מאון שריג ועד שמואל ארגמן: מה השתנה מאז

הסופרת מנוחה פוקס ואליעזר היון זיהו קווי דימיון מפתיעים בין שני הסופרים המוכרים ביותר של שנות ה-80: שמואל ארגמן ואון שריג • למה חינכו אז, מה השתנה היום, והאם זה 'טוב'?
היון ומנוחה פוקס
כ"ו אלול התשע"ז / 17.09.2017 13:12
שמואל ארגמן

שנות ה-80 של המאה הקודמת, היו דלות משהו בעולם הספרות של הנער החרדי. על מדפי הספרים כמעט ולא ניתן היה למצוא ספרות מקור של סופר או סופרת בני המגזר, שכתבו בשפה ובקונטקסט המוכר של בני העשרה.

היו ספרים, כמובן, אך אלו הורכבו מספרות מתורגמת של סופרים יהודים שכבר אינם חיים, ומסופרים וסופרות שאמנם פירסמו את סיפוריהם בהמשכים בעיתוני הנוער, אך מספרם לא היה רב.

לחסר הזה ראוי להוסיף גם את העובדה שהילדים של אז, להבדיל מבניהם או נכדיהם מודל 2017, לא שיחקו במחשב או צפו בסרט (מאושר), אליו בפשטות, לא היתה להם כל גישה.

חלפו 35 שנים, והרבה עצים עברו בירדן שהפכו לדפים, שהיו לעשרות אלפי ספרים שממלאים כל סוגה אפשרית במדף הספרות החרדי: מספרי ילדים, נוער, מבוגרים, פרוזה, מתח ובילוש ועד מדע בדיוני, פסיכולוגיה, ביוגרפיה, אוטו-ביוגרפיה, שואה, ועלילות היסטוריות. לכך חשוב להוסיף את ספרות קומיקס המשובחת, שמן הסתם תהיה הראשונה שתביא את הנובל לרחוב החרדי.

אז מה קרה, מהיכן שטף הספרים הבלתי נתפס שממלא, בכל שבוע מחדש, את חנויות הספרים?

הסברים סוציולוגיים אינטואיטיביים עשויים להצביע על העובדה כי שיעור האוכלוסייה החרדית גדל והסופרים או הסופרות, שפעם היו מקדישים את חייהם לתורה או להוראה הפכו את הכתיבה למקצוע ולקריירה.

אבל נדמה שלא רק שיעור הסופרים והסוגות גדל, גם אופי הכתיבה השתנה, ולא רק בערוץ החרדי.

ננסה להסביר.

בשנות ה-80 פעלו ברחוב החרדי והרחוב הכללי שני סופרים גדולים, אולי המוכרים ביותר בתחומם. הם היו כל כך דומיננטיים בשדה הספרותי, עד שאנחנו רשאים לומר, שאין נער או נערה חרדיים או חילוניים שיכולים לומר שהם אינם מוכרים להם.

אנחנו מתכוונים כמובן לשמואל ארגמן ואון שריג, או בשמם האמיתי שמואל רוט החרדי ושרגא גפני הישראלי.

שמואל ארגמן פירסם עשרות ספרי קריאה בהוצאת זרקור וברפרטואר שלו נמצאים שמות מיתיים כמו, 'הנועזים בעלטה', 'הילדה ברחה מהמנזר', 'אל מול פני הסכנה' ועוד. און שריג, או בשמו הנוסף אבנר כרמלי, פירסם עשרות ספרים בהוצאת מזרחי, בהם נמצאים דמויות כמו 'דנידין', "הספורטאים הצעירים', וה'ימאים' ועוד.

מה המשותף לשני הסופרים הללו שאחד מהם כבר לא חי איתנו (גפני נפטר לפני 5 שנים, רוט שיבל"א ממשיך לכתוב ולפעול)?

