למה מיכל הרגישה שחטפה סטירת לחי

דיונים האלה בבג"צ ובכנסת בקושי סוקרו. הם יבשים, משעממים, אפורים. כשאורן חזן צורח על ח"כים ערבים זה הרבה יותר מעניין • למרות הכל, נפגעי טרור מנצחים את הטרור בחייהם הפרטיים: מזל טוב לישי אונגר
סיון רהב מאיר
כ"ה שבט התשע"ח / 10.02.2018 20:33

1.

ביום שלישי, בזמן הלווייתו של איתמר בן גל, דיברתי עם מיכל סלומון. בזמן שביישוב הר ברכה קברו אבא לארבעה, מחנך מסור, היא נזכרה בהחלטת בג"צ מיום ראשון האחרון.

לפני כחצי שנה, בליל שבת, רצח מחבל את אלעד, בעלה של מיכל, וגם את אחותו חיה ואת אביו יוסי, בבית משפחת סלומון שבנווה צוף. מאז מיכל מנהלת מאבק על הריסת בית המחבל. לא הוצאה להורג, לא גירוש של המשפחה, לא נקמה בכל הכפר, רק הריסת הבית שממנו יצא לרצוח.

חמישה מבני המשפחה הזו, אגב, כבר הורשעו באי מניעת הפיגוע. עד כה המדינה הרסה קומה אחת בלבד. ביום ראשון הגיעה – מלווה במשפחות שכולות נוספות – לדיון בבית המשפט העליון. בית המשפט נתן למדינה שבוע כדי להסביר מה יעלה בגורל הקומה השנייה.

בסוף הדיון פנתה מיכל לשופטים: "באנו כדי לחזק את כוחות הביטחון ולייצר כושר הרתעה, כדי למנוע את הפיגוע הבא. אין לכם מושג מה זה להיות משפחה שכולה, כמה סבל יש בדבר הזה, ואנחנו כאן בשם המשפחות שלא יודעות שאנו כאן בשמן. אנחנו לא רוצים שיצטרפו חברים חדשים למשפחת השכול שלנו".

למחרת שמעה על הפיגוע. "הרגשתי שחטפתי סטירת לחי", אמרה לי. "עוד אלמנה, עוד יתומים. הרי בדיוק על זה דיברתי".

וביום רביעי שוב הגיעו לכנסת, לוועדת הפנים, בני משפחות שכולות. כאילו מדובר בסיפור אישי שלהם, ולא בסיפור של כולנו.

הדיון הפעם עסק בהחזרת גופות מחבלים. ושוב, מדובר במינימום שבמינימום. לא לאפשר הלוויות המוניות, חגיגיות, שהופכות למפגן הסתה. בעקבות "בג"צ ג'אברין" שקבע שאין למשטרה סמכות חוקית לעכב הלוויות כאלה, נאלצת הממשלה לקדם כעת חוק שיתקן את המצב.

כדאי לשים לב להחלטה של בג"צ: שני שופטים (יורם דנציגר וג'ורג' קרא) קבעו שצריך להחזיר למשפחות המחבלים את הגופות. שופט אחד (ניל הנדל) התנגד וקבע שהמצב המשפטי הנוכחי מספיק. זה לא מקרי, זה קשור כמובן למגוון הדעות בעליון ולסוגיית מינוי השופטים.

חבר הכנסת הדרוזי אכרם חסון אמר בדיון: "עד שלא תלמדו ערבית לא תבינו מה הולך בהלוויות האלה. הופכים בכמה שעות 10,000 איש לאנטי-ישראליים, זה עושה נזק לצעירים שלנו". סנ"צ עוזי עובדיה, נציג המשטרה בדיון, סיפר איך בהלוויה של המחבלים באום אל פאחם – אחרי הפיגוע בהר הבית – השתתפו רעולי פנים שהשמיעו קריאות שמחה, והשייח ראאד סאלח נשא נאום קיצוני.

