עושים שiק במחנה יהודה • כשאלי ביר דואג שלכולם יהיו מספיק תותים

החורף לא באמת הגיע ביום שישי לירושלים. טיפה קריר, רוחות נושבות, אבל עדיין זה האוויר של ירושלים. וכך, למרות התחזית הקודרת – קור ורוחות חזקות – יצאתי אל אווירת ערב שבת בשוק מחנה יהודה. הופתעתי למצוא שם רבים וטובים שזה עידן ועידנים לא ראיתי אותם.

בכניסה לשוק, חייל שנמצא בחופשת סופשבוע, עוצר ליד שני נגני רחוב – אחד מנגן על סקסופון והשני על קופסאות שימורי זיתים וחמוצים – ומעניק להם תרומה נכבדה. הוא נשאר לעמוד. ממש לפני שאני הולך, הוא מניח שוב תרומה נכבדה. “שיהיה להם לעשות שבת”, הוא מפטיר, מחייך והולך.

פאות על חייל חרדי הן כבר לא אטרקציה. האייטם פה הוא תג היחידה החדש על כתפו של החייל, המספר לנו שהוא משרת באחת היחידות המובחרות בצה”ל. אחר כך ראיתי שכתוב לו על התיק מאחור שהוא מיחידית אגוז. ממש קשה לפיצוח.

התאומים לבית בוקשפן יושבים מידי שישי ברחוב האגוז. אמנם הם לא ביחידה הצה”לית, אבל הם ביחידה החרדית שיושבת ושותה בירה. השניים מגלגלים בפון את כל חדשות השבוע. מדהים עד כמה הם תאומים גם בתנועות.

הבת שלו, פנינה ביר, קנתה רכב, והיא כבר לא באה איתו לשוק. אבל אלי ביר, נשיא איחוד הצלה, לא יוותר על הקניות בשוק של יום שישי. הוא עומד ומוסיף מידי רגע למשקל עוד כמה תותים, כדי שיהיה לכולם בשבת.

קוראים לו הרב יעקב ססונא, בנו של הפייטן-זמר הרב אדמונד ססונה. הוא רב קהילה באמריקה. כשצלמתי את בנו, הוא מיד חייך אלי ואמר: “אתה מחרדים 10? אני רואה כל שבוע את התמונות שלך מהשוק… זה ממש מחייה אותנו באמריקה. לראות ולפגוש את כל האנשים ואת האווירה שאין לנו בניכר”.

איש היח”צ ארי גלהר מסתובב בשוק יחד עם עוזרו האישי של הרב הראשי לירושלים אבינועם קוטשר. כאיש יח”צ וניהול משברים ארי מזהה מיידית את המשבר בתמונה ומגיב בהתאם. איש אמונו של הרב, עדיין מתפלל שלא תצא תמונה מתחת ידי.

הם סיימו לנגן, התקפלו, יוצאים מהשוק. בינתיים החברים מתעכבים דקות אחדות, והוא מתמתח ומרים את כינורו למעלה-מעלה. כשאני חולף על פניו ומראה לו את התמונה שצלמתי, הוא הגיב: “נו. עולם היכל הנגינה נמצא הכי למעלה, בצמוד לכיסא הכבוד”.

בצד, ממתין לאביו שיסיים את הקניות, הוא דיבר לעצמו עם הדמויות שצויירו על אצבעות ידיו באיפור מושלם. כשראה שאני מצלם, הוא נבוך והחביא את הפיל שהיה מצויר ביד השניה. אבל את הנשר לא הצליח להסתיר.

“תצלם אותנו, תצלם אותנו גם. כל שבוע אנחנו בשוק ואתה לא העלית אותנו אף פעם לאתר”. צלמתי. כששאלתי את שמם כדי שאוכל לתייג אותם, אמרו לי: “קודם תעלה את התמונה. אנחנו כבר נתייג אותך כשנעלה את זה לפייסבוק”.

“אני עייף ואין לי כוח ללכת בשוק הזה ולפגוש את כל העולם”, קיטר מנדי גרוזמן ממקור ראשון לארי גלהר. ארי, מצדו, ניצל גם כאן את מקצעו בניהול משברים ופתר את הבעיה בצורה מיידית: הרים את גרוזמן לסבב קניות…

צלם האומן הידוע יוסי רוזנבוים, בחור מוכשר ואיכותי, סבב בשוק עם הבת החדשה בעגלה. אשתו מאחור התעכבה עם הילדה השניה. כשצלמתי אותו, חייך נבוך משהו, ואז שח לי בהתלהבות: שנים הוא לא היה כאן, אבל אחרי שהוא רואה מה הולך כאן בשוק, הוא מתכנן לבוא כל יום שישי. “זה מטורף, כל העולם נמצא כאן”.

חזקי שכטר – זה שבעבר השתדל לשלוח את זמני כניסת שבת בוואט-אפ לכל חבריו – הגיע עם רעייתו לסיבוב שוק. רעייתו התחבאה מאחור וסירבה לצאת לצילום. אז צלמתי ככה. חזקי שווה תמונה עם הילדות שלו. לא?

כל השוק לפתע חייך לעבר מצלמתי. החל מהראשונים בחזית התמונה, וכלה באלו שממש מאחור. לקח לי כמה שניות להבין שיש משהו מיוחד שמתרחש מעבר לגבי. כשהסתובבתי, ראיתי מה קורה – וזה התמונה הבאה.

אבישלום שילוח, הבחור בעל הפאה האחת הצבועה, יהודי מאמין בהכל כהגדרתו, בא לבוש כאירופאי, מחייך ומצחיק את כל מי שסביבו. הבירה שבידיו עוברת מיד ליד, עד שהבקבוק מחליק ומתנפץ. ובכל אופן, למרות כל אלו שהקיפו אותו, נזכרתי במילה אחת מתוך שיריו שכתב על קירות ירושלים: “הבדידות”.

העיתונאי יאיר שרקי מחדשות 2, שהגיע לקניות מהירות בשוק ולשתות עם חברים, לא הבין מה אני שוב רוצה ממנו: לא מספיק שבשבוע שעבר צלמתי אותו? אבל הפעם לפחות תפסתי אותו עם חיוך, ולא עם מבט כועס-לחוץ. מי שעמד לידו לא רצה שהתמונה תקבל כותרת  של “רבנות ועיתונות” וחמק מהתמונה לכבודו. לא הכנסתי את התמונה המלאה שבה הוא נראה בכבודו ובעצמו.

את התמונה הבאה צילם קובי הרשברג, צלם חייכן עם חסרון אחד: הוא  עדיין רווק. אבל בטח הוא יפתור את העניין בהזדמנות. בכל אופן, המצולם חבר שלו והוא רצה שיצא טוב. אז הנה התמונה: יצאה נפלא.

השוק מתרוקן, אביו ממהר לקנות כמה חלות ועוגיות לכבוד שבת, והוא נשאר בפינת השוק, עם השטריימל והמזוודה, מחכה בכיליון עיניים שאבא יחזור.

“מה תכתוב מתחת לתמונה?” שאלו, לפני שהסכימו שאצלם אותם. אמממ, אמרתי. כנראה שאכתוב: שני בחורי חמד בקניות לשבת בשוק. “טוב, תכתב את זה, מצויין. לפחות מישהו אחד מאמין שאנחנו בחורי חמד…”

אלי פולק מאיחוד הצלה מתקרב עם הבירה. באת מצויד עם הנשק, אמרתי לו כשהושיט לי לגימה מהבקבוק. בתגובה הוא אמר: “כן, בטח מצויד” – וחשף את נשקו האישי. לא לזה התכוונתי, עניתי. אבל גם זה טוב.

דקות לאחר מכן, בדרכי הביתה עם הישמע הצפירה של שבת, ראיתי את הבחור ממהר במונית הביתה. החגורה שלו טאטאה את רחובות ירושלים וכבישיה. נסיתי לומר לו, לצעוק, ואפילו לשכנע אותו לפתוח את החלון, כדי שישמע מה אני רוצה לומר. אבל הפחד מהמצלמה שיתק אותו. הוא חייך וסובב את ראשו. חבל. החגורה בטח התלכלכה.