מישהו פוגע בילדים: איך מדברים על ‘זה’
קשה, ולעתים בלתי אפשרי להתמודד עם חוקי הטבע.
כאשר לא מטפלים במחלה ממאירה, היא תתפשט. אם מתעלמים לאורך זמן מזיהום, הגוף כולו ילקה. סופו של אי טיפול בתופעות חברתיות בעייתיות הוא טיפול במשבר, וכגודל ההתעלמות, כך מאוחר יותר עומק המשבר.
בשבועות האחרונים יושבת באוסטרליה הרחוקה ועדת חקירה ממלכתית שבודקת את ‘התגובות המוסדיות’ לתופעות של פגיעות בילדים.
מדובר בחקירה חושפנית במיוחד לקהילה היהודית במקום, שכן על במוקד החקירה מצויים שני מוסדות חרדיים חשובים ומנהליהם לאורך השנים.
עוד לפני שאגש לגוף הדברים, אקדים ואומר כי ברור לי שלא מדובר בתופעה הייחודית לתרבות החרדית, אלא היא רווחת בדרך זו או אחרת בחברות שונות, בכל החברות, ומכל מקום. אתייחס במאמר זה להיבט החרדי.
החקירה, כאמור, מתמקדת בבתי חינוך חרדיים.
מה כל-כך מיוחד בחקירה הבלתי פשוטה הזו? אחת התופעות שהוועדה מנסה להבין היא תרבות ה’מסירה’.
אל תהיה ‘מויסר’
ביהדות קיים מושג מוכר האוסר ‘למסור’ יהודי בידי שלטון זר. העקרון הזה התפתח וגובש בשנות הגולה, כאשר היה ברור שלרשויות אין עניין אמיתי בשלטון החוק, אלא ברדיפת יהודים באשר הם.
אלא שבאוסטרליה ובמקומות אחרית בעולם הבינו אולי מאוחר מידי, שהסתרה וניסיון להתמודד בתוך קהילות סגורות בחסות איסור ה’מסירה’, אינם מועילים ואף מגבירים את סכנת הפגיעה הבאה.
שכן, למרבה הצער, החובה לא למסור יהודים בידי המשטרה גבתה הרבה קורבנות.
בדיונים בפני הוועדה עלתה תמונה ברורה לפיה היו תלונות על פגיעות בתוך בית הספר מלפני יותר מעשרים שנה, ומסיבות שונות לא נעשה דבר. בחלק מהמקרים אף עזרו לתוקפים לברוח מהמדינה, כדי לא ליפול בידי המשטרה המקומית (באופן לא מפתיע, חלק מאותם עבריינים פגעו בילדים נוספים במקומות שאליהם הגיעו).
חלק מהרבנים באוסטרליה מתחילים להפנים את גודל האסון, כאשר הם מתוודעים למספר הקורבנות הגדול, שנובע מאוזלת ידם באי טיפול הולם בתופעה. בחלק מהמקרים הקרבנות חוו התעללות חוזרת, מאחר שבדיווח הראשון הם נתקלו באי אמון, שגבל לעתים בהתנכלות למשפחותיהם.
אז איך בכל זאת קמה לה ועדת החקירה?
הוועדה הזו היא פרי אומץ לב בלתי רגיל של קרבן אחד, שאחרי מאמצים הצליח לגייס את משפחתו (שגם הם שילמו מחיר חברתי כבד) לצאת למאבק. אילו היתה נטילת אחריות מוקדמת יותר, החשיפה הקשה שפוגעת כעת בכל הקהילה היהודית הייתה נמנעת.
חשוב מכך: אם היו מסלקים את הפוגעים, והיו מוסרים את החשודים לשלטונות, לא מעט ילדים היו ניצולים, והפגיעה שמלווה קרבנות מן הסוג הזה לכל החיים – היתה נמנעת.
הקושי לדבר גדול שבעתיים
כשהנפגע מדבר, מחובתנו להיות רגישים וזהירים בתגובה, ולשדר כלפיו אמון בלתי מסויג.
אלא שמחקרים מראים, כי במרבית המקרים נפגעים אינם מדברים. הסיבות לכך שונות: בושה, חשש שלא יאמינו, ולעיתים תחושת אשם המלווה את הקורבן (למה האמנתי לו? אני אשם שאיפשרתי לו לנגוע בי, אולי משהו בי גרם לו לפעול כך וכו’).
בחברה החרדית, גדול הקושי לדבר שבעתיים: ענייני הצניעות אינם נושא מדובר – לא בבית ולא במוסדות הלימוד, ולעתים אין לילד כלל מילים להסביר את מה שחווה בגופו שלו.
בשנים האחרונות, עם הגברת המודעות ושיתופי הפעולה בין החברה החרדית, רשויות הרווחה והשרות הפסיכולוגי, נעשו בלא מעט מוסדות כנסי הסברה להורים ולמחנכים על התופעה, כאשר בכנסים אלו ניתנו כלים איך לדובב ילד, והכי חשוב: איך לתת לו כלים לשמור על עצמו מפני פגיעות.
בקרית ספר, למשל, הוכנסו תוכניות מניעה למוסדות הלימוד, בהסכמת המרא דאתרא, הרב מאיר קסלר – בשיתוף התוכנית הלאומית לילדים בסיכון. בבית שמש – מממנת התוכנית הלאומית על ידי ארגון ‘ובנה’ פעילות לאיתור ומניעה בתוך המגזר החרדי.
כבר כעת ניתן לקבוע כי עשרות רבות של ילדים ניצלו בעקבות פעילות זו. כמו כן הוקמה עמותת מגן שגם היא מלווה קרבנות ומשפחות שחוו פגיעה מינית.
אין מי שחסין מחולים ומטורפים
ברוך השם אנחנו חיים במדינת חוק. גם אם לא הכל מושלם, עדיין יש לסמוך על הרשויות.
חשוב לזכור שיש מי שינסה לפגוע בילדים בכל חברה, בכל קהילה, ובכל עדה. לא קיים מוסד חינוכי שחסין מפני החולים והמטורפים שמחפשים להתעלל בילדים. בעניין הזה, אין דתיים, חילונים או חרדים, אין גם יהודים ושאינם יהודים. כולנו חייבים להיות הורה, אח, דוד או סבא ולוודא שסביבת הילדים שלנו מוגנת, ככל שניתן, מפני אלה שירצו לפגוע בהם.
חשוב לומר זאת שוב ושוב: עצימת עין, אי רצון לערב את השלטונות המתאימים, מאפשרת לעבריינים להמשיך ולפגוע. האחריות נופלת עלינו, ואנו מחוייבים לפעול ולהגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם.
אי אפשר למנוע כל תקיפה כמובן, ועם זאת עלינו לוודא שיש הבנה ברורה שהסתרה והאשמת הקורבן מכשירה את הקרקע לפגיעה הבאה, וממש מדובר בדיני נפשות.
כפי שציינתי ישנה התקדמות ניכרת בשנים האחרונות, כולל תיאום משתפר בין חלק מהרבנים ומנהיגים מן הצד האחד, ומומחי רווחה ואכיפה מהצד השני.
ולצד זאת, אנו מוכרחים לשתף יותר חוקרי ילדים, שגם מתמחים בהבנת הרגישויות שקיימות בתוך המגזר.
חינוך לצוות
מלבד החינוך המועבר לילדים, נדרשת גם העלאת מודעות.
הגיע הזמן לדרוש מדיניות ברורה ממוסדות החינוך כלפי סינון הצוות. אי סינון כזה מייצר ענישה של הקרבן פעמיים. פעם ראשונה על ידי התוקף ופעם שנייה כאשר לא מאמינים לו.
יש כוחות גיוס עצומים בתוך החברה הישראלית בכלל ובחברה החרדית בפרט. יש רצון עז וטבעי לשמור על ילדינו ולתת להם לגדול בסביבה הבטוחה ביותר.
אני מציע, או ליתר דיוק מתחנן מכל אחד ואחת מאיתנו, לבדוק את מדיניות המוסדות אליו הוא שולח את ילדיו.
לדבר עם הילדים – באופן מתאים – כיצד יש להתנהג במקרה שהוא מותקף, ובכלל להיות במצב של מודעות תמידית, שעשויה למזער את התופעה למינימום האפשרי.
-
אני עצמי הותקפתי ע”י משגיח באחת מהישיבות הקטנות בבני ברק, כשפניתי יותר מאוחר לראש הישיבה הגדולה, הוא שיקר ואמר לי שהוא טיפל בזה, אח”כ הגיעו אליי עוד בחורים וסיפרו לי שהותקפו, חלקם הותקף גם אחרי ה”טיפול”
תוכלו להוסיף לכתבה גם פרטים ליצירת קשר עם הארגונים הנ”ל?
תודה -
עברתי התעללות בבית וגם כשכבר הבנתי מה קורה לי לא היה לי למי לפנות כי פחדתי שיכעסו על סיפורים כלאה לא צנועים ולא יתנו אימון. קשה לי לחשוב על זה שכל יום עוד ילד נפגע ואין לו ממי לקבל עזרה. אין לו מקום בו חש בטחון ואין לו אוצר מילים בהם הוא יכול לבטא את עצמו. זה רע שילד חושב שהוא לא לבד בזה כשבעצם אנחנו כולנו פה לעזור לו אבל לא אומרים לו את זה בקול. תקדמו עוד הסברה בביה”ס זה ככ חשוב.
