ושבו עיתונאים לגבולם

 ארגון ‘נפש בנפש’ הציע לי להצטרף לקבוצת העיתונאים שמלווה את המסע של העולים מאמריקה לישראל. לנסוע לשם, כדי לחזור עם מטען כבד: 221 עולים חדשים. איך אפשר להגיד לא להצעה מרגשת כל כך (בפרט כשבחנויות הכלבו בניו-יורק יש עדיין סיילים לכבוד יום העצמאות האמריקני)?

אז הנה כמה מסקנות מביקור בין שלושה ימים בניו-יורק ושעה בנתב”ג.

ובכן, האמריקנים, ואני לא יודע איך לומר זאת אחרת, האמריקנים הם מאוד אמריקנים. אתם מכירים את זה שאתם הולכים במרכז ירושלים, ברחוב בן יהודה, נגיד, ופתאום נשמעת צווחה חדה שמפלחת את האוויר?

יש רק שתי אפשרויות במצב הזה: או שמדובר חלילה בניסיון פיגוע וחייבים להזעיק משטרה, או שמדובר בשתי נערות אמריקניות נרגשות שלא נפגשו מאז אתמול וכעת ראו זו את זו ברחוב.

אז וולקאם טו אמריקה. הכול בגדול, בענק, בחזק. הכול מתוק מדי, רועש מדי, פלסטיקי מדי. נכון שבעולם הדתי אמריקה היא תמיד דימוי למשהו מאוד חומרני? נכון תמיד הדוגמאות של המשגיח בישיבה או של הרב בדרשה יהיו אנטי אמריקניות, כאילו אמריקה היא יוון של ימינו?

אז זהו, שבגדול הם די צודקים. כוס השתייה שבחרתי בקופה כי חשבתי שהיא הגדולה ביותר במלאי, התבררה כהכי קטנה. אחריה היו עוד אחת בינונית (כלומר, ענקית) ועוד אחת גדולה (כלומר, לפילים ומעלה). ואחרי שגמרו למלא לי אותה בקולה הוסיפו כמובן קרח. המון קרח. כמה שיותר. בקוביות גדולות.

כשביקשתי בייגל עם קצת גבינת שמנת, והדגשתי שוב ושוב “קצת, א ליטל ביט” קיבלתי בייגל מתפקע, מתפוצץ.

כשביקשתי מהמוכר אולי להסיר קצת מהגבינה, הוא לא הבין מה אני רוצה. אפילו הירקות והפירות שנמכרים ברחוב נראים יפים מדי, מבריקים מדי, גדולים מדי, בצבעים חזקים מדי. מזכירים את אשכול הענבים שסחבו המרגלים.

המדרכות באמריקה – גדולות, הכבישים – רחבים, פחי הזבל – ענקיים. גם הסידורים והחומשים בבתי הכנסת היו במידה אקסטרה-אקסטרה לארג’, לא משהו שרואים בארץ, ואפילו הקינות, שכמובן כבר מוכנות שם בצד לקראת תשעה באב, הן גדולות במיוחד.

ולא רק החפצים גדולים, גם האנשים. מאוד גדולים. אני לא יודע אם יש באמריקה יותר שמנים מאשר בארץ, אבל השמנים של אמריקה הם בוודאות הרבה יותר שמנים. אין דברים כאלה.

טוב, מה אני לועג להם, הם בסך הכול רצו כוס קטנה וקצת גבינה בבייגל, אבל השיטה פשוט ניצחה אותם.

כשעלינו על ספינת תיירים שנוסעת לפסל החירות, לא הופתעתי לגלות שהמדריך הוא לא בדיוק אלידע בר שאול הניו-יורקי. גם אצלו, בהדרכה, במורשת שהוא ניסה להנחיל לנו התיירים, הכול היה הכי גדול והכי מרשים.

כמה עלה כל בניין, כמה מהר בנו אותו ובעיקר – האם יש שיא כלשהו שהמבנה מחזיק בו (האם יש בו הכי הרבה בנקים? האם הכי הרבה סלבריטאים גרים בו?). בשלב מסוים הוא ביקש שנסתכל שמאלה על בניין שמחזיק, לדבריו, בשיא הבא: “גורד השחקים הכי גבוה בעיר. אבל רק ליום אחד. יום אחרי שהוא נחנך, חנכו בניין יותר גבוה ממנו”.

 ובעצם, מה פתאום אני ממהר להכליל ולהסיק ככה מסקנות נחרצות על האמריקנים? הרי הבטחתי לעצמי לא לדבר על הכלל רק על בסיס מפגש עם כמה פרטים. זה היה אחרי שתי אפיזודות שקרו לי במנהטן, שאפשר לקרוא להן “הפחית” ו”השקית”.

סיפור הפחית התרחש ביום שישי אחר הצהריים, ב’כושר מרקט פלייס’, אימפריית מזון כשר שבה קנינו כמה מצרכים לפני שבת.

אחרי ששילמנו, גיליתי שעברתי את הקופה ושכחתי לשלם על הפחית ששתיתי במהלך השיטוט בחנות. חזרתי אל המוכר וביקשתי לשלם עליה, אבל הוא סירב.

“בבקשה, על חשבון הבית, לכבוד שבת”, הוא אמר לי, ואני יצאתי לרחוב הניו-יורקי בתחושה טובה, אפילו קסומה. כמה נחמדים האמריקנים האלה, אמרתי לעצמי, על בסיס מפגש אחד עם מוכר אחד ופחית אחת. אבל המסקנה היא לא כמה נחמדים האמריקנים, אלה כמה נחמד להכליל. כי הנה, אותה מסקנה נמהרת ופזיזה מדי התנפצה בפרצופי כבר למחרת.

באחד מבתי הכנסת שבהם ביקרנו בשבת, נשא הרב דרשה במהלך סעודה שלישית, ואני פתחתי באותו זמן שקית ניילון של פריכיות (עם כל הבייגלים האלה, רציתי משהו קצת יותר דיאטטי, שהבאתי מהארץ).

“שקט”, צעק עליי האיש שישב לידי והצביע על שקית הפריכיות המסכנה, “הניילון הזה לא נותן לי להקשיב לאף מילה!”.

מיהרתי להתנצל ולהחביא את השקית, שכמובן לא עשתה שום רעש יוצא דופן, ומיהרתי לסנן לעצמי: איזה אנטיפתים האמריקנים האלה!

המסקנה הנובעת מן המסקנות האלה לא קשורה לאמריקנים, אלא לציבור הדתי בישראל ולציבור היהודי בעולם: המנגנון הזה פועל תמיד. כל מפגש יחיד איתנו גורם לאותו אדם לגבש תובנות על כל המגזר שאנחנו מייצגים. נא להתנהג בהתאם.

 בשבת נתקפתי בבולמוס בתי כנסת. רציתי להכיר מקרוב את החיים היהודיים במנהטן, אז ביקרתי בלא פחות מעשרה בתי כנסת שונים בעיר (כולם אורתודוכסיים, ברוך השם, וזה לא היה קל. רק באמריקה אתה יכול לראות בניין שעליו כתובות באותיות גדולות המילים “בית כנסת בית רבן”, לשמוח כי זה נשמע משהו ישיבתי וישן, ואז לגלות על הדלת מודעה שמבשרת שהחזן השבת הוא ליסה אהרונוביץ’).

אז מה התחושות שלי, אחרי כמניין בתי כנסת? שאפשר לרדת עליהם בציניות של צברים, ואפשר להתרגש מהם עד דמעות. אני בוחר באפשרות השנייה. יש לא מעט דברים שהייתי מייבא ארצה אל בתי הכנסת שלנו.

נתחיל בקהילתיות. מדובר באנשים שמשקיעים מעל ומעבר ביהדות שלהם. השבת היא באמת היום הרוחני המרכזי בלו”ז השבועי שלהם, והביקור בבית הכנסת הוא באמת העיקר של השבת עבורם. זה הפריים – טיים היהודי השבועי שלהם, ומרגישים את זה בכל רגע באוויר.

אז אפשר ללעוג לבתי הכנסת המפוארים האלה, אבל אפשר גם להבין שהם משקיעים כל כך כי זה חשוב להם. כל בית כנסת מפעיל המון מסגרות, לפי גילאים. יש מקום לעגלות תינוקות ומקום לכיסאות גלגלים. יש קידוש לנוער ויש שיעור לבני 2-4 , שלא קשור בכלל לבית המדרש של בני 4-6 ולחוג פרשת השבוע של בני 6-8 .

הכול מאורגן, מתוקתק, מושקע. יש שם חדר קריאה לילדים בזמן התפילה, חדר משחקים, חדר הנקה, חדר החתלה (וחדר גרעפסים?).

גם איחולי המזל-טוב של הגבאי משודרגים. לא רק לידה של תינוק חדש או חתונה זוכות ב”מַזֶל טוב!” מפי כל המתפללים. בשבת האחרונה ציינו באחד מבתי הכנסת במנהטן ימי הולדת של חברי הקהילה, כמובן לפי התאריך העברי, וגם נסיעה של בחור צעיר שיוצא לישראל ללמוד תורה במשך שנה. כשהרשימה התארכה עוד ועוד, היה שלב שבו חשבתי שיכריזו מזל טוב גם על זוג שרק התחיל לצאת השבוע.

גם נוסח התפילה זוכה לטיפול ולמחשבה. שמעתי שם נוסח קרליבך משוכלל יותר. לא רק המנגינות הקבועות והנדושות. החזן בשחרית, למשל, השתמש ב”ממקומך” השני, הפחות מפורסם, וזה עבד נהדר. הדרשה הייתה גם היא זרה ואחרת, ומעוררת מחשבה. הרב שניגש לדרשת שבת שגרתית נתן את נאום חייו. מעניין אם גם בשבת הבאה הוא ייתן את נאום חייו. כנראה שכן.

זה היה שואו מהוקצע, כתוב ומוכן מראש, עם התחלה מסקרנת, שיאים רגשיים, רעיונות מקוריים וסיום שכרך את הכול ביחד. שיעור ברטוריקה. זה היה יפה. יפה מדי. בקיצור, אמריקני.

ואני כבר לא מדבר על הכנסת האורחים וההזמנות לסעודות. ספרתי. הייתה דקה שבה קיבלתי שלוש הזמנות לסעודות אצל שלוש משפחות שונות בשבת בבוקר. זה באמת היה נדיב ומחמם לב, רק מי יכול להכניס עוד משהו לפה אחרי המגה-קידוש של בית הכנסת?

טוב, כאמור בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. כי יכולתי גם לכתוב כאן על מה שפחות אהבתי. למשל, טרנדים מודרניים מדי וליברליים מדי, שבקרוב בטח יגיעו לארץ הקודש, למרבה הצער. אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל תזכרו איפה קראתם לראשונה על הפולמוס הבא שיסעיר את המגזר בעוד כמה שנים: המחיצות השקופות.

אבל עזבו אתכם מייבוא טרנדים, מה עם ייבוא היהודים האלה בעצמם? שמעתי את מתפללי בית כנסת ‘לינקולן סקוור’ המפואר אומרים ביחד, מילה במילה, כמו דקלום, את התפילה לשלום מדינת ישראל. זה מאוד מרגש, אבל לקראת הסוף אתה מתחיל להתגרד. “ואת אחינו כל בית ישראל, פקוד נא בכל ארצות פזוריהם”, אומרת הקהילה לאט לאט, כמונה מעות, וממשיכה, גברים נשים וטף: “ותוליכם מהרה קוממיות לציון עירך, ולירושלים משכן שמך, ככתוב בתורת משה עבדך: אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה’ אלוקיך ומשם ייקחך”.

אוקיי, חבר’ה, אתם לא כאלה נידחים ולא בקצה השמיים, אז שהמטוס הראשון יחכה לכם פה מחוץ לבית הכנסת במוצ”ש, או שאתם צריכים עד יום ראשון כדי לארוז?

 221 יהודים נידחים כאלה אכן החליטו לקום ופשוט לקבץ את עצמם לציון. לעזוב את סיר הבשר הזה ולעלות ארצה. הם לא עולים מתוך מצוקה כלכלית ולא בגלל אנטישמיות. כרגע בארצות הברית פחות מסוכן להיות יהודי מאשר בארץ, והרבה יותר נוח. הם לא רדופים ולא חווים משבר, ובכל זאת הם עוזבים הכול מאחוריהם, לטובת ארץ הקודש.

ואז, אחרי יומיים בארץ הגדול – הגדול הזה, אתה קולט שהיהודים האמריקאים שמעמיסים עכשיו מזוודות בדמעות בשדה התעופה ע”ש קנדי, עושים עכשיו משהו גדול באמת. ענק. ממשיכים מסע שהתחיל בימי אברהם אבינו. לכל מקום שיהודי הולך, הוא הולך לארץ ישראל.

אחרי עשר שעות של טיסה, כשירדנו מהמטוס, שמעתי פתאום שירת “הבאנו שלום עליכם” אדירה. מאות מקבלי פנים חיכו שם. חיילים וחברי כנסת ונציגים מתנועות הנוער ועוד. הם נופפו בדגלי ישראל ובשלטי “ברוכים הבאים”, וכל עולה שירד התקבל על ידיהם בשמחה אדירה.

“וולקאם הום”, צעק עליי אחד מהם, ואני ניסיתי לתקן, “לא, אני עיתונאי ישראלי”, אבל הוא לא שמע.

“קח עוגייה מישראל”, ניגש אליי בהמולה ילד מתוק עם חולצה של היישוב נווה דניאל, ואני ניסיתי להסביר שיש לי עוגיות בבית הישראלי שלי.

אבל לאט לאט הפסקתי לתקן את כולם ונסחפתי בזרם.

את קבוצת החיילים שגררה את המזוודה שלי ותקעה לי דגלון באוזן כבר לא עצרתי. אם כבר אני זוכה לקבלת קבלת פנים מרגשת כל כך, של עולה חדש אמיתי, כדאי להתחבר ולחוות עד הסוף.

מה יש? גם ישראלי שנולד פה צריך לשמוע פעם בחיים איחולי מזל טוב על זה שהוא גר בארץ הקודש, להיזכר שמדינת ישראל היא הבית של כל יהודי בעולם, ולהרגיש שגם הוא חלק מתהליך היסטורי ומופלא של שיבת ציון.

ושבו עיתונאים לגבולם.

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע