אינני רגיל לפרסם טורים פרי עטי על במות ציבוריות כל-כך גדולות, ולמרות זאת אני חש שהשעה בה אנו נמצאים לא מאפשרת גם ל’אנשים רגילים’ כמוני להישאר ספונים בביתם ולא להביע את זעקתם.
בשבועות ובחודשים האחרונים שוטפים צעירים חרדים – מפגיני ‘הפלג הירושלמי’ – את כבישי הארץ, הופכים את חיינו לסיוט, ובעיקר מציגים אותנו, החרדים הרגילים, באור שבו לא היינו רוצים להיראות.
אין לי, ואני מניח שגם לרבים מן המחנה עליו אני נמנע, מאום נגד אנשי ‘הפלג’. מדובר באנשים יראים שמעוניינים להתאגד סביב רעיון וסביב רבנים – וזה דבר לגיטימי.
אני גם חושב שטוב שיהיו זרמים שונים. לעיתים הדבר אפילו בריא. גם נציגים בעירייה ובכנסת מטעמם הוא דבר חשוב.
אבל כל עוד לא מגיע הדבר על חשבוני. על חשבון ילדי.
מותר לאנשים להתאגד, להאמין ברעיון, להציג אותו ולהיאבק עבורו. אולם לא ניתן לקחת מדינה שלמה, כמו גם ציבור חרדי ענק, כבן ערובה.
אינננו יכולים להגיע לעבודה, עשרות אלפי אזרחים נתקעים בפקקים, הילדים מאחרים למוסדות הלימוד, והשירים והריקודים של המפגינים ברחובות מציגים אותנו כאנשים שמאמינים בדרך הזו – הפגנה והתעמתות עם שוטרים.
אנחנו לא כאלו, ולא מוכנים שיהפכו אותנו לכאלו.
אז המפגינים יוצאים לרקוד ברחובות ולשבש את התנועה, ונדמה ששום היגיון וטיעון רציונאלי לא מגיע אל אוזניהם.
הם לא מוכנים להקשיב, ואי אפשר להידבר איתם. הם עסוקים במלחמה הקדושה שלהם, והחיים המשתבשים לא ממש מפריעים להם.
מה אנחנו כן יכולים לעשות?
הרעיון אותו אני מבקש להציג פשוט מאד.
שליחת פקחים אל הישיבות והכוללים שלהם בשעת ההפגנות. כאשר נציגי השלטון הפורמליים, יבקרו במוסדות הממומנים על ידי המדינה, מכספי המיסים שלי ושלכם, ויראו כי הם מרוקנים, וכי התלמידיהם יצאו לרחובות, הם ימליצו באופן מיידי על עצירת התקציב למוסדות.
לא תהיה להם ברירה – אחרי הכל התלמידים לא נמצאים במוסד.
אז, אני מרשה לעצמי לנחש, יחזרו מהר מאד מפגינים הצעירים אל ספסלי הישיבה, הרחובות יתרוקנו, והמאבק, הצודק מבחינתם, יחזור להיות שפוי ותקני.