יום כיפור שני של גלויות • סיפורו המופלא של החזן צודיק גרינוולד

"אתה שואל מה כל כך מרגש אותי ב'כל נדרי'? אולי פספסת את הטיסה רק בשביל לשמוע את הסיפור שלי" • משה ארלנגר וסיפורו המופלא של החזן העולמי צודיק גרינוולד • מעשה שהיה בפרנקפורט
משה ארלנגר
ט' תשרי התשע"ט / 18.09.2018 11:50
יום כיפור, בית כנסת

תמיד ידעתי שהחיים מלאי הפתעות.

 אך ככל שאני מחשיב עצמי לבקי ומנוסה, שום דבר לא הכין אותי לסיפור הזה, אליו נחשפתי כשהחיים הובילו אותי אל בית הכנסת הגדול שבעיר פרנקפורט בגרמניה.

הייתי בדרכי לשוב לביתי מנסיעה דחופה לחו"ל, כשנחתנו חניית-ביניים בפרנקפורט. עיכוב בלוח הטיסות והעובדה ששדה התעופה בנתב"ג נסגר לטיסות יום אחד בשנה, גרמו לכך שנאלצתי לשהות דווקא ביום הכיפורים על אדמת גרמניה.

בעשרים השנים האחרונות, למעשה מיום שסיימתי את לימודי בישיבה ונישאתי, התפללתי במקום קבוע. אני אוהב את התפילה אצלנו. תפילה ישיבתית, אווירה רצינית. גם בעלי התפילה, קולם ערב ופרקם נאה. והנה, לראשונה מזה שנים, לא אעבור את היום הקדוש במקום בו קבעתי מקומי, ולוואי ואלוקי אברהם יהא בעזרי.

עדכנתי את בני משפחתי, פניתי אל נציג חברת התעופה ובפי בקשתי, לשכן אותי בבית מלון בקרבת בית כנסת. הפקיד האדיב שיכן אותי במלון קטן, מרחק הליכה סביר מבית הכנסת הגדול של פרנקפורט.

המחשבה על יום כיפור באדמת גרמניה, יש בה כדי לחלחל נפשו של כל יהודי. זכר משפחתי וקרובי שנספו בשואה צף ועלה מירכתי מוחי ומילא את מחשבתי וליבי.

התפללתי מנחה בחדרי, ואלתרתי לעצמי סעודה מפסקת.

היום יפנה ואני אפנה אל בית הכנסת. רגלי הובילוני כשהן נעולות בנעלי בית. לבוש הייתי בבגדי יום חול, ללא קיטל וללא מחזור, והטלית מקופלת תחת זרועי. בלבי תחושה חמצמצה של פספוס ומנגינות התפילה האהובות והמעצימות, מתפזמות מבין שפתי.

מבנה אדיר מיימדים קיבל את פני. לכזה בית כנסת מפואר לא ציפיתי. גם מקווה טהרה יש במקום. חיש טבלתי, נטהרתי ופניתי להיכל, שכבר היה מלא מפה לפה באלפי אנשים. הפאר וההדר שפגשתי שם, לא ראיתי מעודי.

נברשת בדולח אדירה משתלשלת במרכזו של בית הכנסת, שכתליו מחופי אבן וויטראז'ים מדהימים, זוהרים בשלל צבעים. קרני השמש הנוטה להעריב, משתברות על אלפי המתפללים העטויים בטליתות לבנות בוהקות, שזורות פסים, בצבעים מצבעים שונים.

"שולם עלייכם ר' איד!" קיבל את פני הגבאי, ובבדל חיוך מנומס, מיהר לסדר לי מקום. מחזור נשלף מאי-שם. נוסח התפילה, שהודפס חציו בלשון הקודש וחציו ברוסית, הזכיר לי את שידעתי, שבגרמניה קיימת קהילה גדולה של יוצאי ברית המועצות.

קבלת הפנים הלבבית הרגיעה במעט את נפשי הסוערת ורוחי מעט שבה אלי. אני במערב וליבי בפינתי בבית הכנסת השכונתי.

דממה! רק קול רשרוש דפים נשמע כשאלפיים איש עומדים במקומם, כולם מחכים לחזן העומד להתחיל בתפילת 'כל נדרי', ידיו תומכות את צידי התיבה, לראשו מצנפת חזנים, עטוי בטלית מוכספת ובקיטל לבן בוהק. הכל מוכן לרגע הגדול.

אחרוני המאחרים נכנסים ומתכנסים בירכתים, איש בכיפתו ואיש באמנותו. הבטתי סביבי וראיתי שרוב המתפללים, מבגדיהם ניכר שאינם מחובשי בית הכנסת ואין כיפתם אומנותם. אך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוונו ליבם כאיש אחד- בלב אחד. על דעת המקום ועל דעת הקהל.

עוד אני שקוע בסקירת ההיכל והמתפללים שסביבי וארון הקודש נפתח. הרב וראש הקהל עומדים משני צידי התיבה וספר תורה בפרוכת קטיפה לבנה בידיהם. קולו של החזן מרעים וממלא את ההיכל.

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

המילים הכה קדושות, כשהן מתחברות למנגינה המיוחדת של 'כל נדרי', מקבלות עוצמות אדירות כל-כך. קולו של החזן נשנק. חשתי שהוא בסערת רגשות אדירה. ושוב קולו הולך ומתעצם, עולה לאוקטאבות ויורד. ההיכל כולו נרעד מעוצמת הקול. האקוסטיקה המדהימה וקולו הייחודי, הרטיטו כל נים בליבי.

וכך אני נסחף ומתרומם, מ"ישיבה של מטה" לרקיעים עליונים, "אההההי כל-נדרי" דמעו עיני, חשתי שבישיבה של מעלה נבקעים הרקיעים.

"ה' הוא האלוקים" אלפיים גרונות הרעימו את הקירות, שבע פעמים. ואבן מקירות ליבי זעקה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

דמעותיי שטפו את הדיו שעל המחזור ונחתו בזו אחר זו, על משענות הספסלים המהודרים.

דחף בלתי נשלט הוביל אותי בין 'כל נדרי' לערבית, אל החזן. בעיניים נפוחות ואדומות.

"גמר חתימה טובה" לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. ייחלתי, שאולי יספר לי על עוצמת הרגש המתפרצת, זו שמעולם לא חוויתי קודם לכן ושום דבר לא הכין אותי לזה.

-" גמר חתימה טובה, ושיתקבלו תפילותינו", ענה לי. "קוראים לי צדוק גרינוולד, אבל כולם קוראים לי צודיק".

"תשמע ר' צודיק, אתה חייב להסביר לי מה עושה את ה'כל נדרי' שלך לכל-כך מיוחד ומרגש".

-"אתה שואל מה כל כך מרגש אותי ב'כל נדרי'?" ענה בחיוך נבוך. "אם זימנה אותך ההשגחה ביום כיפור דווקא לכאן, כנראה שיש סיבה. ואולי שווה שפספסת את הטיסה, רק בשביל לשמוע את הסיפור שלי".

מזה כמה שנים שאני משמש כחזן הראשי וניגש כ'שליח ציבור' בימים הנוראים, כאן בבית הכנסת הגדול שבפרנקפורט. כנצר לניצולי שואה, אני מרגיש זכות גדולה לגשת אל התיבה דווקא כאן, במדינה הזאת, על האדמה הארורה.

מה שקרה לפני מספר שנים, שינה לי את החיים.

היה זה מוצאי יום הכיפורים. האורות הגדולים כבו מזמן, אחרוני המתפללים עזבו את בית הכנסת ממהרים לביתם לשבור את הצום, והגבאי נעל את השערים.

אני, שהתעכבתי מעט בבית הכנסת, יצאתי מיציאה צדדית. בטני המקרקרת והפה היבש מהצום, החישו את פעמי אל האכסניה שלי.

סמוך לשערים הגדולים, בכניסה הראשית לבית הכנסת, אני רואה אדם כבן חמישים, על שיערו הארוך והמתולתל מונחת בגאווה ומהודקת בסיכות, כיפת משי לבנה. משראה אותי יוצא, פנה אלי.

בספק יידיש ספק גרמנית, ובמבטא שהסגיר את מוצאו הרוסי, שאל אותי:

"פארוואס  זיינען די טירען פון שול פארמאכט?" (-למה שערי בית הכנסת נעולים?) "היינט איז נישט דער טאג ווען מי דאוונט 'כל נדרי'?" (- האם זה לא היום שבו מתפללים כל נדרי?)

 שתקתי.

"ביטע, ענטפער מיר! פארוואס  זיינען די טירען פון שול פארמאכט?" (- בבקשה תענה לי! למה שערי בית הכנסת נעולים?), סנט בי האיש.

הבנתי שהאיש טעה ביום והגיע ל'כל נדרי' אחרי נעילת השער.

לבי נקרע. הרגשתי שאני לא יכול לאכזב אותו. מצד שני, יום כיפור כבר עבר ומה אענה לו?

"הער זאך איין, רב איד. יום כיפער איז גיווען נאכטען" (-תשמע יהודי, יום כיפור היה אתמול ), גמגמתי. ניסיתי להסביר לו שיום כיפור עבר ו'כל נדרי' יהיה רק בעוד שנה, שכל המתפללים כבר עזבו והלכו לשבור את הצום.

 האיש אחז את ראשו בידו והתחיל ליבב כילד קטן. ממרר בבכי.

 "אתה יודע", אמר לי. "מעולם, לא קרה לי שפספסתי כל נדרי. אבא אמר לי, שכל עוד אלך לבית הכנסת ביום כיפור, לא תתנתק מהעם היהודי. הבטחתי לאבא, שאלך כל שנה לבית הכנסת ביום כיפור.

"פארשטייסט? זה הקשר שלי עם אבא שכבר איננו, הקשר היחיד שלי לזה שאני בכלל יהודי" .

 וכך מולי מתפרק לרסיסם יהודי בן חמישים, שכל רצונו היה להגיע לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'.

נשברתי ונקרעתי בתוכי, הנחתי שתי ידיים על כתפיו ואמרתי לו:

-"הער זיך איין, ר' איד, האסט נישט פארפאסט גארנישט. איך בין די חזן דא אין שול, קום מיט מיר, לאמיר אריינגיין ביידע, און זאגן 'כל נדרי'"  (-תשמע, ר' יהודי. לא הפסדת כלום. אני החזן כאן בבית הכנסת, בוא איתי, נכנס שנינו אל בית הכנסת ונתפלל 'כל נדרי').

נכנסתי איתו אל בית הכנסת מהכניסה הצדדית. שני יהודים, אחים. ידי כרוכה על כתפו.

הארתי במקצת את אפלולית ההיכל ובית הכנסת נגה באור עמום משו. אלפי כיסאות ריקים. ואני והוא, פוסעים אל התיבה, שלובי זרוע.

הושבתי את האיש על כיסא סמוך לידי ונתתי בידו מחזור. חבשתי שוב את המצנפת, התעטפתי בקיטל ובטלית והתחלתי להתפלל 'כל נדרי'.

מה אומר לך, זה היה  ה'כל נדרי' הכי חזק שהיה לי, בכל ימי חיי. רק אני, הוא והקב"ה. כזו התרגשות, כזו תחושה עילאית, התפשטות הגשמיות ממש. שכחתי מהצום, מהגרון היבש והייתי מרוכז כל כולי, רק במלות התפילה, תפילה אחת שמחברת יהודי מרוחק, אל אבא שלו. בעצם גם אל האבא שלי, האבא של כולנו.

עברו שנתיים ואני רואה אותו שוב, בבית הכנסת. הפעם, הוא לא התבלבל בתאריך. ניגש אלי בהיסוס. "אתה זוכר אותי"? שאל.

"איך אפשר לשכוח?" עניתי. אתה ה'כל נדרי' הפרטי שלי".

 האיש חיבק ונישק אותי ואמר: "תדע לך, לעולם לא אשכח את המתנה הענקית הזו, שנתת לי".

וזהו,  מאז לא ראיתי אות שוב.

ובכל פעם, כשאני ניגש אל התיבה ומתחיל 'כל נדרי', הפנים שלו עולות מולי ובשרי נעשה חידודין חידודין. הדמעות פורצות והלב עולה על גדותיו. פתאום המילים "ונסלח, לכל עדת בני ישראל, ולגר, הגר בתוכם" מקבלות משמעות.

"אתה יודע מה?" הוסיף  צודיק. "כל קריירת החזנות שלי, שווה רק בשביל הכל נדרי הזה".

הגיע הזמן לתפילת ערבית. חזרתי אל מקומי, בקושי מעכל את מה שסיפר לי ר' צודיק. הרגשתי בבית. נסחפתי בתפילה עם ר' צודיק. עתה כבר לא חסרה לי הפינה הקבועה שלי, בבית כנסת השכונתי.

אם ננעלו דלתי בית הכנסת, שערי דמעות לא ננעלו. לא ננעלו אז, וגם עכשיו כשאני כותב את הסיפור הדמעות ניגרות.

ומאז, בכל שנה, ה"כל נדרי" שלי, הוא בעצם ה"כל נדרי" של ר' צודיק והיהודי שאת שמו לא אדע לעולם.

 וכמו שנאמר בתפילה הנפלאה על שלוחי הציבור: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, העומדים לבקש בתפילה ובתחנונים מלפניך, על עמך בית ישראל… עין נושאים לך לשמים, לב שופכים נכך כמים, ואתה תשמע מן השמים".

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    רגשת אותי
    22/10/2016 23:24
    דודי
  1. אין מילים