סיפור קטן ומשובב נפש שקרה לי עם הגרב”מ אזרחי והגר”י עדס

אליעזר היון
|
ד' כסלו התשפ"ג / 28.11.2022 00:45
כשהרגשתי שאני בשל לשלב ה’לדבר בלימוד’ ניגשתי לביתו של ראש הישיבה ודפקתי בדלת • ה’כן’ המפורסם של רבי ברוך מרדכי – או שמא היתה זו דמותה של הרבנית שולמית בפתח – שהכניסו אותי פנימה • שם פגשתי את ראש הישיבה משוחח עם ראש ישיבת קול יעקב • ואז מה קרה?

ימי הוועד הראשון בישיבת ‘עטרת ישראל’, ואני שקוע בסוגית ‘שטרו בידו’. ראשונים ואחרונים, רש”י ורמב”ן, ‘קצות’ ושיעורי רבי שמואל. חדוות יצירה אמיתית.

כמו בסיפורים, ללא כל הפרזה.

והנה הגיעה השעה בה חשתי שאני יכול ‘לדבר בלימוד’ על מסקנותיי עם לא פחות מאשר ‘ראש הישיבה’.

‘לדבר בלימוד’. מונח תיאורטי ואקט אופרטיבי שמי שלא חווה או עשה בו שימוש, יתקשה להבין את העולם המופלא שמקופל בו.

בטח כשבר השיח אינו אלא ר’ ברוך מרדכי.

ה’כן’ המפורסם לדפיקות בדלת (או הופעתה בפתח של הרבנית שולמית) הכניס אותי פנימה אל הסלון בקסוטו.

ליד ראש הישיבה ישב הגאון רבי יהודה עדס, ראש ישיבת קול יעקב.

ראש הישיבה נשא אלי את עיניו.

באתי ‘לדבר בלימוד’, אמרתי בפשטות.

הרב עדס זינק ממקומו. עם כל הדרת פניו המפורסמת. זינוק שמשמעותו הינה בדיוק כפי שהיא.

הוא אמנם בן 70, מגדולי ראשי הישיבות, מאחוריו עשרות אלפי תלמידים, אבל אם נער בן 18 מגיע לדבר עם ראש הישיבה בלימוד עליו לקום וללכת.

לא צריך להכיר לעומק את הרב עדס כדי להבין עד כמה הסיפור הקטן הזה אותנטי, ועד כמה הזינוק שלו היה אינסטינקטיבי.

הרב אזרחי ביקש אותו לשבת ואמר לי ברכות.

הייתי שמח לשוחח אתך, העניין הוא שלצידי יושב אחד מ’גדולי הדור’, ואיני יכול להפסיק את השיחה איתו. אנא בטובך, שוב מעט מאוחר יותר.

שבתי.