מדוע מתעקש דרעי להקדיש שעות יקרות לדיוני הקבינט • טור פוליטי

1.

צריך היה לראות את יו”ר ש”ס, ח”כ  אריה דרעי, השבוע בכנסת כדי להבין את המשמעות של ‘אבן נגולה מלבו של אדם’.

במבט לאחור, נראה שמתווה הגז הטריד את מנוחתו הרבה יותר ממה שיכולנו לדמיין. ההתלבטות הייתה לא פשוטה. אוי לו מיוצרו, ואוי לו מיצרו.

כמו במשחק ממוחשב בו לאן שלא תזיז את הראש – תחטוף מכה על הראש מהפטיש שאוחז בידו הדרקון. אילו היה חותם על סעיף 52, היה ‘חוטף’ מכלי תקשורת שהובילו את המאבק נגד חברות הגז, ומכל מי שהיה מנופף מולו את ‘השקופים’ של ש”ס. לך תסביר שהמתווה אליו הגעת טוב, מועיל לכלכלה הישראלית.

עבורם, זה ‘לתת כסף למיליונרים’. כמה נורא.

וזה עוד לפני שדיברנו על אפשרות של ועדת חקירה, שתקום, אם תקום, ביום מן הימים. משלא חתם – עמד מול לחצים כבדים מצד ראש הממשלה, שעמד מול לחצים הכרוכים באפשרות של תביעות נגד מדינת ישראל, הפסד מוניטין האמינות (חתמתם, תקיימו) – כשמעל לראש מרחף ענן גז, מכיוון מצרים ותגליותיה.

“את מצליחה להבין למה, בעצם עזב אריה את משרד הכלכלה?” שאל אותי עיתונאי חילוני, רגע אחרי שיצאנו מחדר סיעת ש”ס בכנסת.

אני מבינה, שלא היית מבין בכל מקרה. השבתי. כלומר, בין אם היה נותר במשרד וחותם על סעיף 52 ובין אם פרש – היו נותרות שאלות פתוחות. הוא, בעצם, בחר בין גרוע, לגרוע יותר.

2.

ומה הלאה?

אחת השאלות הטורדות את מנוחת רבים, בפרט מי שעוסקים בכלכלה, הייטק, אקדמיה ותעסוקה בתחום הפנים-חרדי, היא: מה יעלה בגורל כל המיזמים בהם החל אריה דרעי לחפור כבולדוזר.

לאיש עדיין אין תשובות ברורות. ביתר עילית ‘תנדוד’ עם דרעי אל משרד הנגב והגליל. אבל מה, למשל, יעלה בגורל יוזמות תעסוקה בבני ברק?

המיש-מש הזה של המשרדים עדיין לא ברור. האם ישאיר אחריו אנשי אמון במשרד הכלכלה, תחת השר החדש (עתיר המשרדים) בנימין נתניהו? האם ישאיר אותם כפעילים למען המטרה, או רק כדי למצוא עבורם פתרון תעסוקתי? ומי הולך צמוד אליו במשרד הפיריפריה ופיתוח הנגב והגליל רחב השוליים והמחודש?

את רוב זמנו יבלה דרעי, מן הסתם, במשרד הירושלמי החדש שיוקצה עבורו. בתל-אביב, שם היה ממוקם עד היום המשרד תישאר פקידות וזכר ושארית ללשכת השר. אחרי הכול, לא ממש חכם לבלות שעות בפקקים של ‘נתיבי  אילון’, גם אם יש לך תקציב לנתיב המהיר-נתיב העשירים (נתיב שפותר נקודתית את ציר שפירים-לה גרדיה, וזוהי רק חלקה של הצרה הצרורה).

ותמיד טוב שיש גם לשכה בכנסת, לשבת בה בהשקט וברוגע.

הקצוות עדיין לא סגורים. האם יעביר נתניהו אל משרד הכלכלה שר חדש,  שיוציא לו את הערמונים מהאש ויחתום על סעיף 52? האם יעשה זאת הוא במו ידיו? ומעל לכל – האם בג”צ יאשר זאת?

3.

בין דאגה כלכלית אחת לשנייה, מוצא אריה דרעי את עצמו משקיע שעות בקבינט המדיני-בטחוני.

השבוע זה בלט במיוחד, על רקע העדרו משמחת החתונה של נכדת נשיא ‘המועצת’ של ש”ס, חכם שלום כהן, לאחר שישיבת הקבינט התארכה עד לחצות הלילה. ישיבות קבינט אינן קורס עם חובת נוכחות כמו באקדמיה, ואתה יכול להבריז. ואכן, בישיבה שנערכה בשלישי בלילה (ליל החתונה) לא הייתה נוכחות מרשימה במיוחד של חברי הקבינט.

אלא הנושא הביטחוני הוא אחד הנושאים המעניינים מאד את יו”ר ש”ס, ולא מהיום. אחרי מאות ‘שעות רבין’, עם ניסיון רב שנים, יש לדרעי אג’נדה בנושאים הביטחוניים. אג’נדה אותה הצליחה ש”ס, במהלך השנים, איכשהו לטשטש, אולי שלא בצדק.

ש”ס, וזאת צריך לומר ביושר, מעולם לא הייתה ימנית. צריך לקרוא בעיון את פסקי הגר”ע יוסף זצ”ל כדי להבין שדעתו קרובה מאד לדעת הגרא”מ  שך זצ”ל, קרובה מאד לדעת ‘דגל התורה’ (וסליחה שהרסתי את סיכויי ההצבעה בריכוזי חב”ד בבחירות הבאות, אך האמת צריכה להיאמר) – פיקוח נפש דוחה את נושא ארץ ישראל השלמה.

מכאן מתחיל הוויכוח הביטחוני: מהו פיקוח נפש. האם הבריחה מגוש קטיף הגבירה את פיקוח נפש או לא. כך גם לגבי אוסלו.

סביר להניח שבשנים בהם נחתמו הסכמי אוסלו הייתה תקווה בקרב הביטחוניסטים לפיה יש עם מי לדבר ועל מה. ככל שנקפו השנים ורבו האכזבות, מן הסתם גם דעתם של חלק גדול מגורמי הביטחון השתנתה. פסקים של גדולי ישראל באשר למסירת שטחים תמיד יהיו כרוכים בדעת מומחי הביטחון.

ש”ס מעולם לא רצה לבחירות על ‘כרטיס ימני’, כמו עלייה להר הבית או יישוב יהודה ושומרון. גם לא בימיו של אלי ישי כיו”ר. מיזמים של חבירת ח”כים בש”ס ליוזמות כמו יוזמת ז’נבה ודומיה צצו כפטריות אחר הגשם, ולא בתקופתו של דרעי כיו”ר דווקא.

הגעתו של דרעי לדיוני הקבינט מאזנת, אפוא, את משב הרוח הימני שנושב שם בהשפעת יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט, לדוגמה.

האם זו הסיבה לפיה מקפיד אריה להגיע לדיונים? לא ברור. אבל נראה שמבחינתו, האחריות מחייבת. עם כל הכבוד לעומס שיוצר תפקיד יו”ר תנועה שצריך לטפל בשטח, ועוד לפני שאמרנו מילה על העומס שכרוך בניהול משרדי הממשלה.

4.

וזה מה שמביא לביזור הסמכויות בכל הנוגע לנושא המאוד קריטי עמו מתמודדות הסיעות החרדיות – חוק הגיוס.

את התיק הסבוך הזה הפקיד דרעי בידיו האחראיות של מי שהפך בשנים האחרונות לד”ר-לענייני-גיוס מטעם ש”ס, אריאל אטיאס.

האיש, שתעלומת הנטישה שלו את הפוליטיקה עדיין מרחפת, מוצא לעצמו שעות של פנאי (בין עסקה לעסקה?) כדי לשבת בדיונים רציניים עם שרת המשפטים איילת שקד, עם שר הביטחון בוגי יעלון וגם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

יחד איתו יושבים על המדוכה שר הבריאות יעקב ליצמן, סגן השר מאיר פרוש ויו”ר ועדת הכספים ח”כ משה גפני. כולם יחד, וכל אחד לחוד, מנסים לרבע את המעגל, וזו משימה כלל וכלל לא פשוטה.

ברקע ניצב הבג”צ, שמביט בינתיים מהצד גם אם לא אוהב את מה שהוא רואה, אבל ממש לא ברור כי השופטים יסמכו את ידיהם על ההסדר שינוסח ברוחו של ההסכם הקואליציוני.

הנציגים החרדים אולי רוצים לבטל את חוק הגיוס לגמרי, אלא שהכול מבינים שמול החרב המתהפכת של בית המשפט העליון חייבים לספק סחורה כלשהי. נכון להיום היא מסופקת באמצעות מי שמכונים ‘הנושרים’, שגיוסם לצה”ל מצליח להשיג את היעדים הנדרשים בחוק. אבל מה יקרה אם יעזור ה’ ולא יהיו ‘נושרים’?

ובכלל, האם יסתפקו שופטי בג”צ בניסוחים מעורפלים לפיהם ‘שר הבטחון יקבע’ ו’שר הבטחון יכריע’? האם תספק את השופטים כמות המתגייסים כיום, כדי להמשיך את המסלול הלא-כופה, בתקווה (זו התקווה בליבו של כל אזרח שאינו חרדי) שיום יבוא וכל החרדים יתגייסו?

פתרון-החירום של החרדים, במידה ובג”צ יפסול את החוק, נמצא איפשהו בין דפיו של ‘חוק עוקף בג”צ’.

ב’יש עתיד’, אגב, משוכנעים שאין סיכוי שבג”צ יאשר את המתווה החדש שמציעים הנציגים החרדים. מצד שני, לא בטוח שבג”צ ג יעביר את המתווה שלפיד שם על ראש שמחתו בקדנציה הקודמת. למרבה המזל, אין ליש עתיד הרבה פרטנרים באופוזיציה לחגיגת ה’לא יעבור את מבחן בג”צ’. מפלגת ‘העבודה’ מעולם לא הרימה את חוק הגיוס כדגל (בוז’י הרצוג כיהן כחבר בוועדת טל), הרשימה הערבית המשותפת בטח שלא תתערב בנושא בו יש לה חמאה על הראש.

אפרופו יש עתיד, נראה שהסקרים מחייכים אליה כשהיא מרימה מחדש את דגל הגיוס. מתברר, שיש הרבה מאד בתים בהם יושבת אם חילונית דואגת, והחרדה הזו לובשת צורה בדמות תמיכה במפלגה שעשויה-עלולה לסייע בגיוס החרדים “שיסתכנו כמו הבן שלי”, כלשון אם עבריה מצויה.

מי שעלולה לאבד מנדטים, כתוצאה מכך, זו ‘כולנו’, שתשלם את מחיר הוויתור הקואליציוני לחרדים. מה שאומר: קואליציה יציבה ובטוחה. שכן, למשה כחלון אין לאן למהר. שום מציאה לא ממתינה לו בחוץ או בקלפי.

אלא, וזו נקודה מעניינת שלא רבים שמים לב אליה, בטווח ארוך המפסיד יהיה יאיר לפיד. אחרי שכבר החל במסע לכיבוש מחדש של הלב החרדי, הוא מסיג את התהליך לאחור.

מאחר ולפיד לא ממש מתכנן לשכון אחר כבוד בספסלי האופוזיציה עד בוא גואל צדק, ומאחר וחלומו מתמקד איכשהו דווקא בבית הממוקם ברחוב בלפור הירושלמי – הרי שהדרך לחלום עוברת, מה לעשות, בקבלת לגיטימציה חרדית.

אילו השכיל לפיד להיות לרגע המבוגר האחראי, הוא היה מוצא סעיף שישמש סולם של פשרה לרדת מהעץ, מצטרף לקואליציה ומתחיל לעבוד קשה.

5.

העיתונאי רביב דרוקר טוען בטור שפרסם, כי ח”כ ציפי לבני לא באמת פעלה נכון בדרכה אל השלום המיוחל.

בטור, שפורסם גם בחרדים 10, מספר דרוקר על שיחה שהייתה לו עם יו”ר התנועה, אשר במהלכה היא הודתה בכך שיש עוד מה להציע לאבו-מאזן, וכי די מהר התייאשה וטענה כי הוא לא באמת פרטנר רציני.

אני הייתי מוסיפה עוד טענה: אם באמת מאמינים במפלגת העבודה יחד עם השותפה ציפי לבני, כי יש עם מי ועל מה לדבר, מדוע לא התכבדו להיענות להצעות ששיגר אליהם ראש הממשלה להיכנס לקואליציה?

לאיש הרי אין ספק כי בסתר ליבו הוא מעדיף אותם בממשלתו על פני הבית היהודי. מאחר וכפי שהמפה הפוליטית מצטיירת כיום אין למחנה הציוני סיכוי אמיתי להפוך למי שתוכל להרכיב ממשלות בעתיד הקרוב, למה לא לנסות להשפיע מבפנים?

למען השלום, כמובן. ואם הוא יצליח, גם למען סיכוייה של המפלגה.

6. 

ואיך אפשר בלי מעדן  נורבגי.

גם השבוע זיכו את הכנסת בנוכחותם יעקב אשר מדגל התורה ואברהם מיכאלי מש”ס, ממתינים לרגע המיוחל בו יושיט להם סגן השר/השר את שרביט הח”כ – ויואיל בטובו לפנות את מקומו בכנסת לטובתם.

אלא שבעוד בש”ס  מציגים תאריך – ‘אחרי העברת תקציב המדינה’ (או שלא), ב’דגל’, גם יעד ברור אין באופק.

האגדות מספרות, כי ח”כ מדגל התורה, מלווה בראש עיר לשעבר מטעם הסיעה, עובדים שעות נוספות נגד מימוש המהלך שיכניס את יעקב אשר לכנסת. רק אגדות, כמובן.

וייעקב אשר בכל בוקר, בכוונה עצומה, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא,  וממתין למשיח, כמובן.

לא לכסא.