בין שמיים וארץ • הטור של ידידיה מאיר

  “מקרה נוסף של תג מחיר בירושלים”, הרעים בקולו מלאכי חזקיה בפתיחת מהדורת החדשות ביום שישי שעבר, “על ארון חשמל ברחוב השלשלת בעיר כתבו הבוקר אלמונים בטוש שחור: ‘מוות לערבים’”.

אח, איזו ירידת הדורות, חשבתי לעצמי. איפה הימים שבהם היה צריך באמת להשקיע? רק לפני שבוע-שבועיים נער שרצה לעורר סערה עוד היה צריך להצית משהו, או לפחות לקנות בקבוק ספריי ולרסס גרפיטי. שלא לדבר על מי שנדרש להתאמץ עד כדי פִנצ’ור רכב של מח”ט. לא עוד. היום טוש שחור מהקלמר כבר עושה את העבודה. מה השלב הבא? מספיק שתכתוב משהו עם עיפרון שפיצים על אוזן-חמור במחברת, וכבר מלאכי חזקיה יקריא, חמור סבר, את הקשקוש שלך ברדיו?

רגע רגע, זו כבר פסקה שנייה בטור הזה ושכחתי לגנות. אז שיהיה ברור: מאז ומעולם לא אהבתי אנשים שפורסים את משנתם האידיאולוגית על גבי קירות, מנערי תג מחיר ועד נערי מנפ”ח, דרך כיתובי נ-נח, “עד מתי נובמבר 98 ”, ברוך ג’מילי וסתם כאלה שמקשקשים בשירותים ציבוריים. וגזענים ששונאים ערבים רק משום שהם ערבים – אהבתי עוד פחות. אז ברור שהחיבור בין השניים לא בא לי טוב, ובדיוק בגלל זה אני רוצה להציע כאן מהלך שיעלים את התופעה לחלוטין בתוך חודש. כן, יש לי את הפתרון לבעיה שמסעירה את המדינה. אבל אני רוצה להזהיר מראש: הוא מאוד קשה לביצוע. כמעט בלתי אפשרי.

ובכן, זה הולך ככה: מפסיקים לדבר על זה. לא מסקרים, לא מגנים, לא מצלמים, לא מנתחים. ממועצת יש”ע ועד הבית הלבן – דום שתיקה. אתם תראו איך אף צעיר פוחז לא יֵצא לעשות מעשים טיפשיים כאלה (סליחה, סליחה: “פשעי שנאה”) אם למחרת אף אחד לא יתרגש מקשקושי הטוש השחור שלו.

הפחֵת תג מחיר מיד – שאל אותי כיצד!

  אבל מה עושים עם מקשקש אחר, עמוס עוז? הוא כבר לא נער. מנאום שנשא ביום הולדתו ה‑ 75 שנערך ב’צוותא’ התרשמתי שכמוני, גם הוא לא אוהב את הביטוי “פשעי שנאה”. רק שהוא מעדיף במקום זה את הכינוי “קבוצות ניאו-נאציות”. תראו, מצעירים עילגים שמרססים מסרים עילגים אין לי ציפיות, אבל מסופר שנחשב מוערך ומועמד תמידי לנובל ציפיתי לקצת יותר. אפילו הלכתי לטקסט המלא שלו, לחפש אם יש שם איזה עומק נסתר, משל, נמשל, אלגוריה, פרפרזה, אבל לא. זו הרמה.

למחרת שוב התעצבנתי, הפעם על ועד מתיישבי השומרון, שהגיש במשטרה תלונה נגד עוז והפך אותו באחת מניאו-פנאט לאביר חופש הביטוי. אין לי כוח למשפט המתוקשר שבו הוא גם ינמק את הקביעה שלו, וגם יֵצא בסוף זכאי ומוסרי. חקירות על התבטאויות הן הרי דבר כל כך מגוחך. נכון, הן מופעלות בדרך כלל משמאל לימין, אבל דווקא בגלל זה לא הייתי מצפה שהימין שסובל מכך – יפעיל על השמאל את אותן שיטות נלוזות.

ואם כבר מדברים, אז התסכול ליווה אותי גם בשבוע שלפני כן. במשדר משועשע בגלי צה”ל בליל יום העצמאות הציע אחד המשתתפים לדלל את אוכלוסיית החרדים על ידי אכילתם, ואז הוסיף שבעצם נורא מגעיל אותו לאכול חרדים כי הם “דלוחים, בטעם של קניידלאך”. ההומור הניאו-נאצי הזה עורר כמובן סערה מתוקשרת, ונדמה שמפקד גלי צה”ל ירון דקל כבר צלצל אישית להתנצל בפני כל חרדי במדינה.

האמת, קשה לסלוח. בלתי אפשרי. איך אפשר למחול על הנחת היסוד הנתעבת שעמדה בבסיס הבדיחה הזו, לפיה קניידלאך זה דבר לא טעים? ואם לדבר רגע ברצינות, בעיניי, אמירה לא חשובה של שדרן לא חשוב במשדר לא חשוב בשעה לא חשובה, היא ממש לא העיקר. כמה קל להיתפס למקרה כזה, וגם כמה קל להתנצל עליו ולהתנער ממנו. הנחות היסוד של יעל דן, למשל, כלפי עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, כל יום בשעת צהריים מואזנת, הן בעייתיות הרבה יותר.

  אז מה היו לנו עד עכשיו? התעצבנתי על נערי תג מחיר ועל אלה שמגנים אותם, על עמוס עוז ועל אלה שתובעים אותו, על השידור בגלי צה”ל ועל אלה שנעלבים ממנו. לא נותר לי אלא להתעצבן גם עליכם, הקוראים.

בשבוע שעבר נכתב פה על חילול השבת במהלך הכנות לאחד מטקסי יום הזיכרון, ועל העובדה שהשבת היא מתנה יקרה שצריכה להיות משותפת לכלל עם ישראל ולא רק לדוסים. לאורך השבוע קיבלתי לא מעט תגובות, חלקן אכפתיות (“מה עושים באמת? אולי נתחיל מיזם של הזמנה לשבתות? איך פותרים את הבעיה?”) וחלקן עגומות (מכתב מעובד הייטק מסורתי שחייב לעבוד בשבת, או מאיש סאונד דתי שמתקשה למצוא עבודה נטולת חילול שבת). הייתה אפילו תגובה אחת מרגשת במיוחד (סטודנט דתל”ש שכתב לי שקרא את הטור בליל שבת והחליט בעקבותיו לשמור את השבת שעברה במלואה. ריגשת, אחי. ואם אתה קורא גם השבוע – שמור גם את השבת הזאת!). חלק מהמיילים הביעו דאגה מההילולה שצפויה במירון במוצאי שבת, ותהו האם האירוע לא יגרום לחילול שבת. וחלק מתוך החלק הזה – בחרו לעשות זאת בארס רב. “לא אכפת לחסידים שעולים למירון מהשוטרים הפשוטים”, כתב לי קורא אחד, “ממש לא מזיז להם אם מישהו אחר יחלל שבת בשבילם”. מגיבה אחרת אף קבעה: “הרי ידוע שבשביל החרדים, כל מי שאינו חרדי הוא ‘גוי של שבת’ שעובד אצלם”.

וזה שוב הביא לי את הג’ננה. לא אכנס עכשיו לסוגיה ההלכתית. קטונתי. אגב, בכירים במחוז הצפון אמרו השבוע שאפילו אם ידחו את ההילולה ליום ראשון בצהריים – המשטרה תהיה פרוסה בשטח גם בשבת, מכיוון שכבר מיום שלישי המתחם כולו סגור ומאובטח ושוהות בו אלפי משפחות. אני גם מניח שבמירון אף גוף לא בונה אוהלים ומביא ציוד באמצע השבת, כמו שעשו באותן הכנות לטקס יום הזיכרון. הדיון כאן הוא נטו על האבטחה, כלומר, על ספק פיקוח נפש. ושוב, גדולים ממני בתורה ובמשטרה נדרשו לסוגיה ההלכתית. אבל ברבים מהמיילים שקבלתי בנושא לא ההלכה הייתה העיקר, אלא האיבה. השנאה אפילו. כמה מבאס לגלות שביחסים בין המגזרים היום, כל אחד ממש מחפש את השני ורוצה להראות כמה הוא לא בסדר.

יש כאן שתי הנחות יסוד שגויות ומקוממות: האחת, הכותבים באמת משוכנעים שלחרדים לא אכפת מחילול שבת של אחרים. אוי, כמה שמצביעי מרצ ויש עתיד היו שמחים אם זה היה כך. הרי כל הוויכוחים הציבוריים במדינה – מנפילת ממשלת רבין בעקבות חילול השבת של שרי הממשלה בקבלת הפנים למטוסי ה‑ F15 , דרך המשבר הקואליציוני סביב המשחן, ועד הפולמוסים הנוכחיים על פתיחת חנויות בתל אביב בשבת – נובעים מהעובדה שהמפלגות הדתיות והחרדיות ממש לא אדישות לחילול שבת של אחרים.

טוב, זה נראה לי מביך אפילו להסביר את זה. אבל בכל זאת סיפור קטן: לא מזמן, בערב שבת, בסניף רפואה דחופה של ‘טרם’ בירושלים, ישב אב חילוני עם בתו שהרגישה קצת לא טוב. הוא ראה את התור הארוך ואמר לאחות: “טוב, אז נבוא מחר בבוקר, ביום שבת בטח יותר פנוי פה”. מיד קפץ ממקומו החסיד שישב שם עם ילדו הקטן ואמר: “תיכנס עכשיו, במקומי, רק אל תחזור לכאן בשבת. אני אחכה”.

ההנחה השגויה השנייה בחלק מהמיילים היא שההילולה במירון היא של חרדים בלבד. נו, באמת. הצחקתם את רבי שמעון. חלק מרכזי מהעוצמה של האירוע הזה הוא לראות שם את עמך ישראל כולו, מצטופף ביחד. אין לי נתונים סטטיסטיים על מספר הדתיים, המסורתיים והחילונים שמגיעים, ואני גם לא יודע איך בדיוק לקטלג מגז־ רית כל אחד, אבל אין ספק שאותם שוטרים בצפון לא שומרים שם על אנשים שהם לא מכירים. לא מעט מקרובי המשפחה שלהם והחברים שלהם – הם מהעולים להר.

  ואז, במפתיע, חבר שלח לי קטע לצפייה ובלי כוונה, הביא מזור לעצביי הרופפים. הכותרת הייתה: “הרב גנץ: נתליתי על שיח בין שמיים וארץ”. זה סרטון של שש עשרה דקות וקצת (חפשו אותו באתר ערוץ 7, בכתבה של חגית רוטנברג) מתוך מסיבת הודיה שהתקיימה בשבוע שעבר בישיבה הציונית – דתית ‘מעלה אליהו’ בתל אביב. בטיול שערכה הישיבה ברמת הגולן לאחרונה, איבד הרב גנץ את שיווי המשקל, מעד לתהום ונותר תלוי בין שמיים לארץ. רק האחיזה שלו בענף שבלט מתוך צוק מנעה ממנו מלהידרדר למטה. התלמידים יצרו קשר עם כוחות החילוץ, אבל הרב הלך ואיבד כוחות ולא הצליח להמשיך ולהחזיק. בפרץ של תושייה, התלמיד מתניה צדיק הצליח לרדת אל הרב ולסייע לו להתיישב על גזע עץ, שם חיכו שניהם עד שכוחות ההצלה הגיעו וחילצו אותם באמצעות סנפלינג.

“זה מעמד הר סיני פרטי”, אמר הרב לתלמידיו באירוע. “זו לידה מחודשת. היו לי שעתיים להסתכל לתהום, תלוי על בלימה. זה משהו לא מהעולם הזה. הדבר הדומיננטי בהרגשות שלי, והלוואי שהייתי משתחרר מזה, זה הכובד של האחריות להיוולד מחדש…”. וכאן, בדמעות, הוא ממשיך: “הקב”ה מאוד אוהב את מה שאנחנו עושים כאן, את המפעל הגדול של הישיבה ומוסדותיה בתל אביב. הקב”ה מחבק אותנו מצד אחד, אבל גם תובע מאיתנו. הרב אוירבך היה אצלי בבית אחרי האירוע ואמר לי את הפסוק ‘מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה’’. כלומר, אנחנו צריכים להתבונן, לא לתת לאירועים לעבור, אלא לשמור אותם. מי שחכם באמת – לא נותן לאירועים לחלוף”.
על ההרגשה הזו בדיוק דיבר גם מתניה בעצמו: “התחושה של להציל את ראש הישיבה מביאה אותי בעיקר לאחריות – בלימוד, ביראת שמיים”. תלמיד אחר, נפתלי שיינפלד, שראה גם הוא את רבו בסכנת חיים במשך שעתיים, מבקש את רשות הדיבור ומוסיף: “הרב לא מספיק יודע כמה הוא אהוב עלינו וכמה הוא חשוב לנו. אי אפשר לתאר אפילו שבריר של שנייה שהמציאות שלנו כמו שהיא עכשיו, עם הרב, לא הייתה”.

בהמשך נשא דברים גם הרב אוירבך, שכאמור ביקר את הרב בביתו. מדובר ברב מרדכי אוירבך, בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל, מנהיגה הנערץ של קהילת ‘אביר יעקב’ הוותיקה בעיר. הוא השתלב באופן טבעי באירוע ואמר כך: “ייתן ה’ כוח לראש הישיבה ולכל המסתופפים בצלו, שישפיע ה’ עליו ועל כולנו יראת שמיים עם בריאות. שנזכה לראות את כבוד ה’ יתברך בעיר הזאת. הפינה הזו הרי מאירה לכולנו. זו מסיבת הודיה של העיר. אם ראש העיר היה מבין הוא היה בא… זה הסוד של כל הקיום של העיר הזאת. ייתן ה’ ויתרבה כבוד שמיים. יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, וביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. בשלב הזה הנוכחים עוברים לשירת “נשמת כל חי” ארוכה ונרגשת, מותירים אותי לראשונה מזה שבוע ממש, אבל ממש, לא עצבני ולא פסימי.

ממה בעצם כל כך התרגשתי? מנס ההצלה? לא רק. במציאות התקשורתית והמגזרית הנוכחית, לראות פתאום תלמידים צעירים שפשוט דבקים ברבם האהוב, לראות לימוד תורה והפצת תורה בתל אביב, לראות רב חרדי חשוב וראש ישיבה דתי-לאומי מסבים יחד בהערכה הדדית – גם זה סוג של נס. כי לפי כל מה ששמעתי השבוע, מדובר הרי בישיבת ניאו-נאצים שמארחת רב של דלוחים שצריך לדלל, בעודם חושבים שבעצם בכלל לא אכפת לו שהם יחללו עבורו את השבת. תקראו מהר למלאכי חזקיה, שידווח.

• טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון ‘בשבע’.