תחנה לפני גן עדן: זה מה שמרגישים המלאכים החרדים מזיהוי החללים

יש דבר נורא יותר משדה הקרב. הוא קבור עמוק בעורף. במתחם מגודר, בתוך אחד הבסיסים במרכז הארץ - מחלקת זיהוי חללים • כאן, כולם מתים. פה כולם שווים
משה ארלנגר
ב' אייר התשע"ח / 17.04.2018 19:20

"נשמה שנתת בי, טהורה היא, טהוורה היא אוי, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי. אויי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחזירה בי, אוי, אוי, לעתיד לבוא".

הניגון המופלא ומלא הרגש של רבי יצחק הוטנר זצ"ל, אליו התוודעתי באחת השבתות עת הייתי מחובשי בית המדרש, מתנגן לי בראש ולא עוזב אותי.

תחילה היה זה זמזום עמום בירכתי מוחי וכשהזמן עבר וחלף, הפך לחלק בלתי נפרד מיומי, בשבועות האחרונים.

איני יכול לשכוח את אותו רגע בו שמעתי לראשונה את הניגון המופלא וכובש הלבבות.

היינו ישובים בסעודה שלישית, סביב שולחנות דלי תקרובת. כוסות פלסטיק ושאריות חלה, סלטים ושאר ירקות, שמשו תפאורה חיוורת לשעת רעווא דרעווין, שבה הייתה הנשמה מתעלה ומזדככת בניגוני נשמה אשר פתחו את ליבנו לשיחת המוסר שבאה לאחריה, עמוק אל תוך זמן ר"ת.

והלבבות היו פצוחים ומחוצים לשמוע דברי מוסר והתעוררות.

נושא בנטל הנורא

היו אלו ימי חורפינו, בהם גדלנו וינקנו מרבותינו בישיבה. מחשבותיי נודדות אל אותה שבת חורפית.

מחוץ לחדר האוכל, יהום הסער. גשם זלעפות מאיים להפוך את רחוב הישיבה לנחל ובפנים – באהלה של תורה – דבוקים ומרוממים, ישבנו ושרנו. מאחד השולחנות מאן דהו החל לשיר את השיר המרגש, וכולנו הצטרפנו בשירה אדירה ומלאת דבקות, שהותירה בי את חותמה לזמן רב.

שנים חלפו וכיום אינני מחובשי בית המדרש. המשגיח היה אומר: "אתה יכול לעזוב את הישיבה,אך הישיבה לא תצא ממך".

והנה, אני פה, במחנה הרבנות הצבאית, עומד עם חברי, נושא בנטל הנורא ושפתי מזמזמות זמזום בלתי פוסק.

קול פנימי גוער בי להפסיק לזמזם. לא עת שירה היום.

ניסיתי. לא הצלחתי.

 לכל איש יש שם

יש דבר נורא יותר משדה הקרב, הוא קבור עמוק בעורף. במתחם מגודר, בתוך אחד מבסיסי הצבא במרכז הארץ, שוכנת מחלקת ז"ח – זיהוי חללים. תחנה אחת לפני גן עדן.

גויסתי בצו 8 וצורפתי לקבוצת חיילים, בוגרי ישיבות, שמצאנו עצמנו בעיצומם של ימי לחימה קשים בעזה, נלחמים בכל רגע, רק כדי לדאוג לקבורה הולמת לעוד חלל שנפל על משמרתו. תפקידנו לדאוג שיגיע לקבר ישראל בכבוד ועל פי ההלכה.

לא קלה היא מלאכת הזיהוי, וזו בלשון המעטה שבהמעטה.

לעיתים נתקלנו במקרים קשים מנשוא. הלב נשבר ונקרע לרסיסים, אך מלאכתנו מלאכת קודש היא, וחייבת להיעשות. האחריות כבדה ונוראה. טעות בזיהוי יכולה לחרב משפחה. וכך מגיעות האלונקות בזו אחר זו. כולם אנשים. לכל איש יש שם. ולכל שם, יש משפחה שיושבת בבית ואינה יודעת כי בנה, לא ישוב יותר.

משפחה שדפיקה בדלת, קצין העיר, אחות ופסיכולוג, הם רק הפרולוג לסיפור חייהם שמעתה ועד עולם, לא יהיה כשהיה.

אומרים, שהפנים אומרות הכל. אז אומרים. מי שהיה שם יודע, שהפנים לא אומרות מאומה. מה שהיה כבר לא ישוב, כי אם אל העפר ישוב ובילע המוות לנצח.

לא חיילי עורף אנחנו,  חיילים בחזית

והזמזום מזמזם לי בראש.

העיניים, כבר אינן דומעות, כביכול המראות הקשים מחשלים. אך האמת, שרק שק הדמעות מתייבש ובתוך הלב פנימה, נפער חור עמוק כסכין, קורע ומרסק עד כדי כך, שרק ההבנה עד כמה חשובה מלאכת הזיהוי, השמירה על כבודם של המתים שנפלו רק כדי שאנו לא נהיה בין הנופלים, הי זו שמחזיקה אותנו בשפיות.

כשהבנתי את זה, כבר לא חסמתי את הניגון מלהתפרץ ממני, וכשהיה עולה הניגון, הדמעות מאליהן עלו וצפו מאי שם.

ההבנה שיש מי שנגזר עליו למות ויש מי שנגזר עליו לטפל במתים, מחזיקה אותי וכמוני כל מי שמצא עצמו בבסיס הח"ק.

לא חיילי עורף אנחנו, אנו חיילים בחזית. לוחמים עזי נפש, המחרפים נפשותינו בעוז, בשביל כל היקר. לנו ולכולכם.

 רק הרטט נשאר, בגווינו

היה זה עוד יום לחימה עקוב מדם. שוב אמבולנס צבאי, שוב אלונקות ספוגות בדם, שוב פנים שנראה מחר בכותרות העיתונים. שם הפנים מחייכות, כולם צעירים ויפים או אנשי משפחות מלאי מוטיבציה וחיות.

ופה, המקום ריק מחיוכים, רק חללים. שוב העבודה הסיזיפית והדיסקית שמספרת לנו את שמו של החלל והחלל הנפער בלבנו ובלב האומה, רק מתרחב.

מי שמאמין לא מפחד, שר זמר מפורסם  בצלצול טלפון שקורע את הדממה.

בעידן הסלולארי, כל אחד עתיד למשמש בכיסו בכל זמן, כל אחד בודק שהצלצול לא ממנו, אך הצילצול אינו פוסק, עד שהשיחה הממתינה, כבר לא תיענה יותר, לעולם.

מאחורי הקוים עומדת אמא או אבא, אח, חבר או חברה, שמנסים ללא לאות לאתר את יקירם, להיאחז בתקווה שהוא לא הגיע אלינו. אך אלו שמגיעים לפה, לא מחזירים צלצול. הטלפון ימשיך לצלצל עד שהסוללה תנפח את נשימתה. אך בשונה מסוללה אותה ניתן להשיב לחיים, הוא לא יחזור לפעול. רק הרטט נשאר, בגווינו.

שלום סלומון

צילום: באדיבות המצלם

בכיס אחד, מצאנו מכתב מאמא. "תשמור עלינו ועל עצמך ותחזור בשלום".

כעת הוא חוזר אל אמא, בארון עטוף בדגל ומטחי כבוד. תמונה מקומטת של ילדון מתולתל עם עיניים גדולות שמחכה שאבא ישוב, מונחת מחוררת בכיס של אב צעיר שלא יראה יותר את בנו והוא, גם לא יכיר את אבא.

רק חלקת קבר עם כיתוב אחיד בבית קברות ותמונה של אבא מחייך, כמו שראיתם בעיתון.

 מגיעים באלונקה ויוצאים בארון

יש לי הרבה זמן לחשוב. יותר מדי, מחשבות על אפסיות האדם ועד כמה תלויים אנו בחסדי שמים.

על מה אנחנו נלחמים? על הבית שלנו, על המדינה שבה אנו חיים, על המרקם האנושי הנדיר שקובץ פה בארץ ישראל, חלקת האלוקים הקטנה שדורות חלמו להגיע לפה, לחיות פה כיהודים, באחווה ובשלווה, באהבה ובנתינה, מתוך כבוד לאחר.

ומחשבותי, מתנפצות לרסיסים, על קרקע המציאות העגומה.

הימים ימי 'צוק איתן', ימי בין המצרים – ולא חרבה ירושלים, אלא על שנאת חינם. כל כך הרבה שנאה יש בתוכינו. כביכול לא אנשים אחים אנחנו, כמו לא סבלנו כל הדורות, נרדפנו, נרצחנו והושפלנו, רק משום שאנו יהודים ולאן נעלמה אותה אחווה?

כאן, בבסיס ז"ח, כולם מתים, פה כולם שווים, אין הבדל בין אשכנזי למזרחי, בין דתי לחילוני. כולם יהודים. מגיעים באלונקה עטופה בסדין, ויוצאים בארון, עטופים בטלית ובדגל. וכולם, נהרגו על הגנת העם והמשפחות שבעורף.

זה מה ששמר עלינו 

מנקודת מבטי, מבצע 'צוק איתן' שינה את פני החברה שלנו, הערבות ההדדית נתגלתה במלא תפארתה, העורף החזק שישב בבית, התאמץ איש כפי יכולתו.

משאיות הסיוע, אלפי תפילות, קבלות טובות וסובלנות מעוררת השתאות. התמיכה ואורך הרוח הציבורי, הם שעוזרים לנו להיות חזקים בחזית.

אני מרגיש שזהו החוסן היהודי עליו מדברים בערגה, זה ששמר עלינו כל השנים להיות לעם אחד, מאוחד, חזק. עם הנצח.

וכשהסתיימה המלחמה, רגע לפני שאנו חוזרים לחיינו האזרחיים, איש, איש לביתו, משפחתו ועיסוקיו אנחנו עוזבים את המלחמה. אך המלחמה לא עוזבת אותנו.

רגע לפני, הקב"ן ערך לנו שיחה קבוצתית, מה שראינו, לא נספר לעולם, אך בליבנו נחרט כמצרבת אש.

 כשהלב בוכה, רק אלוקים שומע

נשכבתי בחדר, מכונס אל תוך עצמי, מתעסק עם הטלפון שבידי כדי למצוא מפלט מהמחשבות ומהמראות. חזל"ש בעגה הצבאית, אך בתוכי יודע, שהשגרה כבר לא תהיה כשהיתה. וכשהלב בוכה, רק אלוקים שומע ומתוך הכאב, עלו והוקלדו להם  המילים.

לא שאני משורר, אבל כתבתי כמה מילים שמסכמות את התקופה האחרונה:

אני, שראיתי אותם מוטלים, גיבורים וחדלים

אני, שניקיתי באהבה והערצה, אצבעות ופנים.

אני, שעטיתי על פני מסכת- עסקים כרגיל.

אני, ששמעתי את צלצולי הטלפון צורחים בכיסו ולמענה מייחלים.

אני, שעל אצבע ראיתי טבעת.

ואת ההקשר והטרגדיה, חזיתי נובעת.

אני, שאת שמו שמעתי, עוד קודם שמשפחתו האוהבת יודעת.

אני, שבכיסיו מיששתי מכתבי אהבה, לאם, לרעיה, לבן ובת

אני, שאת מראות תוצאות הקרב, אנצור ואשמור באמתחת.

אני הוא המבקש מכם. אנא ! אהבו, חיו ונצלו את העושר הזה – חיים!

איש, איש באמונתו, באהבתו, בדתו, בייחודו ודמיונו.

כי ייתכן שאין מחר ואפילו שעה נוספת, היא בונוס!״

והמנגינה שוב עולה ועולה בי.

"ואתה משמרה בקירבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי."

 מבוסס על סיפורם של שלום סלומון וד'ש' • הטור פורסם לראשונה ב-7.8.14

הדפס כתבה

תגובות

    הסבא שימי
    08/08/2014 08:55
    מרגש מאד
  1. מרגש.