איך למדתי ממכתב של הרבי תקשורת מקרבת

מדוע השכם להורגו גם אם הוא בן ארבע-עשרה • מהי הטכניקה של תקשורת 'שפת הג'ירף' • ומדוע אין סתירה בין ההלכה שאוסרת להתאבל יותר מדי לזו שמחייבת להתאבל • טורה של מירי שניאורסון
מירי שניאורסון
י"ב אדר א' התשע"ו / 21.02.2016 20:53
מירי שניאורסון

"הקם להורגך השכם להורגו". המשפט הזה, או נכון לומר ההלכה הזאת, הייתה במרכזה של סערה תקשורתית השבוע.

ביאורו הרוחני הוא: היצר הרע הוא זה שקם להורגך ולכן השכם להורגו. קום לפניו, קום מוקדם יותר על מנת לנצחו.

אני לא חושבת שיש בכלל מקום לנהל דיון בדבריו של הרמטכ"ל שזכו לתמיכתו של שר הביטחון, משום שההלכה ברורה ואינה מותירה מקום לספק. אין שום התייחסות לגילו של זה שקם להורגך. דינו מוות בין אם הוא בן 14 ובין אם זו נערה עם תיק בית ספר.

אבל לא על זה רציתי לדבר בסיומו של שבוע כואב, בו כילתה תאונת דרכים מחרידה את חייהם של שישה יהודים יראים ושלמים, ובו התברר כי אגד חסרת רגישות והגינות מינימאלית כאשר מדובר בציבור החרדי.

הכאב היה כפול ומכופל. גם בקריאת המודעה הפוגענית וגם בניסיונה של אגד להיחלץ מהמוקש התקשורתי בצורה שלומיאלית.

אבל, שוב, לא על זה רציתי לדבר בסיומו של השבוע. אלא על המשקל של התקשורת בחיינו.

הסיפור הזה המחיש את יכולתה של התקשורת להיות אלימה. את זה כולנו מכירים. אבל השבוע למדתי בפעם הראשונה על 'שפת הג'ירף' – ואת זה רציתי לחלוק אתכן.

תקשורת מקרבת

בשפה המקצועית מתוארת שפת הג׳ירף כשפה בעלת תקשורת מקרבת. המודל של "תקשורת לא אלימה", הוא כלי לדיאלוג המתמקד בפתרון קונפליקטים, אי הבנות והתמודדות במצבי חיים שונים.

הדיאלוג מתבצע באמצעות הבנה הדדית של מסרים אמפאתיים. זאת דרך חיים המאפשרת לקיחת אחריות אישית והקשבה אמפאתית לעצמי ולזולת.

בסדנאות תקשורת מסוג זה, רוכשים המשתתפים מיומנות של הבעה וקשב אמפאתי, התורמים לאיכות התקשורת שלהם עם הזולת ולסיפוק צרכיהם וצרכי הזולת. אנשי חינוך והורים רוכשים מיומנויות ודרכים להציב גבולות ברורים ללא שימוש בפחד, אשמה או בושה.

כמו תמיד, אני מחפשת את הטכניקות החדשניות בתורה ובדברי חכמי ישראל לדורותיהם.

הנה עיבוד חופשי ממכתב שכתב הרבי לנערה צעירה שכתבה לו במר גורלה לאחר שאיבדה את אמה בת ה-37:

"קיבלתי את מכתבך בו את כותבת על פטירת אמך עליה השלום, ועל הרגשות והמחשבות שיש לך בקשר לזה. יהי רצון שאת, כל הילדים ואביך, תיבדלו לחיים טובים וארוכים.

"אף אחד מאיתנו לא יכול להבין את הדרכים בהם הבורא מנהיג את העולם. אבל בדבר אחד אין כל ספק: זה שברא את האדם, מנהיג אותו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, הוא עצם הטוב ורוצה רק לגרום טוב לכל ברואיו.

"לפעמים אנו רואים את מעשיו של האלוקים ולא מבינים היכן הטוב הטמון בהם. אבל האם זה פלא שאיננו יכולים להבין את בורא העולם? הלא הוא אינסופי וללא כל גבול, ואילו אנו יצורים מוגבלים ומדודים; כיצד אם כן נוכל להתיימר להבין את מעשיו?

"למרות זאת, השם יתברך גילה קצת מחכמתו גם לנו, בני האדם העשויים מבשר ודם. הוא עשה זאת בתורתו הקדושה שנקראת בשם 'תורה אור' ו'תורת חיים', כלומר שהיא מאירה את חיינו כך שגם אנו בכוחותינו המוגבלים נוכל לראות ולהבין את האור.

