מה אפשר לומר על מורשתו של אדם שהביוגרפיה שלו נסתיימה בגיל 27?

לפני כ-12 שנים הזדמנה לי שיחה עם העיתונאי העורך והסופר זאב גלילי • שאלתי אותו האם כתב אי-פעם על דוד שלי, יהושע הי"ד • הוא אמר שלא. הצעתי שיכתוב. הוא כתב • הנה הטור שלו
דוד רוטנברג
ד' אייר התשע"ז / 30.04.2017 19:30
יום הזיכרון דיאמנט

לפני כ-12 שנים, באחד מימות הקיץ, הזדמנה לי שיחה עם העיתונאי זאב גלילי, אז בעל טור בשם 'הגיון בשיגעון' בעיתון מקור ראשון, ובעבר ראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך של 'ידיעות אחרונות' – האיש שיחד עם דב ידקובסקי, הפך את ידיעות למה שהוא.

לקראת סוף השיחה אמרתי לו: אתה יודע שאני אחיין של יהושע דיאמנט?

הוא לא ידע.

הוא גם לא זכר את שם אימי.

אבל זכר היטב את יהושע הי"ד ואת סבי ז"ל. באותה הזדמנות סיפר לי גם כי סבא נהג להגיע אל ביתם בכל שבת, שרכש לבנו שוקי (שנקרא על-שם יהושע, כמו לכל הילדים שנקראו על-שמו) את כל הציוד – ילקוט, קלמר, מחברות – לכיתה א'.

שאלתי אותו האם כתב אי-פעם על יהושע. הוא אמר שלא. הצעתי שיכתוב. הבטיח שבהזדמנות הראשונה יעשה זאת.

שנה אחר-כך, לקראת יום הזיכרון, הוא קיים.

מהטור הזה עולה דמותו של יהושע, כפי שלמדתי עם השנים להכיר: איש רעים להתרועע, חבר נדיר.

משיחות ועדויות של חבריו עולה דבר אחד שוב ושוב: כל אחד מהם – ומדובר במאות – בטוח שיהושע היה החבר הכי טוב שלו. מאדיר זיק ז"ל הימני ועד פרופסור שמאלני ידוע המכהן באוניברסיטה העברית (ומקפיד לעלות כל שנה, כבר קרוב ליובל, אל הקבר יחד עם רעייתו).

וזה הטור שכתב:

מלחמת ששת הימים שלי היא המלחמה בה איבדתי חבר, שהטביע את חותמו על חיי ועל חיי משפחתי יותר מכל אדם אחר. חרדת הכיליון שקדמה למלחמה ושיכרון הניצחון שבסופה נמחו באחת כשהגיעה הבשורה – יהושע דיאמנט נפל בקרב על ירושלים.

יהושוע פרץ לתוך חיינו בסערה.

היינו זוג צעיר עם תינוקת בת כמה חודשים, מטופלים בחיתולים ובבעיות פרנסה ולימודים ומשכנתא. והוא, שבסך הכל היה צעיר מאתנו בשלוש שנים, נראה כאילו בא מעולם אחר. מכנסיים קצרים, סנדלים, חובש כיפה סרוגה, שפם עבות, מחייך תמיד, כאילו רווק עליז חסר דאגות.

בפועל הוא היה פצצת אנרגיה: עבד בסלילת כבישים בימים, ובלילות סייע לאביו במפעל אריגה קטן. למד באוניסרסיטה, לימד בחצי תריסר בתי ספר, הדריך טיולים, עשה מילואים כצנחן. בין לבין גם שיחק שחמט וניצח שני רבי אמנים בינלאומיים, סמיסלוב וגליגוריץ, במשחק סימולטני.

הוא הגיע אלינו ביוזמתו ובדרך האופיינית לו. הוא ורעייתי למדו יחד קורס בסטטיסטיקה,אך לא הכירו מקרוב. לאחר שנכשלה באחת הבחינות הציע לבוא ללמדה.

יום אחד, בלי להודיע מראש, הופיע בפתח ביתנו. בא לקיים את הבטחתו. בתוך זמן קצר נקשרה נפשו בנפשנו, והוא היה לבן בית, חלק בלתי נפרד ממשפחתנו. טיפל במסירות בבתנו התינוקת ובאחיה שנולד שנתיים אחריה. הרבה לצלם אותם.

כשפתחנו עכשיו את האלבומים הישנים נתברר שרוב הצילומים של ילדינו מאותה תקופה הם שלו.

דיכאון עמוק

נפילתו הכניסה אותי ואת רעייתי לתקופה ארוכה של דיכאון עמוק.

הלכנו לנחם את אביו ואת אמו, אברהם וטובה, שהתגוררו בשכנותנו, מיד לאחר היוודע האסון. עלינו לבית הקברות בהר הרצל בו נקברו החללים בחיפזון, בשעה שריח הגוויות עדיין עמד באוויר.

אחר כך הסתגרנו בתוך עצמנו. האם נפטרה זמן קצר לאחר נפילתו. האב בא לבקרנו מדי שבת וברוב עדינות לא הזכיר כלל את יהושע. הוא, האב השכול, עדין נפש כבנו, התחשב בשכול שלנו ויחד שתקנו את יהושע.

הפצע של אובדן יהושע המשיך לדמם עוד שנים. רק לאחר ארבע שנים, כשנולד בננו השלישי והחלטנו לקרוא לו יהושוע, חשנו איזו הקלה.

את הכיפה שחבשתי לראשי בעת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו לא הורדתי מאז. עם הכיפה חשתי שאני עושה משהו המצדיק את הזכות שהיתה לי להכיר את יהושע. רק אז התקשרנו עם אחיותיו, עלינו לקברו ביום השנה וחינכנו את ילדינו על מורשתו. אז גם נודע לנו שלפחות חצי תריסר ילדים קרויים על שמו.

מה אפשר לומר על מורשתו של אדם שהביוגרפיה שלו נסתיימה בגיל 27?

לכאורה מסלול רגיל: ישיבת כפר הרואה, שרות בצנחנים, לימודים באוניברסיטה. לכאורה סיפור על בחור טוב, עדין נפש, חבר מסור, אוהב ארץ ישראל, מגלה נאמנות ומסירות אין קץ להוריו, לבני משפחתו ולחבריו. דתי דתיות עמוקה שמקרינה על סביבותיה, איש חסד של אמת.

אם הייתי מתבקש להגדיר אותו היום הייתי אומר שזה האדם הקרוב ביותר לדמות צדיק שאני מכיר.

קיללת השיכחה

אט-אט חלפו השנים. אנו בגרנו וזקנו. הבאנו לעולם ילדים ונכדים. יהושע נשאר בן 27, דמותו הלכה וניטשטשה.

כשנתבקשתי על ידי העורך לכתוב על "מלחמת ששת הימים שלי" תגובתי המיידית היתה שאין לי מה לומר. צה"ל לא רצה אותי, ואת המלחמה ביליתי בעורף. לאחר שהשבתי בשלילה פלחה לפתע את הכרתי המחשבה: יהושע. הזמן שריפא את הפצעים, עמעם את הכאב וגם גרם לשיכחה.

פתאום מצאתי עצמי מנסה להיזכר בשמות אחיותיו של יהושע. כיצד והיכן נפל. מה אני יכול לספר עליו. ניגשתי ל"גוגל" והקשתי "יהושע דיאמנט".

מצאתי רק שני אתרים המתייחסים לאיזה עורך דין הנושא שם זה. ליהושע שלנו אין זכר באינטרנט. ראיתי בכך ממש עלבון אישי.

ואז נזכרתי בד"ר יהודה מלצר, המו"ל, בעל הוצאת "עליית הגג". איש תרבות, נעים הליכות, בנו של המשורר שמשון מלצר מחבר הפואמה "אשירה לרש"י". הלכתי להיפגש עמו.

יהודה הוא איש חביב, אך תהום אידיאולוגית מפרידה בינינו. הוא סבור שגוש אמונים המיט אסון על המדינה. לי יש דעה אחרת. אך יש בינינו דבר משותף אחד: הגעגוע ליהושע. והפגישה בינינו העלתה דמעות בעיניי.

נסיבות קשריו עם יהושע דומות לשלי. גם הוא הכיר אותו רק שנים ספורות וגם בו הטביע חותם בל יימחה. הגורל הפגיש אותם במלחמה באורח מקרי. שנים שרת יהודה בצה"ל כמורה בגלל בעיות בריאות. ערב המלחמה עלה הפרופיל שלו והוא נזרק לתוך יחידה שלא הכיר איש מאנשיה. יהושע הקיף אותו בחום ובאהבה, דאג למחסורו וכאילו ביקש להגן עליו בגופו.

סימטת המוות

יהושע נמנה עם חטיבת הצנחנים שנועדה לצנוח ולהילחם בסביבות אל עריש. כשיהושע שמע כי הוחלט להעביר את החטיבה למלחמה על ירושלים הוא צהל. לחבריו אמר: "נסו להבין לקראת מה אנחנו הולכים. הרי לשום יהודי בעולם לא היה משהו כל כך חשוב".

הכח של יהושע התקדם בדרך שכם כשמשני צדי הכביש נורית לעברו אש צלפים ומותירה הרוגים ופצועים. הטור הגיע לסימטה צרה שבקצה עמדת מקלע. על הכיתה של יהושע הוטלה המשימה להסתער אל תוך הסימטה. הוא זינק בראש הכיתה, חשוף כולו, עד שהכריע אותו כדור האויב.

במהלך הקרב אמר לאחד מחבריו: "אם יקרה לי משהו תגידו להוריי שזה היה למען ירושלים".

אחד מפרשני התורה ("מגלה עמוקות") מפרש: "דודי ירד לגנו זה הקב"ה בעצמו יורד ליקח נשמות של צדיקים". בהמשך הוא שואל " למה לפעמים מתים נערים ופעמים מתים זקנים?".

ואין תשובה לשאלה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות