למה טילפן הגרא"מ שך לנחשוני ומה רצו אנשי המוסד? • עיתונאים מספרים על סקופים שגנזו

מדוע מצטער הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין על כתבה שפרסם בגיל 26? איזה מפנה יכול היה יקי אדמקר לחולל בבחירות המוניציפליות? על מה ויתרו משה גלסנר ונועם זיגמן? ועל איזה תחקיר אליעזר שולמן גאה שגנז? עיתונאים מספרים לחרדים 10 על סקופים שהחליטו לא לפרסם
אליעזר היון
י"ז ניסן התשע"ו / 25.04.2016 14:18
עיתונאים

"אם כל מקור נותן לך סיפור מדרגה ראשונה פעם בשנה – דאג שיהיו לך חמישים ושנים מקורות, וכך יהיה לך סיפור טוב כל שבוע".

האימרה הזו, שהוטבעה על-ידי רוברט דניס האריס – עיתונאי אנגלי מפורסם, היא אולי האקסיומה החשובה הראשונה בה נתקל כל עיתונאי מתחיל, שמבקש להביא לקוראיו 'משהו חדש'.

איסוף המידע וחשיפת ה'סקופים' עומדת בבסיס עבודת העיתונאי.

הידיעה הבלעדית החורגת מהשגרה, או ה'סקופ' המעורר תהודה, מהווים את אבני הבניין של עבודת העיתונאי, הופכים את הכתב לעיתונאי בכיר, ומשפיעים במידה רבה על מעמדו של העיתון ביחס לכלי תקשורת אחרים.

בחג הפסח, המתאפיין בניסיונות שהתנסו בני ישראל, בחרנו לפנות אל שורה של עיתונאים, וביקשנו מהם לספר על אירועים וסיפורים עיתונאים שהגיעו לידיהם, אך הם, בניגוד לכל היגיון, בחרו שלא לעשות בהם שימוש.

הידיעה שעשויה הייתה לעורר הדים, להעניק קרדיט יוקרתי לחושף המידע, נגנזה על ידם מנימוקים שונים.

אנחנו שאלנו אותם: מדוע? מה עמד מאחורי הוויתור על סיפור עיתונאי טוב או על מידע?  - והם פירטו, בגילוי לב.

אליעזר שולמן

שולמן הוא עורך בכיר בעיתון משפחה, המופקד בין היתר על 'חדשות משפחה'. הוא כותב בעיתון החל משנת 1993. כתב בעבר בשבועון 'ערב שבת' והיה גם עורך בעיתון 'המבשר'.

בשבועות האחרונים עלתה לסדר היום הציבורי פרשת ענבל אור.

יזמית הנדל"ן, שעוררה סערה כאשר נחשדה בהונאת לקוחות ובהפקת מיזמים כושלים, הכתה בתדהמה את קהיליית הנדל"ן בארץ, את מכריה, וכמובן את לקוחותיה. במקביל לפרסום המסיבי סביב אור, הגיע לשולחני סיפור על אדם חרדי מוכר, העוסק בקבוצות רכישה שונות. אספתי חומר והאירוע נראה, איך לומר בפשטות, לא טוב.

הכתבה היתה מוכנה כבר ביום רביעי, יום סגירת העיתון. היא עברה 'הצלבות', ואפילו נמסרה לעיונו של עורך הדין שאישר אותה.

החזקתי בידי 'סקופ' עיתונאי שעשוי היה לעורר טלטלה, אולי לא ברמת ענבל אור, אך בוודאי כזו שתעורר הדים במגזר.

אלא שאז קיבלתי טלפון מאדם שאמר לי: 'אליעזר, אנחנו מנסים להציל את כספינו דרך ערוצים שונים. אם הכתבה תפורסם, כל המאמצים ירדו לטמיון'.

מה עושים? 'האיש יעלים את הכסף, והסיכוי היחיד שלנו יאבד ביחד אתו'.

שולמןשולמן (משמאל) עם מנחם כהן. צילום: באדיבות col

היתה פה דילמה לא פשוטה. הכתבה כבר מוכנה, שני עמודים, היא עשויה למצוא את עצמה זולגת אל אחד המתחרים, והיה זה גם יום רביעי, כאמור שעות לפני נעילת העיתון.

בסופו של יום החלטתי לדחות את הכתבה, לאפשר לאנשים מרווח זמן לנסות לחלץ את ממונם, והיא פורסמה בצורה מעודנת שבוע לאחר מכן, בהשמטת פרטים חושפניים רבים מן הטקסט האורגינלי.

אתמול, קיבלתי טלפון מאחד הנפגעים של אותו יזם שמספר לי שהם הצליחו להציל חלק מן הכסף. מדובר באנשים קשי יום שאינם בעלי הון, ולשמוע כי הוויתור הזה סייע להם, מעניק הרגשה טובה.

יצחק נחשוני

נחשוני הוא מוותיקי העיתונאים החרדים בישראל. הוא הוציא לאור בעבר את העיתון 'יום השישי' והיה עורכו הראשי. מאז שימש בשורה ארוכה של תפקידים עיתונאיים. כיום הוא העורך הראשי של  עיתון 'מרכז העניינים'.

כאשר ערכתי את יום השישי, לפני יותר מחצי יובל שנים, קיבלתי לא פעם טלפון מהרב יחזקאל אסחייק, נאמן ביתו של הגרא"מ שך זצ"ל, כי ראש הישיבה רוצה לדבר איתי.

הטלפון הובא לרב והוא בקולו ביקש ממני ומישראל קצובר שותפי שלא לפרסם איזו שהיא ידיעה שהגיעה לשולחננו. לא על ידי שליח ואל על ידי מסרים עקיפים. ראש הישיבה בעצמו.

היום אפשר לספר את זה.

לרוב היה זה בנושאים פוליטיים רגישים, וראש הישיבה היה אומר: 'אני מבקש שלא תפרסמו', לתועלת העניין כמובן.

כמובן שנענינו ולא פרסמנו. זוהי ידיעה מרתקת על רקע התחושה הציבורית כי 'יום השישי' היה עיתון 'חתרני' שנתקל בהתנגדויות ונתון היה לביקורת על מדיניותו.

אירוע מעניין נוסף כרוך בשמו של הגר"ש וואזנר זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו. באותם ימים קיבלתי מידע על סופר סת"ם חרדי מוכר, שלפרנסתו ביקר בבתים רבים, והציע לבעלי הבית לבדוק את מזוזותיהם. לאחר שנענה, היה נוקט במהלך פשוט ואפילו לא מחוכם: את המזוזות הכשרות היה שומר אצלו, וללקוחותיו החזיר מזוזות פסולות. את המזוזות הכשרות היה מוכר בחוץ, בסכומים גבוהים.

עקבנו אחריו ונוכחנו לדעת כי החשדות שיוחסו לו אכן נכונים.

האיש, בעל מקצוע נחשב, גונב את לקוחותיו באופן הבזוי ביותר. הכנו תחקיר רחב בו תוכנן לפרסם את שמו.

חברי פאנל

אלא שאז הגיע אלי אדם שהיה מעורה בסיפור ואמר: 'יצחק, יש לאיש אשה וילדים. ילדיו יגיעו לבית הספר, והחברים יצביעו עליהם ויאמרו, הנה הילדים של הגנב, מה הם אשמים, מה אשתו אשמה'?

מאחר שכלל נקוט בידי, כי כמו בקשת עצה בענייני הבית, כך יש לבקשה עצה מן הגדולים גם בעניינים מקצועיים הצריכים להישאל, פניתי עם הסיפור לפוסק הדור הרב וואזנר. תיארתי בפניו את העובדות, עליהם הגיב כי מדובר בסיפור חמור ביותר.

