זה היה מחזה אימים. הילד התחיל לבכות: איפה ההורים שלי?

העיתונאי בני רבינוביץ מחזיר בפעם הראשונה את הרב דוד אלמגור אל זירת התאונה בה קיפחו את חייהם הרב שמשון דוד פינקוס זצ''ל, רעייתו ובתו • מתוך מוסף החג של 'יתד נאמן'
בנימין י. רבינוביץ
י' ניסן התשע"ד / 10.04.2014 17:05

המקום: כביש נתיבות צומת גילת, סמוך לצומת שיבולים.

הזמן: אור לי"ב בניסן, תשס"א

האירוע: בתאונה מחרידה נהרגו המרא דאתרא דקהל עדת חרדים באופקים הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, רעייתו הרבנית חיה מינדל ע"ה ובתם מרים ע"ה.

מה יש שם היום: לא השתנה כלום. אותו עץ נשאר במקום ועץ נוסף לידו נכרת. אבל בעולם היהודי השתנה הרבה. תורתו וספריו של הגרש"ד זצ"ל הפכו לנחלת הכלל.

"ההבדל בין לשמוע סיפור לבין לחוות ולראות אותו באופן אישי, הוא הבדל שמים וארץ. לעיתים קרובות אני נזכר במה שעבר עלי באותו לילה, וכולי נסער ונרגש. עכשיו שאני עומד כאן מול העץ, במקום שבו עמדתי בדיוק לפני שלוש עשרה שנים, קצת אחרי השעה שתיים בלילה, וראיתי את המחזה הנורא והאיום, עוברים בראשי כל אותן מראות קשים מנשוא. זה פשוט בלתי נתפס". את הדברים שמענו מפיו של הרב דוד אלמגור ממושב תפרח בנגב, שבפעם הראשונה מספר את קורות אותו הלילה הנורא, שייחרט בליבו לעד.

ולא רק בליבו, אלא בליבם של מאות אלפי יהודים בארץ ובעולם, אשר ברגע אחד איבדו את מורה דרכם, את מאיר עיניהם בתורה ובהלכה ובדרכי החיים, הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל, את רעייתו הרבנית המחנכת והמנהלת, הצדקנית הדגולה מרת חיה מינדל ע"ה ואת בתם הנערה מרת מרים ע"ה.

מאז אותו יום מר ונמהר, חלפו כבר שנים רבות אבל הזיכרונות ממאנים לשקוע בתהומות הנשייה. ממש לא. וכי איך אפשר לשכוח את הטלפון שצלצל בשעת בוקר מוקדמת, ומעברו השני של הקו היה ידידי ורעי הרב אברהם דייטש שליט"א, יד ימינו של הגרש"ד זצ"ל, ממייסדי הקהילה החרדית המיוחדת במינה באופקים, ומי שעומד בראש הקהילה ומתמסר לה בכל ליבו ונפשו במשך שנים רבות. במשך דקות ארוכות נשארתי קפוא במקומי. קשה היה לקלוט את ההודעה. לאחר מכן מסע ההלוויה המשולש הכואב מאופקים, שהסתיים בירושלים, כשאלפים כואבים ודוויים עמדו במשך שעות ארוכות ברחובה של עיר בערב ליל בדיקת חמץ.

לא רק 'מרא דאתרא'

יום חמישי י"ב בניסן תשס"א. הקהילה החרדית באופקים, אנשים נשים וטף מתהלכים המומים, דווים, סחופים ומזועזעים עד דכדוכה של נפש. ההכנות לקראת חג הפסח וליל הסדר במוצאי השבת שלאחר מכן, נעלמים כלא היו. כולם שרויים באבל הכבד מנשוא.

