חג יש. מקורבים יש. אז החג הופך לשמייח • שרי רוט I טור פוליטי

1.

מתנה טובה העניק הקב”ה לעם ישראל, וחול המועד שמה. אחרי העמל שקדם לחג, אחרי השעות הארוכות בהן ישבנו  ליד שולחן הסדר, מגיעים ימים שהם ספק חול ספק מועד, ומעניקים הרבה שעות שניתן לנצל – ולא רק לאכילת מצות, לימוד וטיולים.

למשל, אפשר גם להכתיר מנהיגים לעם ישראל.

וכך, יש מי שעשו כל מאמץ כדי לפאר את שולחן החג בביתם. בשוליים, אבל באמת שרק בשוליים, כי הרי המרכז הוא המועד, טרחו מקורביהם להזמין שועי עולם. בבחינת אמור לי מי פיאר את שולחנך ואומר לך מהו מעמדך.

ברור שאין להם לרבנים ולתלמידי חכמים כל עניין בתארים, בכיבודים, ובקבלת פנים. שהרי אין להם אלא ד’ אמות של לימוד תורה והלכה, וכל השאר שולי מאוד בעיניהם. אלא שלכל אחד יש קהל מעריצים הטורחים לפאר את שמו של רבם. כך נולדו מנהגי החג החדשים: הזמן, כתוב – והפץ.

וכך זה נראה: אצל האחד היו שלושה ח”כים מש”ס; אצל השני היו שישה; טקס אחד נערך בבית;  טקס שני נערך באולם וברוב פאר והדר;  את האירוע הראשון שידרה בשידור חי תחנת רדיו; את האירוע השני העבירה התחנה המתחרה; אצל שניהם נכח הגר”ש בעדני, אבל אצל אחד מהם הוא לא נשאר לנאום.

ואריאל אטיאס, הח”כ הנחשב של ש”ס, היה או לא היה ב’אירוע’?

לדעתי, אם את הרבנים עצמם תשאלו, הם יעדיפו לשבת בקרן זווית ולשקוע בתלמודם. מה להם ולכל זה. אלא שבשביל זה בדיוק יש ‘מקורבים’.

חג יש. מקורבים יש.  אז החג הופך לשמייח.

2.

כך נוצר מפץ פוליטי. טוב, לא מפץ של ממש, אבל די בו כדי לטלטל חלק מהתקשורת החרדית, לגרום לה להאמין שהנה או-טו-טו יש שני ש”ס.

תחילת הסיפור בסעודת הודיה אותה כיבד הראשל”צ הגר”ש עמאר בהשתתפותו ובאמירת דברי תורה. את הסעודה ערך ראש ישיבת ‘כסא רחמים’ בתל-אביב, הרב אדיר עמרוצי.  מטבע הדברים, לאירוע כזה מגיעים מקורבי ‘כסא רחמים’, אנשי הגר”מ מאזוז – הדמות הרוחנית העומדת מאחורי הישיבה – וגם אישי ציבור. בין השאר הוזמן והגיע גם ח”כ אלי ישי, אחד האנשים היותר קרובים לרב מאזוז.

אז הנה סיבה טובה לסגירת מעגל חגיגי, לכבוד חול המועד, לכבוד חג הפסח, לכבוד המצה ולכבוד המרור. דיווחים על ‘שיחה סודית’ בין הרב עמאר לאלי ישי. שיחה סודית כבר מצלצל כמו פילוג, קרוב או קצת יותר רחוק, בש”ס. כי הרי על מה כבר אפשר לשוחח עם פוליטיקאי, אם לא על פוליטיקה? אז נכון שהרב עמאר הודיע עם פטירת הגר”ע יוסף זצ”ל שבשנה הראשונה לפטירתו לא יעסוק בפוליטיקה; נכון גם שהרב עמאר לא חשוד כמי שישוחח על פוליטיקה בחג. אבל מדוע לא להפיץ ולתת לגלים התקשורתיים לעשות את שלהם. אם המציאות אינה יוצרת את המציאות, אולי הגלים שייווצרו – ייצרו אותה. ננסה.

הפעם לא היו אלו מקורבי הרב שהפיצו את הידיעה. מפאת כבודו של הרב, מפאת כבודו של המועד.

3.

אין ספק שפטירת הרב עובדיה יוסף זצ”ל הותירה בש”ס חלל עצום, שקשה מאוד למלאו.

אין ספק שמנהיג ש”ס, אריה דרעי, מי שהגר”ע יוסף הותיר בידיו את התנועה, באחד מהצעדים הכמעט אחרונים שביצע, זקוק להנהגה רוחנית חזקה, כדי להזניק את ש”ס קדימה, בפרט בימים בהם היא מדשדשת בסקרים.

