למה באת בלי כובע ל'שולעם זוכר'?

כשהשכן האברך עצר אותי בפינת הרחובות ליד הכיכר שמול בתי הכנסת, והודיע לי כי הוא מבקש לומר לי דבר מה, ידעתי כי טוב לא יצא מן השיחה הזו • הזיכרון הרחוק והמרתק שלו בהקשר להתנהגות באירוע העלתה אצל אליעזר היון תובנה מעניינת
אליעזר היון
ט"ז שבט התשע"ז / 12.02.2017 14:50
כובעים, ישיבה, לבוש חרדי

כשהשכן האברך עצר אותי בפינת הרחובות ליד הכיכר שמול בתי הכנסת, והודיע לי כי הוא מבקש לומר לי דבר מה, ידעתי כי טוב לא יצא מן השיחה הזו.

האברך, 'תיכוניסט' לשעבר, אהב להשפיע מהאור שזרח עליו גם על זולתו, ועל כן לא הופתעתי כשאמר שבמשך שבעה חודשים הוא מבקש לומר לי משהו, והוא סבור כי כעת 'הגיעה השעה'.

ובכן מה?

'אתה זוכר', שאל, 'שקיימתי אירוע שלום זכר ['שולם זוכער'] לבני אלחנן שנולד לפני שבעה חודשים'?

לא זכרתי, אבל את מחשבותיי שמרתי, כמובן, לעצמי. האמנתי שנולד לו בן, ואך הגיוני היה שהוא קיים עבורו את האירוע האשכנזי המוכר.

המתנתי להמשך.

'אתה היית באותו אירוע', הוא אמר, והפעם הנהנתי בהתלהבות, מן הסתם הייתי.

מה הבעיה, איפוא, שאלתי.

'אני לא אתייחס לכך שהגעת אלי, בליל שבת, בלי כובע וחליפה', הוא אמר, 'זה עוד בסדר, אבל מה שקרה אחר כך היה חמור'.

'מה היה?' הוא שאל רטורית והשיב לעצמו: 'ישב שם רב מרבני השכונה סוג של 'מגיד', אתה זוכר, וחידש בהתלהבות המוכרת שלו, כי לאחר שיהודי התפלל פעם אחת מנחה בציבור, במסירות נפש חרף המכשולים והמניעות שעמדו בדרכו באותה עת, הרי שגם יתר התפילות שלו מכאן ואילך עולות ונחשבות לו כאילו התפלל אותן באותה מסירות נפש'.

ואז? שאלתי במתח כי כבר נכנסתי לסיפור.

'ואז, אתה אמרת: מה הקשר, על אותה פעם מגיע לו שכר, מדוע שגם שאר התפילות יחשבו לו כתפילות במסירות נפש'?

זה היה נשמע הגיוני. שאלה מן הסוג הזה תואמת את אורח המחשבה שלי, אבל לא הספקתי להרהר על כך זמן ארוך, כי האברך אמר כעת בכעס עצור: 'מה היה דחוף לך להעכיר את האווירה, לנפץ בבת אחת את תחושת הרוממות שהיתה אצל כולם? הרב נתן חיזוק לאברכים מסביב לשולחן, ואז הופיעה שאלת 'הכפירה' שלך וכמו החזירה אותנו לעולם הזה'.

הסיפור האמיתי הזה, שאין לו סוף, כי לא היה לי באמת מה לענות לאברך שהחזיק בתוכו במשך חודשים את כעסו, העלה בי תובנה מעניינת.

זרמים שונים מרכיבים את הקבוצה העצומה הזו שנקראת 'החברה החרדית', אך ההבדלים ביניהם לא מתמצים רק בהתנהגות גלויה וסמויה, בדפוסי חשיבה, ובהתמודדות עם אתגרי המציאות והציביליזציה של המאה ה-21, אלא גם בעקבות שמותירה אותה התנהגות במרחב הציבורי.

אם שאלה (שכנראה) נהגתה על ידי באורח 'כמו אוטומטי' לא רק הכעיסה את בן שיחי, אלא גרמה לו להשתכנע כי השכן שהופיע ב'שולעם זוכר' עם סוודר צבעוני, מנסה לחרב לו את האווירה הרוממה אותה השיג באירוע הפרטי שלו, אני מחויב לחשוב שאולי הוא צודק.

אולי היה כאן ניסיון מובנה, כמעט תת מודע – הביטוס בשפה הסוציולוגית – שהניע אותי להעלות את השאלה הזו, בזמן ובנימה המסוימת הזו.

אולי ניסיתי, מבלי משים, למוטט את האטמוספירה הדתית ששררה במקום, מאחר שהיא העיקה עלי.

ואם אכן כך, האם הוא צודק בטיעון שלו? האם הייתי 'לא בסדר'? האם לא ראוי ליהודי 'רמב"מיסט' לצורך העניין להביע דעה בהתוועדות חסידית, כשהטיעונים שלו בהחלט לא עולים בקנה אחד עם האווירה השוררת במקום?

ומה הקשר בין כל זה למלחמות הדת של 'השונאים' ו'המחבלים' על האווירה הציבורית-חרדית במדינת ישראל?

הדפס כתבה

3 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    ואולי, בלי משים, ניקית בטור זה את מצפונך
    12/02/2017 17:51
    איציק
  1. אה?

  2. רבי ישראל סלנטר
    12/02/2017 20:43
    עזריאל יונה
  3. החידוש של אותו רב מופיע באור ישראל סימן י׳

  4. חליפה כובע ווקצת שכל
    26/02/2017 13:17
    משה
  5. איננעי מבין מדוע הנושא הזה מופיע בציבור–אדם צר אופקים פולט "חכמה" ונשאר בחיים.
    כובע חליפה קפוטא ושטריימל כתובים בשו'ע? "שלום זכר " הוא לא בדיוק המקום "לדברי חיזוק" תורה לומדים באימה וביראה ברטט ובזיעה –ואיננה מקום לכבד משפיעים ולתת להם "צומי"–ואם האיש בכ'ז אומר דבר תורה הוא צריך להיות מוכן לענות עך שאלות–וםי שאינו מוכן לענות על קושיות–מוטב שישתוק.