הבשורה המחרידה התפשטה במהירות בכל הקהילות החרדיות בדרום וברחבי הארץ כולה. הכל התעטפו באבל וביגון כבד מנשוא, וביכו תמרורים את האסון הנורא והמזעזע שהחריד את הכל עד דכדוכה של נפש. בבתי הכנסת התאספו בני הקהילה כדי להעתיר בתפילות ובתחנונים לבורא עולם, להחלמתם של שלושת ילדי המשפחה שנפצעו בתאונה. מצבה של הבת הקטנה שתחי' קשה מנשוא. ההלוויה רבת המשתתפים שכמוה לא ראתה אופקים, בה השתתפו לא רק בני הקהילה אלא רבים מאוד מתושבי העיר, המחישה את האבל הכבד שאפף את כולם. כי רבי שמשון זצ"ל לא היה רק המרא דאתרא של הקהילה. רעייתו לא היתה רק הרבנית. מי שהתגורר באותם שנים בקהילה החרדית באופקים, יוכל בנקל להבין את כוונת ומשמעות הדברים. כותב השורות זכה להכירו וללמוד עמו בחברותא לפני שנים רבות, עוד בתקופה בה התגורר במושב תפרח, וכעבור שנים לאחר מכן, כאשר נשלח על-ידי מרן בעל הקהילות יעקב זצוק"ל לכהן כרב הקהילה ועבר להתגורר במקום. את הקהילה ותושביה, הנהיג ממש כאב על בנים. במסירות נפש כפשוטו, דאג לכל אדם באשר הוא. ידועה היתה דאגתו ומסירותו המיוחדת במינה לכל בני הקהילה מבני עדות המזרח. קשה לתאר

במילים כיצד פעל בכל כוחו, ותוך כדי מאבקים בלתי מתפשרים, כדי שכל ילד וילדה יוכלו ללמוד במוסדות התורה והחינוך התורניים. אך מעל לכל, שתו כולם בצמא את שיעוריו, שיחותיו ודרשותיו, שהיו כמעיין המתגבר וריתקו את השומעים ממש כפרפר אל האור. וזה לא היה רק בקהילה באופקים, אלא ברחבי הארץ והעולם כולו. במשך שנים רבות נהג הגרש"ד זצ"ל לצאת לתפוצות ישראל ולהביא את דבר ד' להמוני בית ישראל בכל מקום ומקום. מדרשותיו הרבים נערכו הספרים הנפלאים, שמאירים באלפי בתי ישראל את משמעות עבודת ה' שבכל יום ויום בכלל, ובמועדי השנה בפרט, לצד סדרת הספרים על התורה, בדברי הגות ומחשבת ישראל לאור דברי חז"ל וגדולי הדורות,

בשפתו הייחודית והעשירה והנגישה לכל נפש. ספרים אלו, שהחלו לצאת מיד לאחר הסתלקותו, וחזרו ונדפסו במהדורות רבות, הם רבי מכר עד עצם היום הזה, כשאין תקדים למכירת ספרים בהיקף כזה בתוך מספר שנים כה מועט.

פרק מיוחד מן הראוי להקדיש לרבנית ע"ה, בתו של הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק"ל. כל שנות חייה עסקה בחינוך בנות ישראל, אם בתחילת הדרך בסמינרים בבני ברק ולאחר מכן כמחנכת

ומנהלת בית הספר היסודי בתפרח, לאחר מכן הקימה את בית הספר היסודי לבנות באופקים, ולפני כחמש עשרה שנים, התבקשה על-ידי הרב ישעיהו ליברמן שליט"א, מנכ"ל רשת "מרכז בית יעקב", לנהל את התיכון לבנות "נוה יוכבד" באופקים. זיכרונה ודמותה של דמות חינוכית גדולה זו, עדיין חרוטה עמוק בליבותיהן של אלפי התלמידות שהתחנכו אצלה.

'הפקר למען כולם'

אם נרצה לתאר את גדלותו של הגרש"ד זצ"ל, נחזור לאותו יום בשעת צהריים, ברחבה הסמוכה למרכז לתורה ולתפילה "קיוויתי ד'", אותו הקים מהמסד ועד הטפחות הגרש"ד זצ"ל. כל בני הקהילות החרדיות בנגב כאן. הבכיות קורעות לב. זעקות שבר מכל עבר.

ראש הישיבה הגר"ח קמיל זצ"ל פותח את שורת ההספדים בדברים שהרעידו את ליבות השומעים. "שבת משוש ליבנו, נהפך לאבל מחולנו. נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו. רבנו אתה היית ליבם של ישראל. כל דבר נגע לליבך… אתה עולה למרום לשתות יין המשומר בענביו שזה מרמז על סודות התורה שכבר בחייך השגת הרבה מכך, ועכשיו עלית למרום ושם יאיר לפניך כל סודות התורה".