הדיונים האלה בבג"צ ובכנסת בקושי סוקרו. הם יבשים, משעממים, אפורים. כשאורן חזן צורח על ח"כים ערבים זה הרבה יותר מעניין. גם כש"מישהו אמר משהו" ואפשר להזדעזע ולגנות למלא את כל השיח ואת כל הפיד במלל.

אבל ההחלטות הקטנות האלה הן גדולות ומשמעותיות. הבירוקרטיה והאכיפה מעיקות על המדיניות ועל ההרתעה. יו"ר הוועדה יואב קיש סיכם: "אנחנו שוברים במו ידינו את הכלים שכבר יש לנו כדי להילחם בטרור".

2.

גם אם לפעמים המערכת הפוליטית והמשפטית מתמהמהת, נפגעי טרור מנצחים את הטרור בחייהם הפרטיים.

לפני 22 שנים נרצחו אפי אונגר ובעלה ירון בפיגוע ירי. בנם דביר היה אז בביתם של הסבא והסבתא, התינוק ישי ישב במושב האחורי וניצל ללא פגע. השבוע נישא ישי לטליה.

אוריה דסברג, דודה של ישי, כתבה אחרי החופה כך: "לפני כמעט 22 שנה נשלחו אלי זוג ידיים של תינוק קירח עם עיניים גדולות וסקרניות .ידיים של תינוק שאיבד באותו הערב זוג הורים בפיגוע רצחני. ידיים של תינוק שהרגיש כנראה אבוד, יושב בתוך לול של בית חולים, עם אנשים לא מוכרים סביבו. ידיים של תינוק שלא מודע לאובדן הענק שהתרחש לצידו.

"תינוק שלא מבין את עוצמת הנס בעובדה שהוא חי ולא נפגע מידם של המרצחים. ידי המרצחים לא נגעו בישי. ואתמול – אותן ידיים ניגשו אל טליה, כיסו את פניה בהינומה והעניקו לידה טבעת של קדושה, אהבה ושותפות של חיים".

3.

תכננתי לדלג על החלק הראשון בפרשת השבוע, פרשת "משפטים", ולכתוב על משהו אחר. הפרשה מתחילה ביחס לעבדות ולעבדים, אבל אחר כך הרי מופיעים בה כל כך הרבה נושאים אקטואליים ובוערים – היחס לעני ולחלש, הלנת שכר, השבת ועוד.

אבל מי אמר שהעבדות היא פאסה? אם נסתכל על התרבות הפופולרית – היא נוכחת מאי פעם.

"על נהר אספירין ישבנו, במקומות המוכרים", שר ברי סחרוף בשירו "עבדים", "לא רואים, לא שומעים, כאילו אנחנו אוויר". ובפזמון הוא מכריז: "כולנו עבדים אפילו, שיש לנו כזה כאילו, פותחים פה גדול, ומחכים לעונג הבא. כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול, ומחכים למנה הבאה".

סחרוף מזהה עבדות בתרבות הצרכנית, אבל אביתר בנאי שר בשירו "עבד" על אהבת הקהל, שגם אליה אפשר להשתעבד: "מחיאות כפיים רחוקות, משכו אותי, כמו אחוז כישוף, עבד, עבד".

בשירה "עבד של הזמן" כותבת ריטה על השעבוד שלנו ללו"ז, למשימות, לתקתוק: "זה השעון, זה ההרגל, זאת השגרה, אנחנו עבד של הזמן, של השעון שמן הסתם, אותו המצאנו בעבר".

ובשירו "חיית הברזל" מתאר מאיר אריאל בכישרון איך התקשורת, הטלוויזיה, הופכות לעריץ ש"אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות, ואיך להתנהג. והמונים המונים… רצים רצים, מסוממי קידמה והתפתחויות, לעבוד בלי דעת ולשרת".

היוצרים האלה יודעים על מה הם מדברים.

כל עוד הפלייליסט שר עליה, העבדות עוד לא נעלמה. פרשני התורה קוראים לנו לעצור פעם בשנה ולשאול את עצמנו, בפרשת "משפטים", למה אנחנו עדיין משועבדים.

• הטור מתפרסם ב'ידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות