קובי אריאלי, תתפלא: יש עניים בישראל

בני בצלאל
|
כ"א ניסן התשע"ד / 21.04.2014 12:02
נתוני העוני המתפרסמים לקראת החג מכמירים כל לב • מלבד קבוצה אחת: הטייקונים ובעלי ההון • לתשומת לב קובי אריאלי שנחלץ לעזרתם

נתוני העוני המתפרסמים מידי תקופה, מכמירים את לב רוב אזרחי ישראל  ומעוררים  בו רגשי חמלה. גם דו”ח מבקר המדינה שהעלה את הסוגיא אל סדר היום הציבורי גרר לא מעט תגובות ורגשות הזדהות ברחוב הישראלי.

אלא שלקבוצה לא גדולה של אנשים – בראשם בעלי הון ופוליטיקאים, בעלי אינטרסים משותפים – פרסומים מן הסוג הזה בעיקר מרגיזים ומייצרים תחושות של אי נוחות, ומכאן גם אי הסכמה.

לקליקה הזו, המתגאה ביוזמותיה לעזרה לנזקקים על מגזריהם השונים – קשישים, עולים, מפוטרים, בעלי משפחות ברוכות – על ידי מתן סיוע וסעד, ולשותפיה בעלי הון המתעשרים על חשבון השכבות החלשות, או ליתר דיוק המוחלשות, לא נוח עם נתונים אלו.

הנה בא דו”ח אובייקטיבי, ומציג נתונים קשיחים שאינם ניתנים לוויכוח, המוכיחים כי לא נעשה כל שינוי מהותי מאז הדו”ח הקודם, למרות הצהרות הפוליטיקאים אחר כל דו”ח שכזה, כי יעשו הכל לתיקון המצב.

התגובה הכמעט אינסטינקטיבית שלהם היא: ‘הנתונים מוטעים. אין עוני בישראל’.

האם הם עצמם מאמינים בזה? התשובה למרבה האבסורד בחלק גדול מהמקרים בהחלט חיובית. חלק קטן ומוגדר באוכלוסיה מאמין שמדובר בפיקציה, שאין באמת עוני. לטעמם, מדובר בשקרנים שעובדים בשחור, או באנשים שמסתירים תרומות עתק שהם מקבלים. בקיצור, נצלני הקופה הציבורית.

עובדה היא שלא פגשו את אותם עניים בטיוליהם בחו”ל ובבוטיקי יוקרה, בהם נמצאים הם רוב הזמן.  בקצה לשונם  של העשירים והמנהיגים מקרב אותה אוכלוסיה  עומדים משפטים כגון, “אין באמת עוני, מי שבאמת רוצה יכול לדאוג לעצמו”, “אנשים מבקשים עזרה כי הם מתפנקים ולא רוצים לעבוד”, “מדובר בעצלנים המעוניינים להיטפל לקופה הציבורית”.

החוט המקשר בין האמירות הללו על  שלל הוויריאציות, הוא חוסר חמלה ואטימות, והפיכת הקרבן לאשם במצבו.

“האם באמת יש מישהו שאין לו אוכל די צרכו”?

אלא שלעזרת הקבוצה חסרת הרגישות הזו הגיעה עזרה ממקור בלתי צפוי: העיתונאי ואיש התקשורת קובי אריאלי שהעניק להם מתנה לקראת החג. מעל כל הבמות בהן הופיע, שחרר אריאלי הצהרות המבטאות את מה שחושבת אותה קבוצה ומתביישת לפעמים לומר בקול:  “איפה העוני”? וגם: “האם באמת יש מישהו שאין לו אוכל די צרכו”?

הוא מזמין את הקוראים והמאזינים אל הקניונים, ואל חנויות המותגים, לבדוק האם יש או אין עוני.

אריאלי מסכים עם העובדה שאכן יש פריפריה, עולים וקשישים עניים, אלא שהוא לא מתעכב להקדיש אפילו חצי שורה להזדהות עם מצוקתם. הוא רק מתפלא כיצד יתכן שגם בני מעמד הביניים בין העניים והסובלים. ולא רק מעמד הביניים, גם החרדים לטעמו לא שייכים בהכרח ל’קבוצת העניים’: “שקר השקרים של הכללת המגזר החרדי כולו בתוך הנתונים הסטטיסטיים, שעה שמדובר בציבור שברובו לא ניתן למדידה בכלים אמפיריים מאחר וסל התצרוכת שלו הוא אחר בהגדרה”.

העיסוק בעוני, לפי אריאלי, הוא אטרקציה תקשורתית ואינטרסים של עמותות, מסקנות שלא מגובות בנתונים, וביהירות לא מובנת, שמתאימה אולי רק לחוקר העוסק בתחום עשרות שנים.

קנייה בקניון, וגניבת המטרנה

אלא, שמותר אולי להזכיר, שעוני אינו נמדד בהכרח באמצעות פרמטר ‘קנייה בקניון’. כמה מתוך אותם אנשים שקונים את המותגים בקניונים אכן “סוגרים את החודש”? כנגד כמה מהאנשים המטיילים בקניונים ומרכזי המסחר ואולי גם רוכשים משהו לעצמם , יש הליכי גבייה והוצאה לפועל שונים? האם מישהו בדק מה הוא מספר בעלי החנויות [גם בקניון] שנאלצו לסגור בשל פשיטת רגל?  את הנתונים החבויים הללו לא ניתן לראות בסיור במרכז מסחרי כל שהוא.

גם בעניין המגזר החרדי, אותו מכיר אריאלי היטב, כדאי היה לברר אצל בעלי המכולות האם הם נתקלו  בתופעה של גניבת כיכרות לחם, או אריזות ‘מטרנה’ על ידי הורים מודאגים. התשובות עשויות להפתיע לא מעט אנשים.

מה שמטריד במיוחד הוא שהאנשים הללו לא מסתתרים. ניתן לשמוע אותם תחת כל עץ רענן ותכנית רדיו פרוזאית של ‘שיחות עם המאזינים’. יש לעוני פנים ושמות. האנשים מתראיינים בקולם, מוסרים את שמם, ומספרים שלמרות שהם ובני זוגם עובדים, הם נזקקים לעזרה מעמותות על מנת לרכוש מזון.

לקבוצת האנשים הללו שמעולם לא חוותה  חוסר אמיתי, קשה עד בלתי אפשרי להאמין שיש אנשים המחפשים עבודה, וכשזו נמצאה, מופנה הכסף אל פריעת חובות או תשלום הוצאות קשיחות כמו משכנתא, ארנונה  חשמל וכו’.

לאוכל לא תמיד נשאר.