לשאלתי האם ניתן לפרסם את שמו של האיש, התעניין הרב אדות אופי הפרסום של האיש. האם הוא מפרסם את שמו או שהוא מציג את עצמו כ'חברה'?

אודה, כי עד אותה עת כלל לא חשבתי על הנקודה הזו. השבתי לרב כי הוא מציג את מרכולתו תחת שמה של 'חברה'.

'אם כך', פסק הרב, ' פרסמו את שם החברה ולא את שם האדם'.

כך עשינו, והציבור ידע להיזהר. אני משוכנע שעיתונים כלליים אחרים כלל לא לוקחים שיקול מן הסוג הזה בחשבון, אפרופו פסטיבל ענבל אור.

 באחד הימים מצלצל הטלפון שבמשרדי ועל הקו נמצא הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל. הוא מספר לי על יהודי שעושה דברים חמורים מאד בתחום ההלכה והורה לי לפרסם את מעשיו, כדי שהלה יחדול ממעשיו.

ראיתי זאת כצו הלכתי, ויצאתי לתחקיר. אספתי פרטים, הצלבתי מקורות, והכנתי כתבה כנגד האיש, כשאני סומך על הגר"מ אליהו.

העיתון יצא לאור ועם בוקר אני מקבל טלפון מהרב, כשהוא כולו כועס וזועם עלי: מה עשית? אין לך אחריות?

הייתי בהלם.

"כבוד הרב", אמרתי, "הלא עשיתי כאשר ציוויתני, רק בגלל שהרב אמר לפרסם דברים קשים כנגד הרב יצאתי עם הפרסום".

"נכון", אמר לי הרב, "אבל לא אמרתי לך לכתוב בתוך התחקיר שהאיש ממשפחה של גרים. הפרסום המיותר הזה הרס את הכל".

יצחק נחשונינחשוני (מימין) בשיחה עם יהושע פולק. צילום: באדיבות col

מתברר כי במהלך התחקיר שלי נודע לי כי האיש ממשפחה שהתגיירה וציינתי זאת. הפרט הזה, לא היה נחוץ לכתבה והגר"מ זצ"ל נבעת מפרסומו.

הסיפור הזה לימד אותי הרבה.

הטלפון שצלצל על שולחני לא הכין אותי לזהות המפתיעה של האיש מעבר לקו. "מדברים כאן מהמוסד", שמעתי את הקול, "אנו מבקשים להיפגש אתך".

מהמוסד? מה קרה? פגשתי שני אנשים שהציגו את עצמם כראשי הדסק הרומני, כשהם חושפים בפני סיפור מדהים: רב עיר חרדי מגייר אנשים המגיעים מחו"ל תמורת 100 דולרים.

התפלאתי כיצד רב, המוכר כאדם חרדי וירא שמים מעניק תעודות גיור תמורת ממון, אך את האנשים מהמוסד לא עניין הפן ההלכתי.

"הרב הזה, מכניס הנה עשרות מרגלים, בלי שהוא יהיה כלל מודע לכך", אמרו. "האנשים מגיעים הנה, חיים כיהודים ופוגעים בביטחון המדינה".

הם ביקשו שאפוצץ את הסיפור כדי לעצור את הרב.

הטיעונים שלהם נשמעו הזויים, אך הם הציגו לי מסמכים וחומרים שהוכיחו למעלה מכל ספק כי דבריהם מבוססים. הלכתי לביתו של הרב ואמרתי לו בצורה הגלויה ביותר: אני יודע על מעשיך. אני מבקש שתפסיק. גיליתי לו שאת המידע עליו לא השגתי בעזרת תחקיר עיתונאי אלא אנשי 'המוסד' פנו אלי.

"הם יושבים לך על הזנב", אמרתי לו.

היהודי לא הסכים לשתף פעולה. הוא הכחיש את הדברים: לא היה ולא נברא.

פניתי לאחד מגדולי ישראל וזה הורה לי לפרסם את הדברים ללא חשש. כאמור מדובר היה ברב חרדי. הפרסום עשה את שלו, ומכונת תעודת הגיור – פסקה.

