דמעותיי יורדות כשאני נזכר בעברי
היום אנו מציינים את ט’ באב, יום חורבן מקדשנו. יום של עצב לכל יהודי באשר הוא.
אך לי כבעל תשובה יש ליום הזה חשיבות מיוחדת מאוד, ומיד תבינו למה.
היה זה ט’ באב, לפני 3 שנים. הייתי אז ילד – נער חילוני, קצת לאחר גיל מצוות, שהקשר בינו לבין הדת היה מקרי בהחלט.
במאמר המוסגר אציין כי לקח לי זמן עד שיכולתי לדבר על תהליך החזרה בתשובה האישי שלי, שכן באופן טבעי היה לי רצון להדחיק את חיי הקודמים.
מכל מקום, כמו הרבה חילונים לא ממש ידעתי את משמעותו של היום. ידעתי שזהו יום חורבן הבית, אבל מלבד זאת לא ידעתי ולא הבנתי כלום על מהותו של התאריך.
לא ממש התחברתי כחילוני “לקונספט” של ט’ באב.
ככלל, אם תשאלו אנשים חילונים על שלושת השבועות ותשעת הימים, תיתקלו באי ידיעה מוחלטת (על הראמדאן יש להם יותר מושג).
בימים הללו נמצאים כולם בחופש הגדול, כך שלילדים בזמן הזה כבר אין לימודים בבית הספר והמורים לא יכולים ללמד אותם, גם לא על קצה המזלג, אודות ט’ באב.
ריצה אל הסופרמרקט
לא הייתי יוצא מן הכלל, אך לפתע, לפני שלוש שנים הכל השתנה לי.
ערב ט’ באב הגיע, ואני החלטתי שאני צם. איך הגעתי כאחד שלא צם את צום יום הכיפורים באותה שנה – ופתאום צם את ט’ באב?
יורדות לי דמעות תוך כדי כתיבה, כשאני נזכר בעברי. זה קצת מסובך, אבל אנסה להסביר.
באותה שנה, כששמעתי על ט’ באב עשה לי הדבר משהו כמו מין “ניצוץ קדושה”. קראתי אודות יום זה והתפעלתי.
לדעתי, היתה זו הפעם הראשונה בחיי שפיתחתי חשיבה עצמאית ולא מוכתבת לתכתיבים חברתיים, סטיגמות וסטריאוטיפים. לאחר ש’חקרתי’ את היום – ממש לקראת כניסת הצום, רצתי לסופר שליד ביתי ובאופן ספונטני, בלי לחשוב יותר מידי, קניתי כמה דברים ל’סעודה מפסקת’.
חזרתי בזריזות מהסופר, אכלתי במהירות, ושתיתי כמה שאפשר, לאחר שלא אכלתי ושתיתי כמעט כלום בשאר היום.
עם כניסת הצום הבנתי שעומדות לפני 24 שעות של צום. קיוויתי לעבור את זה בשלום עם מיעוט המזון שהספקתי להכניס לפי. אז נכון, לקראת סוף הצום עמדתי להתעלף והלכתי לשכב, אבל זו היה חוויה שפתחה עבורי דלת, או אולי חלון, להתקרבות לה’ יתברך.
כוחה של תשקורת
באותם ימים תפסו את כותרות העיתונים פרשיות ה’יריקות בבית שמש’, ‘הדרת נשים’ וכו’.
יום תשעה באב, עם כל משמעויותיו, נכנס לי לתודעה והבנתי פתאום שיש גם צד אחר שאינו מפלצת בהכרח…
למדתי את משמעותו של החורבן וסיבותיו, והשלכותיה של שנאת חינם חיזקו אצלי את הזהות היהודית המעורערת שהייתה לי, וגרמו לי להבין את כוחה ההרסני של ‘התשקורת’.
אנשים רואים בגופי התקשורת גופים אוביקטיביים המדווחים אמת בלבד. אבל אני הבנתי שהתקשורת אולי לא מדווחת שקרים, אך גם לא אמת אובייקטיבית. תפסתי שהיא פועלת באמצעות מנגנון הלוקח מקרים שוליים, והופכת אותם כביכול למציאות רווחת, על מנת לספק כותרת גדולה ופיקנטית.
קיימת בי ביקורת נוקבת אודות התנהלותה של התקשורת הכללית. אני רואה בה את אחד מהגורמים העיקריים להסתה ודה-לגיטימציה כנגד המגזר החרדי. כחוזר בתשובה האמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר.
השנאה אינה נובעת ממניעים טהורים, צריך להודות, אלא מגיעה ממקום של בורות וחוסר הכרה בסיסית של העולם החרדי.
אני מקווה בכל ליבי, שעם הגאולה השלמה שתגיע, יפקחו עיניהם של כל הטועים, ויזכו כולם לראות את האמת במהרה בימינו אמן.
-
כתבת יפה אשרייך שזכית להתחזק!
-
01/08/2015 21:02
רק זכור תמיד: אפשר לעבוד את ה’ יתברך גם בלי חליפה ומגבעת, ובכלל, היהדות החרדית היא לא “דרך אבותינו הקדושים”. אבותינו הקדושים עבדו לפרנסתם.
-
-
אדם – ובפרט נער צעיר – שיש לו את הכוחות לתרגם תובנות ומחשבות לשפת המעשה, גם אם המעשה קשה קשה מאד, וגם אם המעשה נוגד את ארחות החיים שבהם הורגל, וגם אם המעשה נוגד את ה”נורמה” של הסביבה הקרובה של אותו אדם, ועלול להדביק עליו סטיגמה של מוזר. על כל אלו הדברים ראוי אותו אדם להערכה ולהערצה. כי גם אנשים שמורגלים בעבודת שמים וקיום מצוות, אינם משנים דרכם בעקבות תובנה שמתחדשת להם מקריאה בספר קודש או משמיעת שיחת מוסר וכדו’. המרחק בין ידיעה לבין שינוי התנהגות למעשה, בדרך כלל רב מאד.
כל הכבוד לכותב המאמר! -
אלמוג ירבו כמותך בישראל