אין ספק שבין מנהיג פוליטי של תנועה להנהגה הרוחנית חייבים לשרור יחסי אמון. קשה לנהל מפלגה כשבראשה, רוחנית, עומד מי שאינו ביחסים טובים עם הקודקוד הפוליטי.

מכאן, למה שהתחולל בחג פסח האחרון.

יש לש”ס הרבה דמויות רוחניות שיכלו להנהיגה בתקופה שלאחר לכתו של הרב עובדיה. כל אחת מהן דמות מיוחדת, ברוכת מעלות. אבל בקונסטלציה הפוליטית הקיימת לא היה לו, לדרעי, מנוס מלהכתיר את חכם שלום כהן לנשיא מועצת החכמים – מי שיהווה ‘מילה אחרונה’. יש שיבקרו את העיתוי, יאמרו שהיה נכון יותר להמתין ליום השנה של הגר”ע יוסף. דרעי, מצידו, יסביר שהתקשה לנהל כך את התנועה. אפשר גם להבין את ההיגיון שבטיעון.

יש שיאמרו, כי בתקופה בה היה אלי ישי יו”ר – הגר”ע יוסף הוא שהחליט. אחרים יחלקו ויטענו כי במו-עיניהם היו עדים למקרים בהם שכנע את הרב בצדקתו. יש שיאמרו שדרעי ‘בחר’ נשיא ‘מועצת’ שיעשה כרצונו. אחרים יסבירו שלא מדובר בכפיית דעתו על הרב, כי אם בהבנה מלאה ובהרמוניה ביחסים ביניהם, מזה שנים.

מה שברור הוא שבמצב היחסים העכור בין הגר”ש עמאר לאריה דרעי, קשה מאוד היה לצפות מהאחרון שיפעל למנות את הראשל”צ כחבר במועצת חכמי התורה – הגם שמדובר בצעד חכם.

הרב עמאר נהנה  מאהדה עצומה בקרב ה’עמך’, כולל ציבור הכיפות הסרוגות. הופעותיו ברחבי הארץ זוכות להד חיובי, וסביר להניח שאם יעמוד בראש תנועה פוליטית, כזו או אחרת, יגרוף מנדטים.

חכם שלום כהן זוכה לאהדה עצומה בעיקר בקרב בני התורה הספרדיים. אז נכון שציבור בוחרי הבית היהודי לא ממש אוהבים אותו, זוכרים לו את אמירותיו הקשות נגדם, אבל זה בדיוק מה שייחד גם את הרב עובדיה – היכולת לומר את האמת, גם כשאינה נעימה לכל שומע. זה מה שמייחד מנהיג.

שניהם ראויים, שניהם תלמידי חכמים עצומים, אבל דרעי עשה את הבחירה היותר מתאימה להנהגת תנועה פוליטית.  האם הצעד היה נכון? כעת מוקדם מלקבוע.

אלא שבעוד תהליכי ההכתרה היו רציניים ושקולים, החגיגות בשטח, לא ממש התאימו להכתרת דמויות רוחניות. החפץ חיים מעולם לא הוכתר. כך גם הרב שך. יש משהו שפוגם בכבודם של גדולי תורה כשאתה מכתיר אותם בחגיגת חג מתוקשרת.

4. 

מי אינו זוכר את ביקורי החג של נשיא המדינה אצל  הרב עובדיה,  אותו העריך במיוחד. מלבד ביקור זה, נוהג פרס להגיע גם אל בתי הרבנים הראשיים.

השנה, הגיע כמנהגו אל הראשל”צ, הרב יצחק יוסף, אבל בחר להגיע גם אל ביתו של הגר”ש עמאר.

היו מי שראו בכך ‘סימן’. הנה, גם פרס מבין שממשיך דרכו של הרב עובדיה זצ”ל הוא הרב עמאר.

האמת היא שלא נשיא המדינה (ויועציו החרדיים) הם שמחליטים מי יהיה מנהיג הציבור הספרדי. כולם ראויים, כולם חכמים, כולם למדנים עצומים – אבל גם הגר”ע יוסף לא הפך למנהיג הציבור הספרדי בין לילה. ולא פרס הוא שהביאו למעמדו הרם, גם לא נשיאי המדינה או ראשי ממשלה.

5.

תקום או לא תקום ‘ש”ס 2’?

מדובר בשאלת מיליון דולר. יש אומרים: תקום. הכול שאלה של עיתוי והבחירות עוד לא בפתח. האחרים אומרים: שתקום, היא תיפול כפי שקרסה מפלגתו של הרב חיים אמסלם, מה גם שהפעם אחוז החסימה גבוה יותר.

האם נכון להקים תת-מפלגה לש”ס?

המצדדים טוענים: אין ברירה, אחרי ההשפלה שהעביר אריה דרעי את קודמו בתפקיד ח”כ אלי ישי. אז נכון שבשלב די מוקדם תפס עצמו וניסה לתקן ולמזער נזקים. “זה מאוחר מדי”,יאמרו.

דרעי, מצידו, יצטדק, יסביר שלפי ראות עיניו,  ישי ‘שם לו רגליים’ ומנסה להכשילו, האחרים – יש מהם שיכחישו, יש שיודו שהדבר נכון (המקורבים שמים רגליים, זה לא אלי בעצמו) – אלו כמו אלו יסכימו שהדרך היחידה העומדת בפני ישי היא להקים מפלגה חדשה.

אבל הסיפור הוא לא להקים מפלגה, אלא לצלוח את אחוז החסימה. וכאן מגיעה השאלה הקשה לפיצוח: יש סיכוי למפלגה כזו? כמה ח”כים, אם בכלל, יערקו? יש המונים את חברי הכנסת שהגיעו לאירוע החג בבית הגר”ש עמאר כ’עורקים פוטנציאליים’. על פי מניינם, יכללו שם אברהם מיכאלי, יעקב מרגי וניסים זאב.

האמנם? ובכן, אין כל אישור לכך מפי ה’חתנים’ עצמם, המסבירים שהגיעו כדי לכבד את הרב עמאר.  אבל גם אם יערקו, אם, צריך לזכור שעדיין נשארו להם 7 חברים בש”ס המקורית.

ובכלל, האם הרב עמאר מתכוון להוות את המטריה הרוחנית של מפלגה שזו? האם הוא רואה עצמו בדרך להנהגה פוליטית? תלוי את מי שואלים. יש ממקורביו שמוכנים להישבע שלא, יש מי שמוכן להישבע שאכן כן.

ואיך שכחנו את משה כחלון, האיש שהכריז על ריצה פוליטית רק בערב חג הפסח, והפך עצמו למועמד מרכזי.

אלי עם כחלון, כחלון עם אלי, הרב עמאר ינהיג (הרב בוארון מטריפולי, כך גם כחלון, הרב בוארון מקורבו של הרב עמאר, אז הקונספירציה אומרת שברור שהם יילכו יחדיו).

מסובך? תהיו כחלונים. תהיו יצירתיים.

6.

האם כדי למנוע תרחיש פוליטי של פיצול, יעניק אריה  דרעי לגר”ש עמאר תפקיד נכבד?

אין זה סוד כי כהונת הגר”י יוסף בתפקיד הראשל”צ היא שמונעת ממנו כל אפשרות להיות חלק ממועצת חכמי התורה של ש”ס, ובטח שלא לעמוד בראשה.

או תפקיד או הנהגה פוליטית.

אם, למשל, ייבחר הרב עמאר  לרבה הראשי של ירושלים, הוא לא יוכל להוות דמות רוחנית הקשורה למפלגה פוליטית.

דרעי רוצה או לא רוצה? ואם רוצה – האם הגר”ש עמאר ייאות לקבל על עצמו את התפקיד, אחרי שש”ס הכשילה את דרכו לכהונה שנייה ברבנות הראשית?

יש שיאמרו, דרעי דורש התנצלות תחילה. האחרים יאמרו, הרב הוא שמסרב. דרעי היה קופץ משמחה, אילו רק היה מסכים.

האמת, כנראה, נמצאת באמצע.

7.

בתוך המערבולת הפוליטית של ש”ס, איפה נמצא העם שבשדות? האם פורטונה משדרות או בוזגלו ממגדל העמק, ישמרו נאמנות לתנועה למרות שמרן כבר אינו בין החיים ועל אף שבמלחמות הירושה זורם הרבה דם רע?

לכאורה, צריך להבדיל  בין בני התורה הספרדים, הגרעין הקשה של ש”ס, לבין ה’עמך’. הגרעין הקשה נשמע למנהיגי התנועה וקיבל ללא עוררין את נשיאותו של חכם שלום כהן, תוך שילוב כוחות הלכתי עם הראשל”צ הגר”י יוסף. לעמך, קצת יותר קשה להשתכנע. חלקו בכיפות לבנות ‘לחג’, האחרים בכיפה שקופה לגמרי.

אלא שלכל אחד שכזה יש את בית הכנסת אליו הוא מקפיד ללכת בשבתות ובחגים, יש את הרב של השכונה, ויש סיכוי טוב ש’נצביע למה שיגיד הרב’. סיכוי טוב, לא סיכוי של מאה אחוז. כי אם יבוא מול רב השכונה רב כמו הגר”ש עמאר, אפשר לנחש שה’עמך’ יתבלבל.

לכמה מהם זה יקרה? להרבה יותר מאלו שהתבלבלו מאמירותיו של רבי אמנון יצחק, שאוזנו באמירות קשות ומנוגדות של הגר”ע יוסף. אחרי הכול, ברוב חדרי הסלון של הספרדי המצוי, גם זה שהוא רק ‘מסורתי בלב’ יש תמונה גדולה של ‘הרב עובדיה יוסף’, אבל עדיין אין את תמונתו של חכם שלום כהן. גם לא את תמונת הבן, הרב יצחק יוסף.

אם הבחירות האחרונות היו מבלבלות עבור הציבור הספרדי, הבחירות הבאות יהיו מערבולת רבת זרמים.

8.

אבל, מי שחשב שתם החג ותמה גם החגיגה הפוליטית – עמד על טעותו במוצאי החג.

כי חגיגות המימונה הן רקע צבעוני לכוכבים פוליטיים, או לכאלו המייחלים להפוך לכאלה. מה מצטלם טוב יותר מדבש ניגר, עוגיות בשלל גוונים, ותרבוש?

אז איפה היית אתמול? ביקרת במימונה באשדוד אליה הגיעו הראשל”צ יחד עם יו”ר ש”ס אריה דרעי? או אולי הצטרפת למסע ‘מבית לבית’ של ראש עיריית בית שמש משה אבוטבול, שנקש על דלתות בתים בעיר כדי להרעיף אהבה על ראשי התושבים (אגב, אני אישית התחברתי ל’אירוע’ הזה דווקא. אנושי, לא מנקר עיניים, פשוט אך נוגע ללב)? ואולי ירדת לאלעד כדי לגלות שגם ראש עיר אשכנזי למהדרין, עם פאות מסולסלות ו’שמונה בגדים’ יכול להפוך למרוקאי-ללילה?

אם לא השתתפתם באף לא אחת מכל אלה, או במימונה פוליטית דומה, הפסדתם את מצעד הנשיאים הפוטנציאליים. אלו דאגו לחרוש את הארץ ולבקר בכמה שיותר מסיבות. גם בחרדיות שבהן. אחרי הכול אסור לזלזל ב-18 קולות פוטנציאליים.

9.

טוב או לא טוב, עשה ראש עיריית אלעד שרוליק פרוש, כשהזמין את שר הבינוי והשיכון אורי אריאל אל חגיגת המימונה בעירו?

מקורבים טוענים שלא הוצאה הזמנה רשמית. השר התלהב מהרעיון ובא. הוא גם זה שהפיץ בתקשורת את הלו”ז. ואכן, קשה לצפות מראש עיר שזקוק לתקציבים ממשלתיים לסרב לבואו של שר בישראל.

אלא מה? שזה בדיוק יכול היה להיות התירוץ של אנשי כפר חב”ד, כשהזמינו את ראש הממשלה לבקר במאפיית המצות.  השאלה  הגדולה היא: מדוע  קיימת איפה ואיפה, ולמה מי שתקפו את אנשי אגודת חסידי חב”ד לא תוקפים את ראשי אלעד.

שהרי אין הבדל בין חברי הבית היהודי לליכוד, בכל הנוגע לחוק הגיוס.

אז נסו להסביר, בצורה ברורה, מדוע עם אורי אריאל מותר לאכול מופלטה, גם כשאתה נציג מטעם אחד היומונים שהתעלמו מביקור נתניהו בכפר חב”ד, אבל עם נתניהו אסור לגלגל מצות.

10. 

במחשבה שנייה, כשאני מתבוננת על התוקפים את ביקורו של אורי אריאל, קשה שלא להבחין ב-10 טון של אינטרסים. בבחינת, אנחנו פח השמן הטהור השומרים על ההשקפה הטהורה בעיר הקודש אלעד.

כאילו אותם ‘מקורבים’ לא חברו יחדיו למי שהעלו ראש עיר חילוני לכהונה נוספת בירושלים. אם נצטרף כולנו למקהלת המבקרים את ראש העיר של אלעד, נשחק לידיהם של עסקנים (ואיני מדברת על רבנים שבחרו שלא להגיע, ביקורת על רבנים היא מחוץ לתחום), שהרצון לנגח את נציגי ‘דגל התורה’ ו’שלומי אמונים’ גובר אצלם על הרצון שלא לארח את מי שתומך בחוק הגיוס.

לכן, למרות האקורד המאוד-צורם הנלווה לביקור בעיר חרדית של כל ח”כ או שר שהרים ידו בעד חוק הגיוס – הפעם, כולנו שרוליק.