ד לא מספיק הושמעה בכל הנושא, ואולי חבל שכך. יתכן, שדווקא משום שחב”דניקים רבים מצביעים למפלגות שונות, קולם היה משפיע, וגם – ולא פחות חשוב מכך – חשוב שתישמע הדעה כדי שצעירי הצאן החב”דיים לא יתפתו בקלות.