אפשר בקלות להצביע על מספר קווי דימיון, אך נדמה שאחד הדומיננטים שבהם הוא המסר הישיר, הגלוי, החד-משמעי אותו ביקשו להעביר לקוראים.

לא נובלות מורכבות המעלות תהיות בלב הקורא, המגיעות לרמת אי-שקט בקליימקס של העלילה, לא תיאורים ספרותיים סבוכים מהם מתבקש הקורא ולעתים מתקשה להסיק מה היא הדרך הנכונה, ובטח שלא דמויות דואליות, מפותלות, רבות משמעות, שהיחס אליהם עשוי להיות חיובי אצל האחד, ושלילי אצל האחר.

ההזדהות השלילית או החיובית של הקורא עם גיבור הספר היתה מוחלטת וחוצה מגזרים. כולם אהבו את דנידין ותיעבו את מפקד המודיעין המצרי, כולם דאגו לאריק ב'אל מול פני הסכנה' וייחלו למפלתו של ג'עבר וכולם התחברו לערכים הכל כך בסיסיים, ראשוניים שהעבירו השניים.

הנה מספר דוגמאות.

"מעניין אם מנגנון ההשהיה והפיצוץ פועל כתקנו העיר דיוויד משיח אל עצמו… הסר דאגה מליבך, קרא הנער לרעהו המבוגר ממנו, לא בידינו הדבר אלא ביד ריבון העולם. אם רצונו של ה' שמשימתינו תצליח – תארע ההתפוצצות אף אם נחפזת. ואם אין זה רצונו – ההתפוצצות לא תארע, אף עם היית פועל במתינות ובשפי. אדם צריך לעשות מצידו את המירב וכיוון שאנו עשינו זאת – לא בידינו הדבר, כי אם ביד הקב"ה" [שמואל ארגמן, אל מול פני הסכנה, עמ' 145].

"כידוע תפקידיו של דנידין הרואה ואינו נראה הם רבים ומרתקים, חיוניים ומופלאים. נמנה אחדים מהם: לעזור באין-רואים לחלשים ולמדוכאים, הנרדפים וסובלים על לא עוול ושלא בצדק.לעמוד על משמר המולדת בפני כל אויביה. לחנך את ילדי ישראל למעשים טובים ולטעת הם תכונות חשובות כמו כיבוד הורים, חריצות בלימודים, ניקיון וסדר, נאמנות לחברים… [און שריג, דנידין מקים חבורה, עמ' 8-9].

מכאן אולי גם ההכרה האלמנטרית באותם ימים, במדינת ישראל ובמוסדותיה המוערכים (מצידו של הסופר החרדי), ובתנ"ך (מצידו של הסופר החילוני) מבלי לראות כי בכל זאת, דיסוננס מסויים קיים ביניהם. ההתייחסויות שנרשמו אז על ידי השנים, נראות היום פרה-היסטוריות, וקשה אפילו לדמיין סופרים חרדים או חילוניים שיכתבו כך היום.

הנה מספר דוגמאות.

"ראש המוסד דיווח לראש הממשלה על כל אשר אירע. ראש הממשלה הקשיב בפנים חתומות… ראש המוסד אמר… לא אנו שולטים באירועים. יש לעולם בעל הבית ריבון עולמים… נתפלל לריבון העולמים ונבטח בו… ראש הממשלה אף שלא היה שומר מצוות האמין בעומק ליבו בהשגחה האלוקית, כאדם בעל עיניים פקוחות ושכל ישר ראה בשנות פעילותו הממלכתית כיצד השגחה העליונה משגיחה ושומרת עלינו"… [שמואל ארגמן, תעלומה בצפון, עמ' 83].

"וברור שכל מי שקרא בספרי דנידין על הצטיינותו בהגנת העם והמולדת ספג את גאוותו על עמינו, עם התנ"ך, ואת אהבתו למולדינו, ארץ התנ"ך [שם, עמ' 10]. כך למד בני לדעת שספורט הוא הרבה יותר מפעולה גופנית נמרצת ומיכולת גופנית המעוררת התפעלות. ספורט הוא קודם כל חישול אופיו של הספורטאי לעמוד בכבוד באתגרים קשים ולחיות חיים הוגנים וישרים [אבנר כרמלי, הספורטאים הצעירים בנבחרת השלום, עמ' 35].

הקריאה בטקסטים האלו מעלים תחושה של נאיביות: מה הסבירות שראש המוסד הוא אדם שומר מצוות שמצפה לסיוע הקב"ה וראש הממשלה מסכים אתו? ממתי ספורטאים מבינים שהדבר החשוב ביותר הוא קודם כל לחיות חיים הגונים וישרים? ובמלים אחרות, בחייכם!

אבל מאות אלפי הנערים של שנות ה-80, ומסתבר שאף היום עדיין מעוניינים במסרים האלו. גם ספריו של שמואל ארגמן וגם של און שריג מוצאים מחדש מהדורה אחרי מהדורה, והילדים קוראים אותם, חרף השונות המוחלטת בינם לספרות הקיימת.

התופעה הזו מעוררת מספר שאלות: איזה או מדוע חל שינוי כל כך משמעותי בין סגנונות הכתיבה והמסרים? האם הספרות היום 'יותר טובה' מהספרות של שנות ה-80, או שמא ארגמן ושריג עדיפים? ואולי תשובה על כך פשוט אינה רלוונטית שכן מדובר בסגנונות נבדלים התואמים תקופות שונות? אלא שאם כך, כיצד מוסברת העובדה שלספרים הללו עדיין יש שוק חרף הפריחה בסופרים ובעיקר סופרות מוכשרות, מורכבות ועמוקות?

מנוחה פוקס

מנוחה פוקס, סופרת הילדים החרדית הפופולארית ביותר היום (לפחות על פי מדד משרד החינוך), סבורה כי אכן הפשטות הייתה פעם נחלת הכלל. הכתיבה הפשוטה והתמימה קנתה את לב הילדים והנוער.

כשרצו לחנך לאמונה, למשל, לא היו צריכים להוכיח זאת בסרטים מסעירים מבריאת העולם ובזיקוקי דינור, אמרו את הדברים במילים וכולם הקשיבו.

כשרצו ללמד ילדים  בבית הספר, ביקשו ללמוד את תפילת חנה בעל פה וזהו. הכול היה פשוט, כמו שהמחברת שהתלמיד כתב בה הייתה פשוטה ומסוג אחד בלבד. ספרי קריאה הסתיימו במילים: "מה אנחנו לומדים מהסיפור?" אף אחד לא התרעם על כך, זה היה ברור שצריך ללמוד משהו מהסיפור, אחרת, לשם מה הוא נכתב?

בעידן של היום, ספר שיובא במתכונתו זו, מידי סופר 'חדש', ייגנז באותו רגע. ילדים ישאלו את עצמם: "למה אני צריך ספר מוסר במקום ספר קריאה? ספרי מוסר יש רבים אחרים".

גם כיום ספרי הקריאה החרדיים (לא האחרים!) מלאים במסרים, אבל בניגוד לפעם, המסר מועבר בעקיפין, הוא מובלע, אבל איתן. הוא מוחבא היטב, אבל קיים. פעם יכולנו לומר לילד: "אמרתי לך לאכול! והוא היה אוכל. (גם אם זו הייתה שלווה טפלה ברוטב של חלב) היום, כדי שילד יאכל, צריך לצפות לו את האוכל בכל כך הרבה גוון ומתיקות ורק אז הוא יחליט אם בכלל  הקורנפלקס הזה מדבר אליו.

כשנגיש לו ספר שכתוב בו בפשטות שצריך לכבד את ההורים, הוא יסתכל עליו מלמעלה למטה ויישאל את עצמו אם בכלל כדאי לבזבז את הזמן עליו. הוא אפילו לא יתכופף לפתוח את הספר ובמקרה הטוב יאמר בגלוי כי הוא מכיר את זה מהתורה ומספרי המוסר הנלמדים במוסדות החינוך.

רק אם נקשט בירק ובפרחים ונכסה אותו בצבע ובקומיקסים, עד שהמסר ממש לא ייראה – הוא יחשוב על הרעיון לקרוא בו.

אז התקופות השתנו, אופיים החינוכי של הנערים קיבל מטמופרוזה, וכולנו הפכנו ל'מתוחכמים' יותר. ולמרות זאת, אנחנו לא בזים מסתבר לאמונה הפשוטה, הטבעית, הראשונית שלא לומר ההישרדותית שלנו.

אנחנו עדיין מסוגלים לקרוא ולהאמין כי כדי להינצל מהפצצה שהטמין טלאל בבניין בית הספר, לא מספיקים כוחות המודיעין אלא סיועו ועזרתו של הקב"ה.

ובסופו של יום, אין יפה מזה.

הדפס כתבה

6 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    מרתק
    17/09/2017 14:10
    אלי
  1. כתבה מרתקת

  2. מוצלח
    17/09/2017 17:27
    אברמי
  3. בדיוק אלו הספרים שקראתי כילד ..וכמובן את ספרי מנוחה פוקס המדהימים….

  4. הגחלת שלא כוותה
    18/09/2017 10:42
    יונתן
  5. מעניין לראות את ההשואה ולהיוכח שיסודות החינוך והדרך הנכונה אינם משתנים
    ואם אומרים מה שהיה הוא שיהייה במקרה זה ומאוד
    מנוחה מאז ולתמיד ידעה ותדע איך לשמור על הגחלת

  6. מרשים
    18/09/2017 10:56
    חיים
  7. אהבתי

  8. הגורם לאינפלציה הסיפרותית: ריבוי העיתונים
    18/09/2017 11:33
    מעולם המו''לות
  9. תכל'ס, עיתונים בתשלום חייבים לתת תשובה לכל המשפחה.
    בשביל זה צריך סיפורת.
    כל עיתון שמתפצל – מייצר במה חדשה, וצריך לספק: חוברת נשים, נוער, ילדים. מדורים וסיפורים ומתח בהמשכים. ב-10 השנים האחרונות שולשה הדרישה לסיפורת: המבשר, הפלס, קטיפה, זרקור המחודש, קומיקס, מרווה התרחב – חשבו על סיפורי נשים בהמשכים: קטיפה – 2, המודיע – 2, המבשר – 1, משפחה – 3 (גם במגזין), מרווה – 2, בקהילה – 2… אפילו מסיפורי הפלס כבר הדפיסו לספרים. כל החומרים הללו מספקים כ-80-100 ספרים בשנה.
    העיתונים חיים מפרסומות > חברות פרסום משלמות תעריפים לפי הקף המנויים מחפשים > העיתונים מחפשים לרתק בסיפורת כדי להרחיב מעגל מנויים > מסלולי ספרות בסמינרים, הטובות נחטפות וכותבות…
    זהירות, בועה!
    מה שמחזיק את העיתונות > כתיבה > מסלולים וכן הלאה, הם ריבוי העיתונים, שאותם מחזיק תקציב הפרסום. תקציב הפרסום לא גדל בשנים הללו; הוא רק מתחלק בין עוד ועוד פרוסות. יום אחד תגמר החגיגה, הבועה תתפוצץ ונאכל אותה. בינתים – רוצו לקנות ספר בעשר, מחיר שלא מכסה את עצמו.

  10. השוואה מוזרה
    18/09/2017 20:15
    אודי
  11. בתור אחד שקרא את שניהם אני מופתע, הספרים של שרגא גפני דמיוניים מאד לעומת הספרים של שמואל ארגמן שהם מאד ראליים