עכשיו, כשהמבצע מאחורינו… מבצע עליו שילמנו מחיר הרבה פחות מבצעי, אבל הרבה יותר יקר.
דווקא עכשיו, בשקט שאחרי הסערה… או לפני, תלוי את מי שואלים… או לא שואלים.
זה הזמן לשחרר את המחשבות הכלואות בתוך המדים, אי שם בין הדסקית האפרורית לספר התהלים, בין כרטיס החוגר לדף המקופל ברישול והנושא תפילה לשלום חיילי צה”ל העומדים על משמר ארצנו ימים ולילות ללא גבול – מגבול הלבנון ועד חורבות סג’עייה.
שלטים שהודבקו בחיפזון תחת כל עץ ומעל כל תמרור עטפו באהבה את חיילי צה”ל והפכו את כבישי הדרום לשטיח אדום ארוך, בו מצדיעים בהוקרה לכל לובש מדים באשר הוא – מג”ד או מח”ט תא”ל או רא”ל. תחנות ריענון לחיילים שבדרך לשם או משם, אוהלי ענק שהוקמו בידי אנשים עם לב ענק כדי לחלק לכל חייל מארז ענק, דוכני מזון מהיר ופריטי לבוש התמלאו והתרוקנו ברוטציה מופתית לאורך היום, ומעל כל אלו ריחפה סיסמת המבצע, גולת הכותרת: “תודה למי שמגן עלינו”!
***
בד בבד עם ההכרזה על הפסקת המבצע הנוכחי בעזה (הפסקת אש זה בטוח לא), נהרו רבבות בחורי ישיבות חזרה אל ספסלי בית המדרש. מזוודות כבדות לצד קופסאות בורסלינו או ברנדולינו, שקיות תפילין לצד קולבי חליפות, כל אלו נערמו ברחובות הערים – מעידים על התחלתו של זמן חדש – זמן אלול.
בחודש הקרוב, כמו גם בחודשים שאחריו, כמו גם בשנה שאחרי זו, ישבו רבבות בני תורה מול הסטנדרים, יתנדנדו בקצב אחיד במין כוריאוגרפיה סוחפת ומלהיבה, ישתקעו בתוך דפי הגמרא המצהיבים והמדיפים ריח של פעם, ניחוח של בית אבא וסבא וסבא רבה, ועם זאת יש להם – לדפים הללו – טעם של עוד, עוד הרבה… יום ולילה לא ישבתו.
לא צו 8 ולא שירות סדיר, לא פקודות מטכ”ל ולא מ”פ קשוח מבע, שום דבר מאלו לא גורם לאותם נערי חמד לדבקות במטרה העליונה ולחתירה אל תוך עומק הסוגיא. בשקט בשקט, בלי דוברים וללא כתבי שטח, בלי תקציב ביטחון אבל עם הרבה אמונה, בלי מעיל רוח וללא שרביט קסמים. רק בשקט בשקט יעשו הם את המוטל עליהם – הגנת המולדת, העם והארץ.
לא ראיתי שלטים מקושטים שהעידו על הוקרה והערכה לאלו שמגנים עלינו בתורתם, לא הבחנתי בתחנות ריענון שסיפקו להם צרכים מינימליים כמי שהולכים לשבועות ארוכים מחוץ לביתם, גם לא נתקלתי באנשים טובים שמילאו מארזים או לפחות כריכים כצידה לדרך. לא… לא ראיתי.
***
בכל מקום אליו הגעתי בימי המילואים ראיתי את החום והאהבה המורעפים על החיילים, ולו רק מעצם היותם לובשי מדים. וזה לא שהמדים עושים את לובשיהם טובים יותר, מחונכים יותר, בעלי מידות תרומיות או כאלו שכולם מחפשים את קירבתם.
בניגוד ללומדי התורה – אותם התורה מחנכת, משפצת, משדרגת, מלטשת ומצרפת.
ואנחנו, המשפחה והחברים, הרבנים והעסקנים… האם העזנו להרים שלט אחד מול קו 402 או 450, באותו יום ראש חודש אלול, עליו היה נכתב “תודה למי שמגן עלינו” או “באהבה למי ששומר עלינו”?
האם עלה בדעתנו להסתובב עם סלים עמוסי כריכים, פחיות קרות, ממתקים והפתעות, ולחלק ללובשי השחור-לבן טרם נסיעתם, תוך שאנו מחייכים אליהם ומודים להם?
ובכלל… האם כשראינו אותם עומדים בתחנות, עצרנו לרגע את הרכב והצבענו לעברם, תוך שאנו מפטירים לילדינו: “תראו את הגיבורים האלו שמוותרים על פינוקים, כבוד וחיי רווחה והולכים ללמוד תורה”?
מסתבר שלא.
חומר למחשבה לפני שנתקומם על יחס התקשורת והחברה הישראלית כלפי לומדי התורה בכלל ובחורי הישיבות בפרט.
אנחנו לא עושים זאת טוב יותר!