כסדום היינו? בין צו הריסה אלוקי לעונש ארצי משפטי

בפרשת השבוע “וירא”,[1] מסופר על הפיכת סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ארבעה מתוך חמשת הערים אשר ישבו בבקעה הידועה כיום כבקעת ים המלח. התורה מספרת כי “אנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאוד” וכי הם נענשו על מעשיהם הרעים, בעיקר בתחום החברתי ומחדלם לעזור לזולת וכדברי הנביא יחזקאל[2] “יד עני ואביון לא החזיקה”, ומדרשי חז”ל. תחנוני אברהם אבינו ותפילתו לרחמים לא הועילו, אלא, להציל את לוט ובנותיו מתוך גיא ההפיכה.

אכן הפיכת סדום ועמרה הפך לדוגמא ואות על העונש המגיע לחברה על הפרת הברית עם ה’ ובגין מעשים רעים. בספר דברים[3] אומר משה כי אם לא נשמור את ברית התורה ונלך אחרי “אלהים אחרים”, גם אנו נענש באותה הדרך: “גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה’ באפו וחמתו”. ואכן, העם בימי ישעיהו סבר כי כן התקיים בהם ככתוב בספר ישעיהו[4]|:  “כסדום היינו לעמרה דמינו… שמעו דבר ה’ קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמרה” ועוד כהנה וכהנה.

 ענישה שיש בה הרתעה

הקושי בהבנת הפיכת סדום ועמורה הוא בשניים, ראשית מדובר לכאורה בעונש קולקטיבי, ושנית אם האנשים חטאו מדוע להותיר את הארץ חרבה ושוממה לדורות עולם בגין מעשי האדם?

ביחס לשאלה הראשונה, אזי משתמע מסיפור המקרא כי תפילתו של אברהם הייתה להציל את כל הערים בזכות הצדיקים שבקרבה, ומשלא נענה הקב”ה, שלף את לוט – הצדיק בסדום – ואת משפחתו. כלומר, מלבד לוט לא היה איש צדיק בסדום, וכולם נענשו באופן פרטני על מעשיהם הרעים.

להלן נתמקד על הקושי השני, מה ענין ההרס הנלווה לעונש המגיע לאדם? האם מדובר בהנצחת העונש למען ישמעו וייראו, וכמשתמע מהפסוקים בספר דברים? או שמא יש כאן משמעות עמוקה יותר? והאם בכלל יש לזה השלכות על מערכת המשפטית של האדם או שמא ההנהגה הזאת שמורה לאלהים?

עיר הנדחת

אחת ההלכות היותר קשות לעיכול בין מצוות התורה היא פרשת עיר הנידחת. וכך כתוב במשנה תורה[5]:

“כי תשמע באחת עריך… יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים… הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל… והיתה תל עולם לא תבנה עוד”

ההקבלה לעונש של סדום ועמורה די ברורה, כל יושבי העיר נהרגים והמקום הופך לשרפת אש ולתל עולם בלתי מיושב מעתה ועד סוף כל הדורות, ולמה? למען “ישמעו וייראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך”[6].

ברם, חז”ל כבר פירשו את הכתובים שאין המדובר בעונש קולקטיבי שכן יש צורך להעמיד עדים על כל אחד ואחד מיושבי העיר לפני הוצאתו להורג. זאת ועוד, חכמינו בנו חייץ וגדר בין האקספוזיציה והאפליקציה של ההלכה באמרם[7] “עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולא נכתבה אלא לומר דרוש וטול שכר”. הוי אומר, ראוי היה לעשות כן, ויש להרתיע את העם מלהפר את ברית התורה באמצעות קיומה של ההלכה בספר החוקים, אולם אין לבצע זאת בפועל. אמור מעתה, מיצוי עונש כזה שמור לאלוהים בלבד.

האמנם כן?

הריסת מבנים לפי המשפט הישראלי – ענישה או הגנה על הקניין?

במדינת ישראל הריסת מבנה על פי חוקי התכנון והבניה הוא רק כאשר אין מוצא להכשיר אותו במסגרת ועדות התכנון, כך שניתן להגדירו כמפגע לציבור, למדיניות הציבורית או לקניינם של אחרים. אין לראות במעשה זה כהרס עונשי בגין חטא, אלא, סילוק מפגע ומטרד לזולת או לציבור.

כמו כן, הריסת התנחלויות ומבנים בלתי חוקיים אשר נבנו על קרקעות פרטיים בשטחי איו”ש, אינם נכנסים כלל לגדר ההריסה העונשית נוסח סדום ועמורה או “עיר הנדחת”, שכן מדובר בהגנה על קנין הפרט ו/או הגנה על ביטחון יושבי המקום, או גם שיקולי בטחון של הציבור בכללותו. הלוא לא נאמר על השבת המצב לקדמותו בדין הבונה במקרקעי הזולת[8], כי הרס המבנה הוא עונשי.

השאלה תהיה מה עם הריסת בתי מחבלים? האם יש בזה אלמנט עונשי דוגמת הפיכת סדום בזעיר אנפין?

הריסת בתי מחבלים מתבצעת היום על פי תקנה 119 לתקנות הגנה (שעת חירום)[9], אשר ירשנו מהמנדט הבריטי, ולא ניתן להתעלם מהדמיון הרב שיש בינה לבין הלכות “עיר הנדחת”, וז”ל:

“מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ”ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם”

אין כל ספק כי המטרה בתקנה היא הרתעה של יחיד או ציבור מלבצע מעשה טרור, או תמיכה לאחר מעשה של ידי מבצע טרור. הרתעה זו מחלחלת לשורשי התרבות של תושבי הארץ הערביים בימי המנדט כמו גם היום וזיקתם למשפחתם, אדמותיהם ולבתיהם. הצידוק בענישה הקולקטיבית נמצא בכך שהמחבלים אכן מקבלים תמיכה ועידוד מהמשפחה ומהחברה כקולקטיב, כאשר פעמים רבות מעשיהם הינו תוצר של הסתה המנוהלת על ידי מנהיגי החברה. לפיכך, עד היום לא ראינו הריסת בית של מחבל יהודי, וכדברי כבוד השופט נעם סולברג[10]:

“הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח’דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד”

סוף דבר

עקרון אחד ברור עולה מסיפור התורה במהפכת סדום ועמורה. זכות הקיום של המין האנושי עלי אדמות נעוץ בהתנהגות ערכית, משפט מוסר וצדק, עזרה הדדית אהבת הזולת והדאגה לחלש ולמוגבל. חריגה של הציבור מהתנהגות ראויה, תביא להתפוררותו וחורבנו.

עוה”ד והרב אליהו שוורץ, ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות’, מתמחה בדיני נדל”ן ומקרקעין, ליטיגציה ודיני תורה.