הסיפור הזה, הוא זה שגרם לכך כי הרישיון להנפקת תעודות גיור נלקח מרבני הערים. בציבור רווחת התחושה כי הרבנות הראשית לא מאפשרת לרבני הערים לגייר בשל נימוקים הלכתיים, אך למעשה הגורם האמיתי – אותו אני חושף כאן – להפסקת פעילותם של רבני הערים בתחום היה כלל בטחוני. לא הלכתי.

יעקב ריבלין

ריבלין הוא מוותיקי ומבכירי העיתונאים החרדים בישראל. הוא שימש ככתב פוליטי בעיתונים 'המחנה החרדי', ו'יום השישי', ערך את רשת העיתונים של 'קו עיתונות דתית', וכיום הפרשן הפוליטי ועורך החדשות של עיתון 'בקהילה'. הוא גם מגיש, יחד עם עמיתו אבי בלום, תכנית פוליטית שבועית בתחנת הרדיו 'קול ברמה'.  

היה זה בראשי ימי המקצועיים ואני כתב צעיר, בן 26, בעיתון 'יום השישי'. נשלחתי לכסות אירוע של ארגון המסייע לחולי סרטן – אולי היה זה 'זכרון מנחם' –  שהתקיים באילת. התלוויתי לקבוצה, והשתתפתי בטקס הדלקת נרות במסגרת חג החנוכה שחל באותם ימים.

בר מצווה, אבי בלוםריבלין (משמאל) עם עמיתו אבי בלום. צילום: אלי קובין

 במרכזו של הטקס כובד אחד הילדים, כבן 12, שכבר איבד את שערו, להדליק את הנרות. עוד הוא מדליק, ואחד המדריכים לחש לי: 'ילד מסכן, זו היא הדלקת הנרות האחרונה בחייו'. המידע הזה היה ידוע כנראה לשאר המשתתפים, שכן המעמד היה מרגש מאד, ומעיני רבים זלגו דמעות על הילד המסכן שפתיל חייו עומד לפני דעיכה.

הכנתי את הכתבה, כשרושם תמונת הילד האומלל חקוקה בראשי. תיארתי את פעילותו של הארגון, את הטקס, וסיפרתי על הילד בן ה-12 שהדלקת הנרות שלו, נגעה בלב כולנו. התיאור היה טעון רגש, ועורר מן הסתם לא מעט כאב וחמלה בעיני הקוראים, אלא שאז קיבלתי טלפון זועם, מאחד מראשי הארגון: מה עשית?

מתברר שהילד, שהיה אמנם חילוני, התגורר בגבול רמת גן, ואהב מאד לקרוא עיתונות חרדית. מידי יום שישי היה חוצים הוריו של הילד את הרחוב אל בני ברק הסמוכה ורוכשים עבורו את עיתון 'יום השישי'.

הילד קיבל את העיתון וגילה בכתבה שערכתי כי ימיו ספורים. שמו אמנם לא הוזכר, אך הוא היה הילד היחידי שהדליק נרות באותו אירוע, ולא נותר כל מקום לטעות.

כעבור שלושה חדשים הילד נפטר, ואני חשתי חרטה וצער רב על האירוע הזה. בגלל רשימתי, שהגיעה כמובן ממקום של חמלה וכאב, הילד נפגע מן התחזית הקשה שנכתבה עליו.

הסיפור הזה לימד אותי לקח חשוב: 'לעולם לא לחשוב כי העיתון לא יגיע לידי אי מי. גם כתיבה על גורם עלום-שם בזימבבואה עשויה להגיע לידיו ביום מן הימים ויש לקחת זאת בחשבון'.

כוחה של המילה הכתובה וגלגוליה. הסיפור הזה הניע אותי לנקוט במשנה זהירות בחיי המקצועיים.