"אם כן, כדי למצוא לפחות קצת הבנה במאורעות טרגיים כאלו, עלינו להביט בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה. בשולחן ערוך אנו מוצאים שתי הלכות שלכאורה סותרות זו את זו. הראשונה אומרת שאסור להתאבל יותר מדאי, ושחלילה צפוי עונש חמור לאדם שמגזים בכך. ההלכה השנייה אומרת שחייבים להתאבל, ומי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים נקרא אכזרי.

"לכאורה, אם האבל הוא דבר טבעי ומובן – מה רע בכך שאדם מתאבל יותר מדאי? ואם אבל רב מביא עונש חמור, אולי עדיף להפחית באבל כמה שיותר?

להקל על הצער

"כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במה שקורה בעת פטירת האדם.

"ברור ופשוט שהנשמה חיה חיי נצח. הרי זה לא יהיה הגיוני לומר שבגלל מחלה פיזית כלשהי בגוף האדם, נגרם נזק גם לנשמה. גם כאשר אדם מת, הנשמה ממשיכה לחיות – אך בעוד בחיי האדם הגוף והנשמה היו קשורים זה לזה, בעת המוות נוצר נתק ביניהם.

"עבור הנשמה יש כאן מימד של שמחה. הלא היא רוחנית במהותה והקשר לגוף הפיזי והחומרי רק הגביל אותה. כעת היא חופשייה ומשוחררת מכבלי הגוף, יכולה לעלות למעלה מעלה, ואף להגיע לרמות רוחניות גבוהות בזכות המצוות שקיימה כשהייתה בעולם הזה.

"ואם הנשמה שמחה, הרי כל אדם שהיה מקרובי ויקירי אותה נשמה צריך אף הוא להכיר בשמחתה של הנשמה. עם זאת, עבור אלו שחיים בעולם הזה – הפטירה היא אבידה, שכן הנשמה נפרדה כעת מהגוף ומהחיים בעולמנו. נכון, הנשמה יכולה להתעלות לרמות רוחניות גבוהות יותר, אבל היא יכלה לעשות זאת גם בעולם הזה כשהיא ממשיכה לקיים מצוות!

"הדבר מביא לשתי תחושות הפוכות: תחושה של הכרה בשמחת הנשמה לצד האבל על הפרידה והאובדן. לפיכך, שתי ההלכות בשולחן ערוך אינן סותרות אלא משלימות זו את זו. מצד אחד יש להתאבל, והאבלות צריכה לגרום לחשבון נפש וחזרה בתשובה – מדוע האנשים שחיים בעולם הזה נענשו בכך שנשמת יקירם נלקחה מהם; ואילו מצד שני, אין להתאבל יותר מדאי.

"עלייך גם לזכור שמכיוון שהנשמה חיה לנצח, גם הקשר בינה לבין קרובה ויקיריה נמשך לנצח, וכל מעשה טוב שהם עושים גורם לה נחת בעולם האמת. כשאת מקיימת מצוות ומעשים טובים הנחת רוח לאימך גדולה שבעתיים; הלא גם לה יש חלק במעשייך הטובים שאת מקיימת בזכות החינוך שהיא העניקה לך.

"בתורה כתוב 'עבדו את ה' בשמחה'. כאשר התורה מצווה אותנו לעשות משהו, היא גם מעניקה לנו את הכוחות לכך. גם קיום הדברים המופיעים במכתב זה הוא חלק מהוראות תורתנו הקדושה, ולפיכך גם אותם יש לקיים בשמחה.

"ובעוד כל זה רלוונטי לכל אחד ואחת מבני המשפחה, לאביך ולך – כילדה הגדולה במשפחה – יש אחריות מיוחדת וכוחות מיוחדים מלמעלה לקיים זאת ולהשפיע על כל בני המשפחה. ובכך גם תשובה לשאלתך כיצד ניתן להקל על הצער הגדול.

התשובה היא על פי התנהגות ברוח הדברים, מתוך ביטחון חזק בה' שתצליחי לעשות זאת. יהי רצון שתבשרי טוב בכל האמור, בטוב הנראה והנגלה".

את הטור הזה אני מקדישה למשפחות ההרוגים בתאונה המחרידה שהתרחשה בתחילת השבוע שעבר ולמשפחתו של הקדוש טוביה ויסמן הי"ד שנרצח בסוף השבוע בפיגוע בשער בנימין.

• הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: Mirisch1@gmail.com

הדפס כתבה

2 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    מירי את מדהימה
    22/02/2016 08:30
    נחמה
  1. אני מחכה לטור שלך בכל שבוע מחדש

  2. יישר כח
    24/02/2016 16:56
    מרים
  3. מכתב מדהים, תודה על שהבאת אותו