אז איך עבר אצלכם ה’סדר’?

זה התחיל ב”הא לחמא עניא” הידוע. ה”דכפין” כבר הגיעו מזמן, ה”דצריך” – גם.

במרכז השולחן נערמו הגדות כמספר יוצאי מצרים. הגדות עבות כרס לצד חוברות מאוירות, מתנת המכולת השכונתית בקנייה מעל סכום שמכסה כמה מאות חוברות כאלו.

כולם – מלבד הילדים שהחליטו כי עכשיו זה הזמן המתאים להתחבא בארון המכור לגוי, האימהות שרדפו אחריהם בניסיון להושיבם על הכיסא הפנוי ליד אבא, והסבתא ש”רק מסיימת לשים את החריין ואני באה” – כולם, חוץ מהם, כבר היו מסובין סביב שולחן הסדר העמוס במצוות הלילה.

“קדש” ו”רחץ” עברו ללא תקלות. הזאטוטים ערים ומעורים ועיניהם כלות אל שקית האגוזים המונחת על ברכיו של הסבא בחשיבות של תינוק על ברכי הסנדק. האחיין מכיתה ה’ שואל בקול “למה לא מברכים על הנטילה?” ולסבתא בא הנחת, ועל הורי הילד חיוך של גאולה.

תורו של ה”כרפס” הגיע. מקצוות השולחן נשמעו אנחות רווחה על ההזדמנות להכניס סופסוף משהו לפה. “צריך להיזהר שלא לאכול יותר מכזית כרפס”, נשמע קולו של הדוד המלומד – זה שמולו שלושה סוגי הגדות ושני עלונים מבית הכנסת – והרס בהבל פיו את התקווה לעוד שטיקאלע קארטאפל.

החלק של ה”יחצ” ליכד את ילדי המשפחה.

אבא,אני רעב

באגף השמאלי של השולחן התקבצה חבורת-המצוות העליזה, עוקבת בדריכות אחר המצה האמצעית, בעוד הילד האחראי – זה שחוגג בר-מצווה באסרו-חג – מסמן את המטרות ומחלק לכל אחד תפקיד, במנהיגות שמזכירה את הגיבור מסיפורי הקוזקים ביערות. אבות המשפחה שלא חשו בינתיים בסכנה המרחפת על האפיקומן, הניחו אותו אחר כבוד בתוך הבד הלבן, עליו רקום באותיות של זהב – בלי טיפת אסטרטגיה אבהית ואחראית – “אפיקומן”.

שירת ה”מה נשתנה” נתנה את האות לפתיחת ה”מגיד”. בזה אחר זה נעמדו הבנים בעלי הקוקו לצד הבנות בעלות הקוקו – שרו, זייפו, התביישו, שרו עוד קצת, התיישבו, קמו, התביישו ושוב שרו, עד לסיום השאלות כולן. מבט לכיוונה של סבתא לימד כי שווה חודש שלם של קרצוף, בישולים וקניות בשביל להגיע לרגע מכונן שכזה.

“אבא אני רעב”, נשמע קולו של הינוקא התורן, “עוד כמה זמן אוכלים?” – האבא הרים עיניו לכיוון הסבא לוודא כי השאלה לא הגיעה לאוזניו. רק זה היה  חסר לו. הגדה בת 658 עמודים נחה מול הסב בן השבעים שנה, כשבכל עמוד בהגדה מונחים דפים של ‘ווארטים’ וחידושי תורה – את חלקם הכין בעצמו וחלקם השני שמע בדרשות. בשנה שעברה הוא לא הספיק אפילו רבע ממה שרצה להגיד, אבל זה לא הפריע לו להניח הגדה זו לידו גם השנה.

רבי אליעזר ורבי יהושע ושאר התנאים מהמעשה הראשון בהגדה, הביאו את הדוד המלומד והמחוכם לשאול – “כל אלה רחובות בבני ברק, לא?”. הסבא חייך אליו בסבלנות והמשיך לעבר ארבעת הבנים. ב”בן החכם” נחו מבטי האימהות בחמלה על ילדיהם, בטוחות כי עליהם דיברה התורה ותו לא.

קולות הפירורים של המצות

“מה זה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן?” – זרק הגיס הגדול שאלה לחלל קערת הסדר. התשובות החלו להתקבץ כמו בשעת הגאולה מארבעת קצוות השולחן.

“יש לי תשובה”, הייתה זאת אחת מבנות המשפחה, “אני אקריא לכם”. וכאן החלה להרצות משל דובנאי מיריד לייפציג, עברה למעשה שהיה בזמן הנודע-ביהודה, וקינחה בהסבר של המהר”ל. “בקצב הזה נגמור מחר”, רטן מישהו מסוף השולחן.

עשרת המכות חלפו ביעף. גם ה”דיינו” עבר בהצלחה. “רחצה”, קרא הסבא, ועיני המסובין אורו. אל השולחן הוגשו קערות לנטילת ידיים עבור בני החורין. בזה אחר זה הסבו היושבים על צד שמאל וקיימו בהידור “מוציא מצה”. את קולות הפירורים של המצות החליפו קולות נשימותיהם של המלאים.

“זהו, אני סיימתי להיום”, אמר הדוד המבוגר שכל-כך חיכה לרגע הזה. “אל תעליב” – נפגעה אחותו, הסבתא – “הכנתי לך את הקניידלאך שאתה אוהב”.

ב”מרור” הפך השולחן את צבעו ירוק. עלי חסה שטופים חולקו לכולם ורק הסבא הושיט ידו לכיוון החזרת. “אבא זה חריף, לא מר” – התפלפל הבן מ”ביס מת’ס”. הסב הניף ידו בביטול ומילא פיו בחריפות. ב”כורך” כבר לא היה ממש עם מי לדבר. “מעניין איך היה עכשיו נראה השולחן על יושביו מתצלום אווירי” – הרהרתי. לדבר כבר לא יכולתי.

ל”שולחן עורך” הוקדשו 20 דקות יקרות ערך. “אוטוטו חצות”, קבע הסבא, תוך שהוא מוותר על המנה האחרונה למגינת ליבו של הדוד מנתניה.

‘חד גדיא’ השכיב לישון

כמו כתמי יין על שולחן הסדר צצו לפתע בזה אחר זה הילדים מחבורת-המצוות.

“צפון”, הכריז הסב ופתח את טקס הבטחת המתנות.

“סבא, אני רוצה תפילין לבר-מצווה”, ביקש-קבע הנכד הגדול. “אני רוצה תיק ‘הלו קיטי’, הגיע תורה של בת השבע. “אני רוצה מכונית על שלט”. “אני שעון מחשב” ו”לי הבטחת שתקנה אופניים” – נשמעו הזאטוטים בהתלהבות.

ההבטחות התקבלו והעסקאות נסגרו. אל השולחן הובאו האפיקומנים האבודים ויושבי השולחן צנחו שוב אל צידם השמאלי לקיים אכילה בהסיבה.

“ברך” עבר בדממה מוחלטת. המברכים התכנסו אל תוך ההגדות, מתאמצים לקרוא מילה במילה. “אני מפוצץ” – הכריז הדוד שסיים ראשון לברך וקם ממקומו.

הזאטוטים שהיו עדיין ערים וניהלו דו-שיח מתלהב על המתנות שהובטחו להם, התקבצו ליד דלת הכניסה, ממתינים לאישור הסבא לפתיחת הדלת לאליהו הנביא. האישור המיוחל הגיע והדלת נפתחה. לקול צחוקם השובב של הילדים נכנס הדוד הנתנייתי ופסע אל הבית – כל שנה זה חוזר על עצמו. הוא מסיים לברך ונעלם. כל שנה אף אחד “לא יודע” לאן.

בכוחות אחרונים ישבו המסובין לאמירת “הלל”. לחנים ותיקים לצד להיטים אחרונים נשמעו לכל אורך קטעי ההלל. אפילו “סינגל” חדש היה לבחור מ”עטר’ס” להציע. ב”נרצה” נפלו חלק מהראשים על ההגדות הפתוחות.

“חד גדיא” כבר השכיב את כולם לישון.

“לשנה הבאה בירושלים”, איחל הסבא וקולו הולך מסוף השולחן ועד סופו.

“אמן”, השיב לו הד עלום ממרחק.

אמן.