צריך אייקון שאומר: תעברו לגימיק הבא

זו לא הייתה כותרת ראשית: שלושה אנשי חינוך וניהול, אנשים שהשאירו אחריהם מפעל חיים, נפטרו בימים אלה • ואיזו קרבה מפתיעה מצאתי בקיבוץ להב • טור של סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר
י"ז כסלו התשע"ז / 17.12.2016 19:53
סיון רהב מאיר

1.

בעידן שבו צריך לבחור האם לסמן לייק נלהב או פרצוף אדום ורושף, הדעות שלנו הופכות נחרצות יותר ויותר. לכן אירועים קטנים ושוליים הופכים לקריטיים. מה צריך לסמן למשל, על "יצירת האמנות" שנתלתה השבוע בבצלאל? לא, לא לייק, אבל גם לא חרון אף קדוש.

אולי צריך אימוג'י חדש, מזלזל, לא מתרגש, קול. אייקון שאומר: יאללה יאללה, תעברו לגימיק הבא.

אבל כרגיל, הכול יצא מפרופורציה. יצירה קטנה וסרת טעם הפכה ל"הסתה לרצח", והמשטרה עצרה את הסטודנטית לחקירה.

זה נכון גם ביחס לדוד ביטן, יו"ר הקואליציה (מתי הוא כבר יתחיל לשמור שבת ויגאל אותנו מנוהל ה"שבתרבות" שלו?). הפעם הוא אמר שהוא מקווה שאחוזי ההצבעה של הערבים יהיו נמוכים יותר. נו שוין. אבל כל משפט לא לגמרי אפוי שלו הופך לכותרת ראשית וזוכה לגינויים על ה"גזענות", ושוב נשמעות קריאות להדיח ולחקור, ושוב מתבקש הסמיילי שיגיד "תרגיעו".

לא כל דבר הוא שערורייה. לא על כל קשקוש המדינה מתפרקת. כן, גם אם כמה חיילים עמדו בקור וחיכו כמה שעות למטוס ה"אדיר", בגלל קצת ערפל.

אלה רק הדוגמאות מהשבוע, בשבוע הבא בטח יהיו חדשות.

2.

קודם כול, הופתעתי מהקרבה. כשהכנסתי לווייז את היעד של ההרצאה שלי – קיבוץ להב – הוא הודיע שהנסיעה תימשך שעה. הודעתי לווייז שהוא טועה. זו אולי הדרך לרחוב להב בתל אביב. הכנסתי שוב את הנתונים אבל משך הנסיעה לא השתנה.

מה, זהו? להב נשמע כמו מקום אי שם בדרום הרחוק, לא במרחק כשעה מירושלים.

זה היה ערב נשים של המועצה האזורית בני שמעון. רובן הגיעו משני יישובים שונים במועצה, שונים מאוד. הקיבוץ המארח, להב, הוקם בשנות החמישים על ידי גרעין נח"ל ושייך לתנועת הקיבוץ הארצי. בתוכו פועל מרכז ג'ו אלון למורשת הבדואים. מאז שנות השישים חלק נכבד מפרנסת הקיבוץ מתבסס על גידול חזירים. היישוב הסמוך הוא שומריה.

גם הוא הוקם על ידי גרעין נח"ל, ושמו ניתן לו על שם תנועת השומר הצעיר, כי כשהוקם הקיבוץ חגגה התנועה יום הולדת שבעים. עם השנים הקיבוץ התרוקן. אחרי יישום תכנית ההתנתקות עברו להתיישב בו תושבים מפתיעים – המפונים של היישוב עצמונה בגוש קטיף. עצמונה, נזכיר, היה תחילה יישוב בחבל ימית. אחרי הפינוי של בגין הם בנו מחדש את חייהם, את חלק ב' של היישוב, בחבל קטיף. ואז – אחרי הפינוי, כאילו אין ייאוש בעולם כלל – הם התנערו מעפר והחלו את חלק ג' בקיבוץ שומריה.

בטקס סמלי ב-2005 נמסרו מפתחות הקיבוץ למפונים, שנמנים עם הזרם החרדי-לאומי ביותר בתוך הציונות הדתית. רבם המובהק של תושבי שומריה הוא הרב צבי טאו, ראש ישיבת "הר המור". עשור וקצת חלף, והם הצליחו להחיות את המקום. ביישוב יש היום מוסדות חינוך, חממות לגידול ירקות, כרם של ענבי יין, מטע זיתים, רפת עם 250 פרות ועוד.

בהתחלה היה קשה, מספרות לי הנשים משני הצדדים אבל לאט לאט הן "שמו את הקרניים בצד". אנשי להב הסכימו, למשל, לכמה שעות נפרדות בחדר הכושר ובבריכת השחייה, לטובת השכנים. בפורים כל יישוב שולח ליישוב השכן משלוחי מנות, וביום כיפור יש קיבוצניקים שהולכים ברגל לבית הכנסת של השכנים.

אחרי כמה שנים אנשי שומריה עשו צעד הצהרתי. במקום לבחור בארגון התיישבות דתי, הם הצטרפו רשמית לתנועה הקיבוצית. כן, ככה, עם הציציות והפאות וכיסויי הראש.

"היה מי ששאל אותנו איך נצטרף לתנועה של מי שתמך בגירוש שלנו מהבית", מספרת לי אחת מהן. אבל מי שמזוהים בדרך כלל עם הקצה הכי שמרני על הסקאלה, התבררו שוב כלא לגמרי צפויים.

בסיומה של ההרצאה ניגשת מישהי משומריה ואומרת שהיה לה קצת קשה להתרכז לאורך הערב. היא זוכרת איך סיקרתי את היום שבו הביאו למגורים הזמניים שלה את המזוזות העקורות מביתה הישן, החרב.

כעבור שעה אני שוב בבית, כבר לא מופתעת מהקרבה, אבל מופתעת מקרבה אחרת שגיליתי הלילה.

3.

זו לא הכותרת הראשית, אבל שלושה אנשי חינוך וניהול, אנשים שהשאירו אחריהם מפעל חיים, נפטרו בימים אלה. הם לא סלבס, ולכן כלי התקשורת לא רודפים אחרי בני המשפחה וחברים כדי לראיין אותם, אבל הם נגעו ברבבות בני אדם והשפיעו עליהם, במסירות ובהתמדה, במשך שנים.

רחל מתוקי, מנהלת מחוז צפון של משרד החינוך, בת 56, נקברה ביום ראשון השבוע בחיפה. היא הובילה אינספור מהלכים חשובים במערכת החינוך, עסקה בתשלומי הורים ובאחוזי בגרות ובלימודי יהדות, אבל למרות שניהלה מערכות ענקיות – הייתה אכפתית כלפי כל תלמיד וכל מורה. מי שעבד אתה מתאר אישיות חינוכית שהיוותה השראה של ממש.

מנכ"ל משרד העבודה והרווחה אלי יבלון נפטר במפתיע ביום שישי שעבר במהלך משחק טניס. שותפיו למשרד סיפרו על איש חינוך ועשייה אכפתי שהוביל רפורמות בשלל תחומים: תעסוקה, צעירים בסיכון, אנשים בעלי מוגבלויות ועוד.

המנהל המיתולוגי של ישיבת ההסדר הוותיקה 'כרם ביבנה', אלי קליין, נפטר בימים אלה בגיל 90. הוא היה הרבה יותר ממנכ"ל שאחראי לגיוס כספים, פגישות ומשכורות. במשך יותר מארבעים שנה בנה את הישיבה פיזית אבל גם רוחנית, וגם למד בה תורה בעצמו.

הבחורים הצעירים סיפרו שהאיש המבוגר, שתמיד חזר בדיוק מטיסה או מפגישה חשובה, נתן גם להם כוח, כשראו אותו לומד בהתמדה בבית המדרש.

לא הכרתי את שלושתם אישית, אבל כמה וכמה אנשים שהכירו אותם אישית, אמרו לי השבוע שראוי היה להקדיש לפטירתם קצת יותר תשומת לב.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות