וילות פאר וקניונים: צפו ב’הרצליה פיתוח’ של הרצועה

לים תכולים מלטפים את חולות הזהב בחוף הים הנושק לשכונת א-רימאל היוקרתית במערב העיר עזה. תושבי הבתים הסמוכים לחוף מתעוררים לבוקר חדש, שקט, עם תום מבצע צוק איתן, קופצים לקפה “דליס” המפורסם במאפיו הטריים, קובעים לאכול צהריים עם דיפלומט זה או אחר ב-roots club ומתכננים את יום ה”שופינג” ברחוב עומאר אל מוכתר, בשוק פראס או בקניון עזה. מתווך נדל”ן נלהב מציג לאחד מעשירי העיר מתחם נופש סמוך לחוף: “רק 2 מיליון דולר לכל הדירות במתחם. 500 אלף דולר לכל דירה”. מדובר במחיר הגבוה פי 3 ויותר ממחירן של אותן דירות לו היו ממוקמות בכל שכונה אחרת בעיר, אבל אף אחד מהם לא ממצמץ.

אלה הם החיים בשכונת רימאל העזתית, שכונת היוקרה של עזה והרצועה בכלל, שזכתה כבר לכינויים רמת אביב ג’, הרצליה פיתוח או סביון של עזה. החיים שם תלושים משהו מחיי היום יום של תושב עזה ממוצע, והייאוש שם הרבה יותר נוח – בעיקר כיוון שלתושבי השכונה המיוחדת הזאת יש את הממון הדרוש כדי לעמעם במשהו את רעשי הרקע של המחלוקות הבוערות במחוזותיהם. בנוסף, בתיהם היוקרתיים בשכונה מוקפים במוסדות בינלאומיים ושגרירויות זרות, שמהווים את “כיפת הברזל” שלהם כל פעם שישראל מיירטת מטרות ברחבי עזה (ראו מסגרת).

“יש לתושבי שכונת רימאל מין תחושה כזאת של אסקפיזם. העיר עזה נדמית כרחוקה מהם, למרות שהם למעשה בלב העיר. הם רחוקים, הן במיקום והן בתחושה, מהכפרים וממחנות הפליטים של צפון ודרום הרצועה, ולמעשה לפניהם הים ומאחוריהם העיר”, אומר ד”ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית מאונ’ חיפה.

“מדובר בשכונה יפה מאוד, הבתים יפהפיים, עם חצרות גדולות ומבנים ארכיטקטוניים מרשימים, הרחובות רחבים, הכיכרות יפהפיות, יש הרבה גינות נוי ואפשר ברחוב לראות את העושר של התושבים. כשמסתובבים שם ניכר שתושבי השכונה לא עסוקים בטרדות היום יום של שאר תושבי עזה. מדובר ברובע יפה ומרשים שרואים בכל פינה בו את העושר של האנשים”, מוסיף אל”מ (מיל’) דוד חכם, יועץ משרד הביטחון לענייני ערבים ולשעבר ראש המחלקה לענייני ערבים ויועץ מפקדי האזור ואלוף הפיקוד ברצועה.

בשכונה מתגוררים כל ה”מי ומי” של העיר, “האצולה הוותיקה”, הפוליטיקאים הבכירים, בעלי המקצועות החופשיים וגם מתעשרי המנהרות החדשים, שצצו כפטריות לאחר הגשם בגדה בשנים האחרונות. אל”מ (מיל’) חכם ששהה רבות בשכונה וביקר ברבים מהבתים בה, מספר כי למעשה “כל הכסף של עזה מרוכז שם. מי שגר שם זה רוב רובם של המשפחות הגדולות, הנחשבות והעשירות בעזה, כי זו שכונה יוקרתית שבנויה וילות ברובה, בתי יוקרה המשתרעים על כמה קומות, שטחי אדמה רחבים וכדומה”.

אחת המשפחות הגדולות והעשירות שגרות בשכונה היא זו של מי שהיה ראש עיריית עזה, ראשד-א-שאווה המנוח. “א-שאווה גר שם בבית בלתי רגיל ביופיו, בית אבן מרשים הפרוש על פני כמה קומות עם חצר גדולה, במקום שקט ושליו בשכונה”, מספר אל”מ במיל’ חכם.

משפחה מפורסמת מוכרת המתגוררת בשכונה היא משפחתו של ד”ר חיידר עבד א-שאפי המנוח, מדינאי פלסטיני, ממייסדי אש”ף ב-1964, ומי עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת מדריד ב-1991.

“גם לאבו מאזן היה שם בית יפהפה. הייתי בו באחד הביקורים שלי מטעם שר הביטחון ומדובר בבית מרשים, גדול, בית קומות בלב רימאל. אבו מאזן כרגע כבר לא בעזה, ואני לא יודע מה עלה בגורל הבית, אך זה היה בית מידות”, מספר אל”מ במיל’ חכם, ומוסיף כי “גם משפחת אבו שעבאן, משפחת יאזדי, ששמם מוכר וידוע בכל הרצועה, וגם הרבה מאוד בעלי מקצועות חופשיים, מהנדסים, רופאים, עורכי דין ואנשים ממשפחות מיוחסות מתגוררים בשכונה היוקרתית”.

בצד משפחות האצולה והכסף הישן בשכונה, מתגוררים היום גם הפוליטיקאים החדשים, אנשי הממשל והאליטה של חמאס, שרכשו קרקעות ובתים ברחבי השכונה. לדברי אייל עופר, חוקר של הכלכלה הפלסטינית, “השכונה אפיינה בעבר את עזה הישנה, היא מקור העיר עזה, שהתחילה כשכונת וילות של כל עשירי עזה. זאת השכונה שבה גרים עשירי העושר הישן והאצולה של עזה בראש ובראשונה, אבל היום יש בה גם עשירים חדשים. בתשע השנים האחרונות נכנסו לעזה כמויות אדירות של כסף, ומי שהפך להיות השלטון החדש מצא לעצמו דרכים לקחת נתחים גדולים וחלק מהכסף הזה והכניס אותו לנדל”ן בשכונה”.

עם אותם מתעשרים חדשים שנכנסו לשכונה ניתן למנות גם את א*יסמאעיל הנייה. לפני שנים אחדות דיווח המגזין המצרי “רוז אל-יוסוף” כי הנייה רכש שטח אדמה של 2,500 מ”ר ברחוב עומאר אל-מוכתאר בשכונת רימאל תמורת 4 מיליון דולר ורשם את השטח על שם אחד מילדיו. בהמשך דווח כי הנייה רכש כמה בתים נוספים באותה שכונה, וגם אלה נרשמו על שמות ילדיו. “בשנים האחרונות העובדה כי הנייה רכש קרקעות במיליוני דולרים ברימאל פורסמה בכמה כלי תקשורת בעולם הערבי”, אומר עופר, “למשל פורסם בעיתון המצרי ‘אל-מסרי אל-יום’ שנחשב למאוד אמין ובאתר שקראו לו ‘כפייה’, שהיה אתר של הפת”חוואים שבו הם השמיצו כל הזמן את חמאס, כי הנייה רכש קרקעות בכמה מיליוני דולרים, ורשם אותם על שם 13 מילדיו וחתניו ועוד כמה קרובים”.

גם איימן טאהא, פעיל חמאס ולשעבר אחד הדוברים הרשמיים של חמאס, לא עמד בפני הקסם של השכונה. לדברי עופר, “טאהא היה דובר חמאס, אבל באיזשהו שלב הוא הושעה בטענות על שחיתות, אחרי שנחשד כי גנב סכום כסף נכבד מקופתם והיה מעורב בפרשות לא מוסריות. אפשר רק לדמיין במה מדובר – ממין ועד ריגול, או שניהם. לפני כמה שנים פורסם שהוא קנה וילה של 3 קומות ברימאל הצפונית, ב-700 אלף דולר. היום הווילה הזו שווה הרבה יותר”.

את מגורי האליטה הכלכלית החמאסית

לא תמצאו ב”סתם” עוד רחוב ברימאל, אלא ברחוב היוקרתי ביותר בשכונה, רחוב ג’לאא. באזור שוכן גם הארמון הנשיאותי שבו התגורר יאסר ערפאת.

ד”ר עידו זלקוביץ’, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית מאונ’ חיפה, מספר כי “בעבר השכונה הייתה מאוד הומוגנית מבחינה פוליטית, כיוון שהתגוררו בה רק העשירים הוותיקים. היום ניתן למצוא בה יותר מורכבות פוליטית”.

לדברי זלקוביץ’, “מדובר בשכונה ותיקה שגילו אותה מחדש, ובנוסף לאריסטוקרטיה הישנה של העיר הצטרפו לשכונה בשנים האחרונות המתעשרים החדשים, שרובם מזוהים עם המשפחות באליטות של תנועת חמאס – אנשים שהתעשרו בזכות המנגנונים הכלכליים שהתלוו לפעילות הפוליטית והצבאית של חמאס. לתנועה הזאת יש מנגנון כלכלי משלה, שמתבסס לא רק על תעשיית המנהרות ולא רק על גביית מסים, אלא גם על גורמים נוספים כמו יוזמה מוגבלת בשוק הפרטי והשקעות בחברות בורסאיות בעולם הערבי. אז את האליטה הכלכלית-חמאסית ראינו כל הזמן קונים מגרשים בשכונת רימאל ובונים שם בתים”.

במקביל, מבהיר זלקוביץ’, “חלק מהמנהיגים של חמאס שהתעשרו המשיכו לשמור על בתים בשכונות מצוקה ובמחנות הפליטים כדי לשמור על מראית עין. איסמעיל הנייה למשל ממשיך לפחות כלפי חוץ להתגורר במחנה הפליטים שאטי, אבל בפועל באמצעות רישום על שם קרובי המשפחה שלו רכש מגרשים בשכונת רימאל ובנה שם וילות. זאת אומרת, עדיין קיים המשחק הזה של לא לנקר יותר מדי את העיניים, כי חמאס מבינ שהאשמה בשחיתות היא אחד הגורמים שיכולים לתקוע טריז בינו לבין האוכלוסייה. אבל הנפוטיזם והשחיתות הכלכלית הם חלק מדריסת הרגל ומהמנגנונים שמובילים לשמירה ולייצור של כוח פוליטי, ואת המגמות האלה ניתן לראות בין היתר בזכות העובדה שהמתעשרים החדשים, החמאסניקים, רכשו ורוכשים מגרשים ודירות פאר בשכונות הטובות ביותר של עזה”.

סא”ל במיל’ ד”ר יוחנן צורף, ראש תחום פלסטינים ומדינות שכנות במשרד לנושאים אסטרטגיים, מספר כי “עד אמצע שנות ה-90 היו הבתים בשכונה בעלי אופי חד-קומתי, בתים פרטיים עם חצר גדולה, ומי שעבר שם היה יכול לראות שהאנשים שיש להם, שהפרוטה מצויה בכיסם, חיים שם. היום זה יותר המוני, כי באו הרבה מאוד גורמים מבחוץ והשתלבו בתוך האזור, ונבנו גם מבנים עם בנייה רוויה, אבל עדיין ברור שחיים שם האנשים עם הסטטוס המעמדי הגבוה יותר. זה נשאר עד היום. רימאל היא סמל לרמה, לאדם בעל סטטוס”.

זלקוביץ’ מוסיף עוד כי “הבנייה ברימאל היא בנייה בסטנדרטים הרבה יותר גבוהים ומודרניים מהבנייה בשאר הרצועה. ברימאל לא נמצא בתים חסרי צבע או כאלה שעדיין עומדים על פיגומים כמו בג’בלייה או בבית להייה, בכפרים ובעיר עזה עצמה”.

משמעות השם א-רימאל בערבית הוא “החולות” – שם המרמז על קרבתה של השכונה לחולות הזהובים של חוף ימה של עזה. השכונה משתרעת לאורך העיר במקביל לחוף הים, אך רוב הבתים בה מרוחקים כמה עשרות עד כמה מאות מטרים מקו החוף, תלוי באזור בשכונה. השכונה מחולקת לשניים באופן מסורתי – לרימאל הצפונית ולרימאל הדרומית – אך בעוד שבעבר התנהלו שני חלקי השכונה באמצעות ועדים שונים, כיום לא ברורה עוד משמעות החלוקה. לדברי אייל עופר, “מדובר בשכונה מאוד גדולה, שאם היינו שמים אותה על ת”א, הייתה משתרעת מהנמל עד אבן גבירול, ומאזור נורדאו עד אחרי כיכר רבין”.

השכונה מאופיינת בבתים מרווחים, חצרות גדולות ורחובות רחבים ביחס לשאר שכונות העיר. בתיה מהווים שילוב בין רבי קומות מודרניים לווילות הנושקות לשפת הים וקיימים בה סגנונות בנייה רבים. בבתים הראשונים והעתיקים בשכונה מתאפיינת הבנייה בתקופה המנדטורית ולצדם קיימים הבתים המודרניים ורבי הקומות הישרים ומינימליסטיים למראה.

השכונה נחשבת לאזור הבילוי והפנאי שאליו מגיעים תושבים מכל רחבי רצועת עזה. חלק ממוסדות השכונה מפורסמים גם ברמה הבינלאומית, ופופולריים בקרב דיפלומטים וזרים המגיעים לשכונה.

“יש מסעדה מאוד מפורסמת שקוראים לה רוטס קלאב ואת מלון קומודור שהוא מלון שמאוד חביב על הגוורדיה הזרה שמגיעה לעזה, על העיתונאים הזרים והדיפלומטים שמגיעים לתקופות שונות לעזה”, מתאר אייל עופר, “מלון קומודור נרכש לפני כמה שנים ע”י עבדל אל-עזיז חאלידי, מוסלמי אדוק, שהשמועות עליו היו שהוא איש קש של חמאס. אחרי שהוא קנה את המלון הוא צבע חלקים רבים ממנו בירוק וכתב פסוקים של הקוראן על כל המשקופים, הקירות ועל חלק מהזכוכיות בחלונות, והטענות הן שהוא קנה את המלון בשם חמאס, שלא רצה להיות הבעלים באופן רשמי. יש לחמאס בשכונה עסקים רבים שהם שלהם, ובין היתר בנק, חברת ביטוח וגן אירועים, אבל כנראה בגלל הקשר עם הזרים שמתארחים במלון הם לא רצו שהוא יהיה בבעלותם באופן גלוי”.

ד”ר זלקוביץ’ אף הוא מתאר חיי חברה, בילויים וחיי לילה עשירים בשכונה. “דיפלומטים רבים ועשירי העיר נוהגים לאכול ולהיפגש ברוטס קלאב, ורבים פוקדים את מסעדת דגי הים היוקרתית בשכונה, מסעדת אל-סאלאם. השכונה מושכת אליה צעירים ומבוגרים לאורך כל שעות היום ושעות הערב המאוחרות”.

לדברי אל”מ במיל’ חכם, “יש שם הרבה מאוד מסעדות ומקומות בילוי שמהווים חלק בלתי נפרד מסממני העושר של השכונה. רחוב השופינג המרכזי הוא עומאר אל מוכתר, שהוא הרחוב המרכזי בכלל בכל העיר עזה. בנין העירייה ממוקם שם, כיכר פלסטין נמצאת לידו וגם שוק פראס משיק לרחוב עומאר אל מוכתר ומהווה מוקד קניות מרכזי”. בשכונה נמצא גם הקניון היחיד ברצועה, קניון עזה, שנפתח לציבור ב-2010.

חלון הראווה של עזה

השכונה ממוקמת במיקום מעולה והנוחות והנגישות שיחקו תפקיד משמעותי בכך שנבחרה כמקום המגורים של כל השמנה וסלתה של עזה. את השכונה חוצים לרוחב 3 מרחובותיה המרכזיים של עזה – אל-ואחדה, עומאר אל-מוח’תאר וגמאל עבד אל נאצר (מכונה גם רחוב תלאתין, שלושים, לאור רוחב הכביש בו). רחוב א-רשיד, הניצב לרחובות אלו והמקביל לחוף הים, הוא גבולה המערבי של השכונה. מדרום לרימאל נמצאות השכונות שיח’ עג’לין (הסמוכה לחוף) ותל אל-הווא. ממזרח לה נמצאים שכונת סברה ומרכז העיר (א-דראג’) ומצפון – מחנה הפליטים שאטי ושכונת א-נאצר.

לדברי ד”ר זלקוביץ’, “רימאל עברה פיתוח משמעותי והנגישות שלה לשאר חלקי העיר, תוך כדי שמירה על האינטימיות והפרטיות של השכונה עצמה, אין שנייה לה בעזה. השכונה מצויה בין הים ללב העיר העתיקה, והדרך אליה וממנה נוחה מאוד”.

אל”מ במיל’ חכם מוסיף כי “מדובר בשכונת המגורים היוקרתית ביותר של עזה, כמו סביון של עזה, ומן הסתם היא מושכת את כל העשירים אבל היא גם ממוקמת במקום אסטרטגי בין 3 צירי רוחב שעוברים דרך השכונה הזו. המרכזי בהם – שהוא גם הציר המרכזי בכלל בעזה – זה רחוב עומאר אל-מוח’תאר.

לדבריו, “זה החלק היוקרתי של העיר עזה, ואין דומה לו בכל הרצועה. זה חלון הראווה של עזה, וגם מחירי הנדל”ן שם בהתאם. מאז ומתמיד דובר על כך שהמחירים שם גבוהים מאוד ביחס לשאר עזה, בערך פי 2 ופי 3”.

אייל עופר, שחקר את הכלכלה הפלסטינית, לרבות עליית מחירי הנדל”ן בה בשנים האחרונות, מסביר כי טווח המחירים בשכונה רחב ויכול לנוע בין דירות קטנות שנמכרות ב-60-80 אלף דולר לדירות יוקרה או שטחי אדמה של כמה מיליוני דולרים טובים.

“יש שם גם דירות קטנות שנמכרות ב-3 מיליון דולר”, אומר עופר, “באחד מכלי התקשורת הזרים הראו כתבה על קומפלקס של 5 דירות, לא רחוק מהחוף, עם בריכת שחייה, שרצו למכור ב-2 מיליון דולר, זאת אומרת 400 אלף דולר ליחידת דיור לא גדולה, אך מפוארת. דונם אדמה שם יכול להגיע לחצי מיליון דולר ויותר. מגרש של 30 על 20 בערך, משהו כמו 6 דונם, יכול להימכר במיליון וחצי דולר או קצת יותר”.

מחירים אלה אולי אינם דומים למחירים באזורי היוקרה של ת”א, סביון או הרצליה פיתוח, אך הם רחוקים שנות אור ממחירי הנדל”ן בשאר חלקי עזה. “בסג’עייה דירת שני חדרים תעלה 20 אלף דולר וברימאל היא תעלה 60-80 אלף דולר. בשאר חלקי עזה דירות כאלה לא יגיעו למאות אלפי דולרים כמו ברימאל. דירה שנמכרת ב-150 אלף דולר ברימאל, תימכר ב-80 אלף דולר במקום אחר בעזה”. עוד מוסיף עופר כי “מחירי הנדל”ן בשכונה תמיד היו יותר גבוהים ביחס לשאר חלקי העיר, אך הם עלו בערך פי 3 ב-4 השנים שבין מבצע עופרת יצוקה ל-2013. נכנס המון כסף לרצועה אחרי המבצע מכל העולם, מתרומות, מימון ותמיכה, וחלק ממנו התגלגל לאנשים ששמרו על הקופה. אלה יכלו לעשות שני דברים: להבריח את הכסף לחו”ל או לקנות נדל”ן מקומי. הנדל”ן המקומי הוא שטחים ובתים ברימאל”.

למה רימאל לא הופצצה?

התמונות המגיעות בימים אלה מעזה – הימים שלאחר מבצע צוק איתן – קשות לעיכול. מדובר בתמונות של הרס וחורבן, של בנייני מגורים שעד לאחרונה אכלסו משפחות רבות וכעת מוטלים על קרקע כגווייה מאובקת שלא ברור כיצד ניתן לשקמה. בניינים רבים של העיר הוחרבו עד אפר. אבל בתוך כל ההרס הזה, בלב לבו ממש, יש שכונה אחת שנותרה ללא פגע, חפה מצלקות הלחימה כמעט לחלוטין, נטולת תלי בלוקים מושחתים – שכונת א-רימאל.

הסיבה לכך פשוטה: בשכונה ממוקמות כל הנציגויות של הממשלות הזרות בעזה, מבנים של ארגונים בינלאומיים, ארגוני סיוע וארגוני זכויות אדם, כמו גם בתיהם של כל הדיפלומטים הזרים והמלונות שבהם מתגוררים כל העיתונאים הזרים השוהים בעזה. אלה מהווים למעשה את “כיפת הברזל” של השכונה.

“הייתי קורא לשכונה הזאת ‘הרצליה פיתוח של עזה'”, אומר חוקר הכלכלה העזתית אייל עופר. “שם נמצאים כל הזרים, וכל השגרירויות. זה מאוד ברור שזאת הסיבה שהשכונה הזאת יותר חסינה משכונות אחרות. העושר של תושבי השכונה לא היה מונע הפצצות שם, רק העובדה שיש נוכחות של גורמים בינלאומיים וזרים לכל אורכה ורוחבה של השכונה. נמצאים שם הרבה מהמשרדים של האו”ם, הבנק העולמי, משרדי אונר”א, ארגון המזון העולמי, ארגון הבריאות העולמי ועוד. כל דבר זר שיש לו איזושהי נגיעה בעזה יושב ברימאל”.

בשכונה ממוקמים גם רוב מבני הציבור החשובים של הפלסטינים, ובהם ארמון הנשיאות הפלסטיני, ארמון המושל ובניין מועצת המחוקקים הפלסטינית. בנוסף, ממוקמים בשכונה בית החולים שיפא, שהינו בית החולים המרכזי בעיר וברצועת עזה בכלל, ובית חולים אלנסר לילדים.

לדברי אל”מ במיל’ דוד חכם, “השכונה הזו מאוד חשובה בגלל שממוקמים בה כל מבני הציבור האלה של עזה, ומבני התרבות. נמצא שם הפרלמנט הפלסטיני של תקופת הממשל העצמי. מבנה יפהפה עם כיפה, שבתקופה ששלטנו שם, היה שם בסיס צבאי של הממשל האזרחי. ממוקם שם גם המרכז התרבותי האסלאמי של ראשד א-שאווה, מבנה אבן ובטון בלבה של השכונה שראשד ייעד אותו להיות המבנה של הפרלמנט הפלסטיני לאחר שתוקם מדינה.

מדובר במבנה מרשים ארכיטקטונית, לא מטויח, מבנה בטון, אבל בפנים העושר ניכר ומרשים. שם התקיימה הפגישה של המועצה הלאומית הפלסטינית, במסגרת תהליך אוסלו כשיאסר ערפאת הביא את ההחלטה על תיקון האמנה הפלסטינית.

“בנוסף”, אומר אל”מ חכם, “ממוקמת שם האוניברסיטה האסלאמית ומכון אל-אזהר ואחד המקומות החשובים בשכונה זה הכיכר המרכזית של העיר עזה – ‘כיכר פלסטין’ ברחוב עומאר אל-מוח’תאר ובקרבתה גם ‘כיכר החייל האלמוני’ (מידאן ג’ונדי בערבית), שזו כיכר מרכזית שבה ההמונים – עשרות אלפים או יותר – קיבלו את ערפאת כשהגיע לעזה.