על היחס התקשורתי לדת

כל מילה נוספת שנכתבת על אלאור אזריה פוגעת בנו • ההתבטאות כל הדת של מייסד פייסבוק מרק צוקרברג, והעורך הראשי של ה'ניו יורק טיימס' • ומה לקחתי הביתה ממסכת ההספדים על יעקב נאמן ז"ל • טורה של סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר
י' טבת התשע"ז / 07.01.2017 22:47
סיון רהב מאיר

1.

כל מילה נוספת שנכתבת על אלאור אזריה פוגעת בנו. לא בו, בנו. לא רק הוא הפסיד במשפטו אלא אנחנו. הדיון בעניינו יצא מכל פרופורציה, משמאל ומימין.

נעשה סדר: זו תקלה מקומית של חייל בשטח. הפרשה הייתה צריכה להסתיים באותו שבוע שבו היא התחילה, בדין משמעתי ובענישה.

זה היה מספיק כדי להעביר מסר ברור שצה"ל הוא צבא מוסרי שלא מתנהל כמו כנופיה. זהו. אלאור הוא לא גיבור ולא רוצח. הוא טעה. במקום זאת ניפחנו את התקרית למשפט ארוך, מתוקשר ומיותר.

לא רק אלאור נלחץ שם בסמטה בחברון. כולנו נלחצנו בעקבותיו: שר הביטחון יעלון נלחץ והתנער לחלוטין מלוחם בשטח, תוך זמן כל כך קצר. נתניהו נלחץ כשגינה אותו, ואז נלחץ כשגילה לאן נושבת הרוח והחליט לצלצל לאביו של אלאור. ומשפחת אזריה נלחצה, בצדק, ונתנה ל"יועצים" לעשות עליה סיבוב, להפוך את אלאור לסמל ורק לסבך אותו עוד יותר מבחינה משפטית וציבורית.

והציבור הרחב – עדיין מוקסם מפלאי הרשתות החברתיות שמאפשרות לו לראשונה אחרי שנים להגיד לאנשים באולפנים מה הוא חושב – השתמש שוב בעוצמה רבה וקיצונית באופציה הזו. כמו אצל רומן זדורוב, כמו אצל שי חי מ"אח הגדול", גם לאלאור קם צבא בפייסבוק.

יש לי מה לומר בנושא, אבל כאמור, כל המוסיף גורע. הפצע הזה צריך להיסגר כמה שיותר מהר. השאלה כעת היא איך לא לפתוח את הפצע הבא. מה יקרה בפעם הבאה שלוחם קרבי יתבלבל תוך כדי קרב במחבלים. האם הוא יקבל גיבוי, האם יחוש שהוא יכול להודות בטעות או ימציא גרסאות, האם ייחסך מאיתנו שואו משפטי עתיר מומחים ודוברים, והאם נצליח לא להפוך אותו לסמל ולהעמיס על כתפיו את כל הדילמות של מדינת ישראל.

2.

עכשיו לשתי התבטאויות חשובות במצב השיח הציבורי הנוכחי.

צרכני תקשורת ממוצעים מתרגלים לחשוב שאלוקים עובד אצל בן לאדן. שאמונה יוקדת – מוסלמית וגם יהודית – היא פנאטית, אלימה ומסוכנת. אמונה מוצגת לרוב כבעיה, לא כפיתרון. המאמינים מצולמים בדרך כלל מרחוק כקהל אחיד, זר ומוזר. הם מעניינים רק כשמתרחשת אצלם איזו שערורייה שיכולה לשעשע או להרגיז את מי שמסתכל עליהם מבחוץ.

לכן האופציה השנייה והמתבקשת היא חילוניות בוטה, כזו שהתקשורת אכן מקדמת ברוב התכניות והפרסומות. האם זה יכול להשתנות? האם לא מגיעה לנו תפיסת עולם יותר בוגרת ומורכבת?

מייסד פייסבוק מרק צוקרברג פרסם לפני שבוע פוסט ובו כתב: "חג מולד שמח וחנוכה שמח, אני מקווה שאתם מוקפים באהובים שלכם וכי יש לכם הזדמנות לחשוב על הדברים המשמעותיים בחייכם. אני מאחל שהאור של החברויות ימשיך להאיר את חייכם ואת העולם כולו".

בתגובה לטקסט החגיגי שאל אחד הגולשים: "אבל האם אתה לא אתאיסט?"

צוקרברג ענה: "לא. גדלתי כיהודי ואז עברתי תקופה שבה חקרתי דברים, ועכשיו אני מאמין שדת היא מאוד חשובה".

התגובה הזו, אגב, זכתה ל-7,128 לייקים ופתחה דיון ער בינו לבין הגולשים. אגב, יהיה מי שיאמר שצוקרברג עצמו הוא ראש הדת הגדולה בעולם. אבל הצהרה של היהודי המתבולל והמשפיע הזה שהוא כבר לא אתאיסט היא לא סתם קוריוז.

כמה ימים לפני כן התראיין העורך הראשי של ה'ניו יורק טיימס'. את העיתון החשוב שיושב בשדרה השמינית במנהטן עורך היום לראשונה אפרו-אמריקאי, דין באקט שמו. בראיון שנתן אחרי הניצחון של טראמפ (שהיה גם ההפסד של העיתון) אמר כי העיתונאים שעובדים אצלו, ובכלי תקשורת אחרים, מתקשים להבין את התפקיד שדת ממלאה בחייהם של אנשים.

הוא הוסיף שאחת המטרות שלו אחרי הבחירות היא לוודא כי "אנחנו הרבה יותר יצירתיים בהבנת מה שמתרחש ברחבי המדינה, ובהבנת הכעס והניתוק שאנשים מרגישים. מעצמות התקשורת של ניו יורק ושל וושינגטון לא מבינות את הסיפור הדתי ואת התפקיד של הדת בחיי אנשים. אנחנו יכולים להיות הרבה יותר טובים בכך".

זה חלק מדיון נרחב בתקשורת האמריקאית על תפקודה בבחירות. המו"ל של הניו יורק טיימס, ארתור סלצברגר, יהודי כמובן, כתב לקוראיו מיד אחרי פרסום התוצאות שיש "לעשות חשבון נפש יסודי כדי לברר לעומק היכן שגינו". העורך שתחתיו הגדיר זאת בראיון איתו כך: "יש לי שתי משימות: לכסות את הנשיא הכי יוצא דופן שהגיע לבית הלבן, ולהבין את הכוחות באמריקה שהובילו לכך שהדמות הזו נבחרה".

זה נכון גם לגבי התקשורת בארץ, שזוכה פעם אחר פעם לציונים נמוכים מאוד במדד אמון הציבור. במקום להשקיע בסקרים ובסטטיסטיקות ערב בחירות, כדאי לתת יחס מכבד ועמוק יותר לנושאים כמו זהות, לאומיות, אמונה, תפילה, קהילה ואלוקים עצמו.

אגב, זה גם מביא לייקים.

3.

יום שני, 12 בצהריים, 'היכל שלמה' בירושלים. מאות אנשים באו להיפרד מיעקב נאמן ז"ל, עורך הדין, הפרופסור, השר, המנכ"ל, היועץ. אחד שתמיד היה שם ברקע, במהדורות החדשות, מאז שנולדנו. תופר הסכם קואליציוני או מייצג בכירים במשק או אחראי על איזו איזו רפורמה.

פרשת השבוע, "ויגש", עוסקת בדמותו של יעקב אבינו ובשבט שהשאיר אחריו, והקישור לשבט שהשאיר אחריו יעקב נאמן היה מתבקש. אחד אחרי השני עלו הילדים, וגם נכדה אחת, וסיפרו על האיש שמאחורי הדמות המפורסמת.

ממסכת ההספדים הארוכה לקחתי הביתה שני דברים שאפשר ללמוד ממנו. הראשון – קביעת עתים לתורה. נאמן ידע לעצור הכול כדי להקדיש בסדר יומו העמוס זמן ללימוד. גם השר הבכיר ביותר ידע שלפעמים אי אפשר לתפוס אותו, כי הסלולרי מכובה והוא לומד תורה.

בחור צעיר ניגש אליי בסוף ההלוויה והציג את עצמו. אביעד קורמן.

וכך סיפר: "כשלמדתי בישיבת ההסדר עתניאל הוא היה מגיע לפעמים ללמוד עם הבחורים הצעירים, משתתף בשיעורים ואפילו לוקח מגש בחדר האוכל ואוכל עם כולם, וגם מפנה אחריו בסוף. הוא גם היה מגיע בהסעה של התלמידים מירושלים. התפלאנו לראות איש בכיר כזה שפשוט בא ללמוד".
ושנית – השקעה אמיתית בכל ילד ובכל נכד. טלפונים מתעניינים באמצע היום, וגם פינוי זמן איכות ללימוד, לשיחה ולטיול, שוב, תוך כדי לו"ז חובק עולם ואינספור אנשים שתמיד מחכים לקבל את תשומת לבו.

הביטוי קביעת עתים לתורה הוא מפורסם, אבל אחרי ההלוויה חשבתי על עוד ביטוי שצריך להכניס ללקסיקון – קביעת עתים למשפחה.

הטור מתפרסם בידיעות אחרונות'

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות