יום השואה.
נראה כאילו האורות של הניצולים כבים אט-אט. מידי יום עוד כמה שרידי שואה נפטרים, ואנחנו נותרים בעולם שמכעט אין מי שיספר מה קרה. ארגון יד ושם נטל על עצמו את איסוף שמות הנספים, אך עם כל יום שעובר הולכים לאבדון ותהום הנשייה עוד שמות שנאספים אלי קבר.
מנגד, בהר ציון, פעיל מוזיאון קטן אך רב כמות, המציג את שרידי השואה מהזווית החרדית.
הסיור במקום, שעבר שיפוץ מאסיבי, כדי להופכו לנגיש, זמין ואיכותי יותר לדור הצעיר של ימינו, הינו ללא תשלום.
הלכנו לשם כדי להביא לכם מקרוב את התמונות שתראו כאן, ותוכלו לשמוע את סיפורם עם הגיעכם למקום. המקום, סמוך ונראה לקבר דוד, נבנה על-ידי הרב גולדשטיין, רב ישיבת התפוצות. כעת, בנו ממשיך דרכו, שינה את פני המקום.
מיד בכניסה למוזיאון תתקלו בפיסול מברזל של ילדה עם מזוודה המחזיקה בובה. ילדה זו היוותה סמל לשחרור המחנות בתמונות של אותה תקופה, כשהיא יצאה מבין ההריסות אל מול צלם אמריקני שתיעד אותה – והפך את התמונה לזכרון צרוב של שחרור המחנות.
בהול של המוזיאון ניצב ארון עם חפצים שניצולי שואה החרימו מהנאצים, לאחר המלחמה, ותרמו אותם למוזיאון. בין החפצים ספר ‘מיין קאמפ’ של היטלר וספרים מקוריים של הפרוטוקלים של זקני ציון, לצד תעודות ומסמכים של הנאצים ובני משפחותיהם.
על כל קירות המוזיאון קבועים מצבות רבות ואבני זיכרון. בכל אבן מהם מצוינת קהילה מעיר ואם באירופה הכבושה, שנכחדה והושמדה בשואה. בין הקהילות ניתן לראות עשרות ערים חסידיות וגם ריכוזים ליטאים.
בארון ענק מזכוכית ניצבים תשמישי קדושה רבים, בניהם שני ספרי תורה ענקיים, אשר כתמי הדם עליהם פרושים ומעידים על הטרגדיה והאסון שקרה עימם. מעדות של מביאי הספרים למוזיאון עולה, כי ספרים אלו הוצאו מתחת לגופתיהם של יהודים שנרצחו על ידי הנאצים, על הספרים בבית המדרש.
בארון אחר מונחים מוצרים שאי אפשר לכנותם בשם. אלו אהילים של מנורות לילה, תיקי עור, ארנקים, ואפילו תוף מרים – העשויים כולם מיריעות של ספרי תורה, שהגרמנים בזזו מבתי הכנסת. בתמונות ניתן לראות ולקרוא את הכיתוב על המוצרים.
הנאצים לא רק רצחו ועינו את היהודים באזורי מגוריהם, אלא בזו והתעללו בכל דבר שבקדושה. התפילין שבתמונה הובאו על-ידי יהודי ששרד את השואה, וחזר לקחתם מבית הכנסת בו הסתתר – והרים את התפילין והסידור השרוף, שממקום מחבואו ראה כיצד הנאצים פשוט דורכים והורסים אותם וקורעים אותם לגזרים, ומכים עימם יהודים.
במרכז אחד החדרים ניצב שולחן פשוט למראה, מטופח ואיכותי, הנראה כלקוח מבית בין ימינו. לצידו שני ספסלים. לבאים לשבת עליו מוסבר, כי אין זה כיסא רגיל ולא שולחן רגיל. זהו השולחן המקורי והספסלים שעליהם נתפסו בחורי ישיבה בעת לימודם לפני שנשלחו למחנות, באחד הגיטאות בפולין.
מאחורי ארון זכוכית ניצבים בדממ דפי סידור, כתובים בכתב יד עדי,ן אך מצדם השני אלו דפים ששמשו את הנאצים לרישום במחנות. היהודי שהביא את הסידור סיפר כי היה אוסף בחירוף נפש את הדפים הללו, שנלכדו בגדר החשמלית של מחנה ההשמדה, והיה כותב בעט שהסתיר את הסדור דף אחר דף.
בצד בארון קטנטן ניצבת חנוכה לא רגילה, עשויה מקליפות, בה הדליקו יהודים שמונה ימים נרות חנוכה מחמאה ששמרו והחביאו אך ורק בשביל לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה, ולהשמיע לאזנם כי מעטים תמיד ישרדו מול הרבים. כך גם התפילין הזעירות שנעשו כדי שיוכלו להניחם באין רואים.
בגאון ניצב לו שופר בצבע בהיר. הוא הוברח למחנות תחת עינם הפקוחה של הנאצים. הבעיה בשופר הזה לא הייתה עם עצם הברחתו למחנה, שהיה בעצם החלק הכי קל בסיפור, אלא בתקיעות השופר שקולו נשמע למרחוק. אחד מעדי הראיה לתקיעות סיפר כי לקח כמעט שבועיים עד שמצאו בעל תוקע שגם תקע וגם קול השופר לא נשמע מחוץ למעגל היהודים שסבבו אותו. זו הייתה אומנות התקיעות.
וממול, מרחוק, נראה לי מעיל הדור, ניצב כאילו הרגע עבר עמלנו אותו בקמח חיטה, במכבסה ועבר גיהוץ. מבט מקרוב גורם לכל יהודי להירתע. זה הוא מעיל מהודר שנעשה מעור, אבל לא סתם עור, אלא מקלף של ספר תורה, והדוגמא של המעיל הנו הכתב של הספר. הספר תורה היה כתוב בכתב ספרדי. ההשערה היא כי מדובר בספר שהגיע עם יהודי יוון, הספרדים שהושמדו כמעט רובם, יחד עם שפת הלאדינו – בשואה.
יוצר הספר-בגד, שהיה יהודי, בחר להתעלל בנאצים ושם מאחור את יריעת הקללות הכתובות בספר התורה. ניתן לקרוא את הטקסט בברור.
בחדרון קטן חשוך, נמצא עיקרו של המוזיאון: מוצבים חשוכים, חתיכות סבון, שנעשו משומן של יהודים. בתמונות ניתן לקרוא את החתימות על הסבון עם סימן ההיכר. בצד ממול ניצבת לה צנצנת גז, בה השתמשו הנאצים בשואה – וממול העתק של המשרפות. בכדים קטנים, השמורים היטב, שמור אפרם של נספים שהובא ממחנות ההשמדה.
וממש לפני סיום אנו ניצבים בפני אבן מקורית מהמשרפות. אבן כי תזעק, שראתה רבבות יהודים זועקים בגאון: ‘ה’ אליקינו ה’ אחד’.
עם ישראל חי.
תגובות
אין תגובות