נעם זיגמן

זיגמן, ממקימי ערוץ 20 וכתבו הפוליטי, שימש בעבר כמגיש המהדורה המרכזית ברדיו 'קול חי', עיתונאי ב'מעריב', ו'מקור ראשון', מגיש כיום את תכנית חדשות הבוקר של רדיו 'קול ברמה'. הוא גם בעליו של אתר 'לדעת'.

כל עיתונאי, קטן וגדול, מקבל סיפורים רבים, סקופים וחשיפות, שלא את כולם הוא יכול לפרסם. באמתחתי נצור סיפור בולט אחד, שהגיע אלי ממקור אמין מאוד. את הדברים סח לי המקור 'לפי תומו', מה שהוסיף לאמינות המידע.

מתברר, שפוליטיקאי בכיר מאחת המפלגות הכלליות הגדולות עסק בדברים שאילו היו יוצאים לאור על ידי, היה מסיים את דרכו הפוליטית באותו מקום בו נמצא היום אהוד אולמרט.

הפיתוי היה גדול, אך אני החלטתי שאינני עושה זאת.

אינני חפץ להתקדם על חשבונם של אחרים. הגעתי לתחום העיתונאות כדי לעשות טוב, לא רע. גם אם אמצא את המידע בסופו של דבר בכלי תקשורת מתחרה, לא ארגיש החמצה.

נועם זיגמןצילום:ישראל קליין

משה גלסנר

גלסנר שימש כעיתונאי בעיתונות הכתובה כאשר ערך ברשת 'קו עיתונות דתית', בהמשך היה מעורכי אתר החדשות 'כיכר השבת', שימש במגוון תפקידים ברדיו 'קול חי', וכיום מגיש את המהדורה המרכזית ברדיו 'קול ברמה'.

ערוץ טלוויזיה, מהגדולים בישראל, פנה אלי וביקש שאשמש ככתב הסוקר את העולם החרדי. ההצעה נשמעה קסומה: מקום עבודה יוקרתי, עם אפשרות לקידוש ה', והצגת פניו היפות של המגזר.

מן הצד השני הייתי מודע לעובדה כי מעת לעת איאלץ גם להשתתף באייטמים המשחירים את פניו.

בחרתי, לאחר התייעצות עם רב, לדחות את ההצעה.

על רקע עובדת היותי בנו של אבי שליט"א, הרב צבי גלסנר, ראש הוועדה למען השבת במשך שנים ארוכות, אוכל לספר כי פניות לראיונות והשתתפות בפאנלים שונים הגיעו אלי לא פעם, כאשר חלק מהם משודרים בשבת.

עורכי התכנית הבטיחו כי מתחת שמי יופיע הכיתוב 'שודר ביום חול', אך כמי שגדל תחת חינוכו של אבא, המחשבה על השתתפות מן הסוג הזה כלל לא חלפה בראשי.

ככלל, ניתן לקבוע כי כל עיתונאי, ללא יוצא מן הכלל, עמד בפני נסיונות של שוחד – כאלו ואחרים.

עיתונאי מכורח לעמוד בפני כל ניסיון גלוי או מרומז מן הסוג הזה.

יקי אדמקר

אדמקר החל את דרכו ככתב באתר 'בחדרי חרדים'. כיום הוא הכתב לענייני חרדים של אתר וואלה, ומגיש תכנית אקטואליה בתחנת הרדיו 'קול ברמה'.

חומר מפליל על איש ציבור חרדי מוכר הגיע לידי.

מדובר היה במה שאנו נוהגים לכנות בשם 'מעשים חמורים'. המידע אודות האיש הגיע בלוויית תיעוד קשה שהוכיח למעלה מכל ספק כי המידע אמין.

אלא שאז התברר לי כי נותן המידע ניסה לעשות בי שימוש כדי לסכל פוליטית את אותו איש ציבור.

בזהירות אומר שהיה זה על רקע הבחירות המוניצפיליות, והפרסום שלי עשוי היה להוות נקודת מפנה בשרשרת האירועים שנלוו למערכה.

בדקתי שוב את המידע, והבנתי כי ברמה המוסרית-יהודית עסקינן במעשים מכוערים, אך עדיין לא מדובר בכאלו המהווים עבירה פלילית.

חרף ה'סקופ' הוודאי החלטתי, בעצה אחת עם המערכת, לגנוז את המידע שעשוי היה לחסל את חייו של אותו איש ציבור, ואת חיי ילדיו ורעייתו.

כמו כל עיתונאי, תיבת האימייל שלי קולטת לא מעט ידיעות מעניינות ובלתי שגרתיות. חלק מהן הופכות גם לידיעות ממשיות.

יקי אדמקר

אחת הידיעות שהגיעה אלי כללה תמונה של רבה הראשי של ירושלים – הרב אריה שטרן העומד ליד רכבו, כשבמושב האחורי נחים מספר חבילות של מצות.

שולח התמונה האנונימי ביקש לידע אותי כי הרב שטרן ערך ביקור פתע באחת המאפיות בירושלים, כשבסיומו הוענקו לו מספר חבילות מצות. 'הדבר מהווה ניגוד עניינים וקבלת טובות הנאה בניגוד לחוק', טען השולח.

הסיפור קרץ לי.

מידע מושלם עם תמונות מגבות, מה יכול להיות טוב מזה? פניתי לקבל תגובה מלשכת הרב, ושם סיפרו כי הרב כלל לא ידע שהניחו לו את החבילות באוטו וכשגילה זאת, שלח את עוזרו להשיב את המצות בדחיפות.

חשבתי שוב על כל הפרשה, והגעתי למסקנה כי שווי המצות העומד על 200 שקלים בקירוב, לא שווה את ההתנכלות לרב, מה גם שעל פי תגובתו, לה אני מאמין, הוא כלל לא ידע כל הימצאותם.

לאחר שההחלטה גמלה בליבי, נתקלתי בפוסט של אבינועם קוצ'ר, עוזרו של הרב, אותו העלה בדף הפייסבוק שלו.

קוצ'ר, שחשש כי הסיפור ידלוף, גם אם לא דרכי, החליט להקדים תרופה למכה, ופירסם את הסיפור בו ניסה מישהו להפליל את הרב בשוחד וכו'. בכך הצליח קוצ'ר ליטול את העוקץ מהסיפור, במקום לעמוד מול עדת כתבים המבקשים ממנו תגובה.

יהודה שלזינגר

שלזינגר הוא הכתב לענייני דתות בעיתון 'ישראל היום', ראש תא כתבי הדתות. בעבר הגיש תכנית אישית ברדיו 'קול ברמה'.

במדור שו"ת סמס אותו אני עורך, אני נתקל לא פעם בשאלות שעשויות אולי להביא לי לא מעט רייטינג, אך בעקבות ההשלכות האפשריות מהן בחרתי שלא לפרסמן.

כך, למשל, מגיעות שאלות בלתי פשוטות, שעלולות כך אני מאמין, לפגוע בהליכי התקרבות של יהודים רבים שמנסים להתקרב דרך חב"ד למשל. שאלות מן הסוג הזה, עשויות בקלות לצאת מהקשרן, וקהל הקוראים עלול לפרש אותן שלא כהלכה.

גם שאלות שעוסקות בנושאים שהצניעות יפה להן לא יתפרסמו במדורי. אינני מעוניין לעסוק בכך.

דוגמה נוספת הן שאלות מהן עלול להיווצר הרושם שהציבור החרדי 'מופרע', ועסוק בנושאים שאינם ראויים.

הקורא החילוני, שאינו תמיד מצוי בנבכיה של ההלכה ושל הסיטואציה המדוברת עלול בקלות לקבל את הרושם הלא נכון, ואת זה אני מבקש למנוע.

יהודה שלזינגרצילום: פייסבוק

מנחם כהן

כהן ערך בעבר את אתר 'כיכר השבת'. כיום הוא עורך שבועון כפר חב"ד ואת אתר 'חב"ד און ליין'.

באחת הבמות הנמצאת תחת עריכתי הגיע לשולחני טור דעה של כותב קבוע ומוכשר שלנו.

הטור עסק באדם שפעל בארגון שלא היה לרוחו של כותב הטור. הפובלציסט התפלא כיצד אדם הנחשב מ'אנשי שלומנו', מכובד, ומוכר כירא אלוקים נמצא במקום כזה. הכאב של האיש היה אותנטי, והוא ביטא דעה של לא מעט אנשים מן המחנה החב"די.

חייגתי לנשוא הטור, וביקשתי את תגובתו. האיש פרץ בבכי וסיפר לי כי יש לו ילד בעל נכות קשה, הסובל מפיגור ובעיות נוספות, והטיפולים עבורו יקרים וקשים להשגה.

מתברר שעבודתו של איש באותו מקום היא הסיכוי היחיד של האיש להעניק לבנו מקום שיטפלו בצורה הטובה והמקצועית ביותר.

את העובדות הללו איש לא ידע, ומסתבר כי עדיין אינו יודע. אינני מסכים עם כלל מעשיו של האיש, אך הווידוי שלו היה עבורי רגע מכונן בעבודתי העיתונאית.

כמובן שגנזתי את הטור.

כעיתונאי העורך את 'כפר חב"ד", ואת 'חב"ד און ליין', אני מבקש לפרסם את פעילותם היפה והמבורכת של שלוחי חב"ד בארצותיהם השונות.

אלא שאז אני מקבל מהם בקשה דחופה: תעצור את הפרסום. אנו פועלים במדינה עויינת, והבלטת הפעילות שלנו עלולה לפגוע בנו ובפעילות.

אז נכון, כותרת על שליח בארץ אויב עשויה להניב לי לא מעט קוראים. אבל החשש, ולו הקל ביותר, כי מישהו יפגע עומד מעל הכל.

בכלל, במערך השיקולים שלנו עומד ראשית כל הרצון לא לפגוע באיש. באתר אינטרנט ניתן לתקן ידיעות שהתבררו כשגויות או כלא מדויקות, אך בעיתונות כתובה עלינו להיזהר שבעתיים.

אליעזר היון

היון הוא עורך באתר 'חרדים 10', כתב ובעל טור באתר ynet יהדות, ועורך אתר 'איגוד בתי הכנסת'.

באחד הימים מתקשרת אלי תחקירנית עם הצעה להשתתפות בתכנית בערוץ 10.

לא היתה זו הפעם הראשונה, גם לא השניה, שתחקירניות מערוצים ותכניות שונות מציעות לי, כמו לכל עיתונאי מן הסתם, להתראיין ולהשתתף בפאנל חדשותי. אלא שהפעם היה זה שונה. הפניה כללה הצעה להשתתפות קבועה בפאנל המשודר בתכנית בעלת רייטינג קבוע.

היתה זו תכנית האירוח של שי שטרן – 'שי בשישי' המשודרת בערוץ 10, אשר זוכה לנתוני רייטינג מרשימים.

הזכרתי לתחקירנית כי התכנית משודרת ביום שישי בלילה, ותמהתי כיצד היא פונה אלי.

היא הבהירה לי כי התכנית מוקלטת מראש, והבטיחה כי תחת שמי יופיע הכיתוב 'צולם ביום חול'. היא הזכירה גם שיקולים של 'הבעת הקול החרדי' בתכנית נצפית, והבטיחה לי שוב ושוב כי הצופים יהיו מודעים כל העת לעובדה כי התכנית צולמה ביום חול.

אליעזר היוןצילום: אלי קובין

ההשתתפות הקבועה בתכנית הנוצצת עשויה היתה, כך אני מאמין, להוות נקודת מפנה בקריירה העיתונאית שלי. ועם זאת, ידעתי כי לא אשתתף בה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות