מירי שניאורסון נגד ההלקאה העצמית

והוא רחום יכפר עוון • מירי שניאורסון לא מצליחה להבין מהיכן נובעת ההתחסדות של חלק מהחרדים החדשים, שפוצחים מידי שנה במתקפה תקשורתית מאורגנת נגד מנהג יהודי עתיק יומין
מירי שניאורסון
כ"ב אלול התשע"ד / 17.09.2014 16:11

בכל שנה, בערב יום הכיפורים, הייתי משכימה בשעה ארבע לפנות בוקר וממהרת למטבח.

על השיש כבר המתינו ביצים, קמח ודבש ואני הייתי ממהרת להכין ולאפות את עוגת הדבש המסורתית – לעקאח. ניחוחות הציפורן והדבש היו ממלאים את חלל הבית, ואני הייתי ממתינה בקוצר רוח לאבי עליו השלום שיסיים את הכפרות שנערכו במשחטה שליד תחנת הרכבת בכפר חב”ד, ויבוא לביתי, לאחר טבילה במקווה ותפילת שחרית.

אבא היה מגיע לשתות איתי את הקפה הראשון של בוקר ט’ בתשרי – ערב היום הקדוש בשנה ולבקש: “תני לי לעקאח”.

המנהג הזה, לבקש לעקאח מידי ערב יום כיפור ולחסל באותה הזדמנות חשבונות ישנים וטינות שנותרו בלב, כדי שלא נזדקק למתנת בשר ודם במהלך השנה החדשה, נמשך גם היום.

המנהג הזה לנצל את בוקר הכפרות לסליחה והתפייסות בתוך המשפחה ומחוצה לה, נמשך עם בני משפחה אחרים. אבא עליו השלום, שהיה מרעיף עליי אהבה בבוקרו של ערב יום הכיפורים, כבר לא מגיע.

את מנהג הכפרות קיימנו – נשות ובנות המשפחה – מוקדם יותר באחד מימי עשרת ימי תשובה. הייתה זו חוויה משפחתית שהתנהלה בסדר מופתי והמשיכה מסורת של דורות, מימי העיירה היהודית ברוסיה ופולין והרבה קודם.

“כפרות” בגלל שהתרנגולות מהוות תחליף לאדם. גורלנו היה אמור להיות כגורלו של התרנגול, אבל ה’ הטוב והמרבה לסלוח, נתן בידינו את האפשרות להמיר את עצמנו בתרנגול.

כדי שלא נחשוב לרגע שהכפרה היא קרבן (אותו מקריבים רק על המזבח בבית המקדש), הקפידו מאז ומתמיד לא לקחת לכפרות בעל חי שראוי לעלות על המזבח. כך שכבשים, תורים ובני יונה ירדו מהפרק, ניתן להמיר את התרנגול בדג (חי!) ואפילו בכסף שיש לו חיים גם אחרי המוות.

בתורת הסוד, קשור מנהג הכפרות בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אותם שני שעירים שאחד מהם עשה את דרכו לארץ גזירה, לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כל עוונותיו ועוונות בית ישראל, היה כפרה על העם כולו.

מנהג הכפרות הוא מנהג עתיק יומין שכבר מוזכר בגמרא במסכת שבת תחת השם “פורפיסא”, כפי שרש”י מסביר על אתר בהתבסס על תשובות הגאונים.

וכך היה עיקרו של המנהג בבבל באותם ימים: כמה שבועות לפני ראש השנה היו קולעים מכפות תמרים סלים קטנים אותם היו ממלאים באדמה מעורבת בדשן (זבל פרות). לאחר מכן נהגו לשתול בתוך כל סלסלה שעועית או אפונה ומכאן השם “פורפיסא”.

בערב ראש השנה, היה כל אחד לוקח את סלסלתו, מסובב סביב ראשו ואומר: “זה תחת זה. זה חליפתי וזה תמורתי”. לאחר מכן היו משליכים את הסלסלה לתוך נהר, כדי לקיים את הפסוק “ותשליך במצולות ים כל חטאותם”.

אבל גם מנהג קדום זה עלול להיעלם מנוף חיינו בעקבות מסע תקשורתי אגרסיבי של כמה יפי נפש שדאגתם לבעלי החיים מעבירה אותם על דעתם ועל דתם. אותי זה מרתיח.

כל אותם ‘חרדים חדשים’ שמושפעים מטל מ’האח הגדול’ ומאגודות צער בעלי חיים, שמשום מה נמצאות תמיד בצד השמאלי של המתרס ומעדיפות את טובת החיות והמחבלים על פני טובת העם ומנהגיו.

יצאתי לבדוק מה דעת הרבנים על הכוונה להנדס מחדש את המנהגים היהודים על ידי כל מיני יפי נפש הזקוקים נואשות לתשומת לב. כן, אותם אנשים שמידי שנה בהגיע חודש החגים, ממהרים לצאת מהחורים ולחפש כפרות. אופס סליחה, כותרות.

אגב, תמיד שאלתי את עצמי מה הם אוכלים בבית ומחוצה לו. האם הם צמחונים או שרק לצורך ניגוח מנהג יהודי וריקוד “מה יפית” בפני הפריץ בתקשורת הכללית, הם הופכים לחסידי אומות התרנגול.

נכון, ישנן דעות שעדיף לעשות את הכפרות על כסף שיעבור כבר באותו יום לנזקקים. דומני שהרב עובדיה זצ”ל קבע כך, אך אצלנו בחב”ד מתעקשים להמשיך ולקיים את המנהג העתיק – לעשות כפרות על תרנגולים.

יכול להיות שאני אישית הייתי מעדיפה לערוך כפרות על כסף. זה יותר נוח, יותר אסתטי וגם מהיר יותר, אבל לימדו אותי שאני צריכה לעשות את מה שצריך ולא את מה שבא לי, אז אני הולכת על תרנגולת.

הייתי ממשיכה לכתוב כמה אני סולדת מאותם אנשי צער בעלי חיים, שרובם מרשים לעצמם לאכול שניצל או ללבוש נעלי עור, אבל אוותר על כך. אני רק מנסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מסע הדה-לגטימציה שחלק מהחרדים החדשים עושים למנהג הכפרות.

מה? הם לא מניחים תפילין העשויים מעור בהמה? הם שכחו שהעזרה בבית המקדש אליו כולנו עורגים, הייתה למעשה בית מטבחיים אחד גדול. די! מספיק עם הבורות, הבערות והשנאה העצמית.

מרחמים על תרנגולים? תפסיקו לאכול ביצים. צביעות במיטבה שבאה לידי ביטוי רק מול מנהגים יהודיים. הלקאה עצמית שנועדה לקידום עצמי בתקשורת הכללית ותו לא.

הריטואל השנתי שחוזר על עצמו שוב ושוב בשנים האחרונות הזכיר לי את סיפורו של אותו אורח שהוזמן לסעודת ראש השנה בביתו של גביר העיירה שהיה גם ה’עם הארץ’ שלה.

האורח, שנמנה על ציבור השפויים בעיירה, נדהם לגלות על שולחן החג, לצד התפוח בדבש והצימעס, גם ראש של… חזיר!

הגביר מצידו התנדב להסביר.

“אינך יודע הלכות”, אמר לאורח המזועזע. “כתוב במפורש בשולחן ערוך שבראש השנה נהגו לאכול ראש של כבש, ראש של דג או ראש של דבר אחר”…

 

הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו[email protected]

 

הדפס כתבה

8 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    ס
    17/09/2014 18:26
    אלכס
  1. וף סוף מישהו אומר משהו על ה”חרדי המה יפית” – וצועק “המלך ערום”. יופי של הבעת דעה בשם הרבה אנשים.

  2. כל הכבוד
    17/09/2014 19:21
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
  3. כל מילה בסלע…

  4. ברוך ה' שיש מי שאומר את מה צריך
    17/09/2014 20:13
    יהודיה
  5. חדש אסור מן התורה!!!

  6. המנהג
    18/09/2014 00:58
    Carol
  7. סביב המנהג התפתח פולמוס על רקע מניעים שונים. עם התומכים הבולטים למנהג נמנים, הרמ”א, הרא”ש והאר”י, ובין המתנגדים למנהג ניתן למנות את הרשב”א, הרמב”ן ורבי יוסף קארו.

  8. כפרות
    18/09/2014 05:30
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
  9. את יודעת שאיני נמנית על הצמחונים והטבעונים למיניהם , אבל עודני זוכרת מראות זועה מילדותי בשוק מחנה יהודה של השוחט החותך בחלפו המושחז חתך בגרון בעוף וממנו פורץ דם
    ודרך אב: בתשליך בשנה שעברה כאשר השלכתי את חטאי לבור בית הכנסת – מפאת כמותם הרבה -, הם סתמו את כל הביוב בישובי

    • יואל   18/09/2014 16:49

      מהתגובה שלך אכן עולה ריח של ביוב.

  10. קלעת. תודה שהעלית את הנושא בבהירות
    19/09/2014 09:21
    נעמי
  11. ובחדות

  12. תרנגול או שטר, כל עוד לא עשינו חרטה אמיתית ותשובה אמיתית.....
    22/09/2014 10:32
    יניב
  13. שום דבר לא יעזור.

    נוסף, כל אחד ינהג כראות עיניו, מי שרוצה לעשות עם תרנגול יש לו על מי לסמוך, ומי שרוצה לעשות עם שטר או דבר אחר יש לו על מי לסמוך.