אחריו עולה ראש הישיבה הגר"י הורוביץ זצ"ל, ותוך כדי בכי מר מתאר את דמותם של הרב והרבנית. "יהודי צדיק, גאון בנגלה ובנסתר, נגלה בתורה ונגלה במעשים, נסתר בתורה ונסתר במעשים, בעל חסד. אישה צדקנית, שמסרו נפשם ואת חייהם עשו ממש הפקר למען כולנו. מזכה רבים גדול שידע והכניס לכל פינה את אור ד', את נקודות התורה, כמו שקיבלנו במסורת הדורות הישיבות, בחן, בדעת. הגאונות שלו להתנהג עם ציבור כנגד כל אחד ואחד, בוותרנות, בשלום, לראות את מעלותיו של כל אחד ואחד ולא את חסרונותיו". וכך עלו ובאו וביכו את האבידה הנוראה והמכה הקשה מנשוא, הגר"א פילץ שליט"א, הגר"ד מן זצ"ל, ובנו ממלא מקומו הגרי"י פינקוס שליט"א. מאופקים יצא מסע ההלוויה לירושלים. קהל המונים עצום התכנס ברחבת ישיבת "תורה אור", שם השמיעו דברי הספד נוראים הגאון הגדול רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, הגה"צ רבי שלמה ברוודה זצ"ל, אביו הגרח"א פינקוס זצ"ל, ויבדלחטו"א הגר"י אזרחי שליט"א, הגר"י הלל שליט"א וגיסו הגר"א מן שליט"א.

ביום השלושים לפטירתו, התקיים באופקים מספד גדול בו נשאו דברים מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א, מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, הגר"י מאיר זצ"ל ועוד שורה ארוכה של ראשי ישיבות ורבנים. במעמד זה אף הוכתר הגרי"י פינקוס שליט"א למלא את מקום אביו בהנהגת הקהילה, שזוכה להמשיך ללכת בדרכו המיוחדת, ואף הנציח את זכרו בהקמת הכולל "תפארת שמשון" לאברכים מצוינים במושב מסלול, ובימים אלו הולכת ומוקמת קריית "רמת שמשון" ובה מאות יחידות דיור, אשר מסמנת שלב נוסף וחשוב בהתפתחותה המרשימה של הקהילה החרדית באופקים.

"זה הרב!" צעק השוטר

את אותו "סדר ליל פסח" של שנת תשס"א, קשה לשכוח. אך מי שיתקשה במיוחד לשכוח את המראות הקשים והנוראים שהתגלו לנגד עיניו זמן קצר לאחר שהתרחשה התאונה, הוא הרב דוד אלמגור. על העובדה כי ר' דוד היה הראשון בשטח, כבר שמענו מיד לאחר האסון, אך מה בדיוק קרה, מה ראה, וכיצד עברו עליו כל אותן דקות אימה ראשונות לבד בתוך חושך וערפול חושים מוחלט, הוא מספר לנו בפעם הראשונה, כשאנו עומדים ליד אותו עץ, בו נפסקו חייו של אותו גדול וצדיק, אך תורתו, שיעוריו ושיחותיו ממשיכים לחיות איתנו עד היום הזה. "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין ז:) כפשוטו ממש.

לכתבה על הרב פינקוס

הגענו למקום, והתחלנו לחפש את העץ. ר' דוד הלך הלוך ושוב ולא ידע להחליט באיזה עץ מדובר. הפניתי אותו לעץ שאותו זיהו שעה קלה לפני כן, הרב אברהם דייטש והרב בנימין מלכה, אך ר' דוד נשאר מסופק: "זה לא יכול להיות העץ הזה, כי היה כמה מטר לפניו עץ נוסף, ועכשיו אני לא רואה אותו". חלפו מספר דקות, ואז הבחנתי בסמוך לאותו עץ שבו אירעה התאונה, בגזע עץ כרות על הקרקע. כך נפתרה תעלומת המיקום המדויק. הרב אלמגור, חוזר בשיחה איתנו שלוש עשרה שנים לאחור, ומספר לנו בפירוט רב את כל השתלשלות הדברים. "הייתי באותו ערב עם המשפחה אצל חמי, הרה"ג רבי יחזקאל ברלנד שליט"א, רבה של מושב נהורה. בסביבות השעה אחת בלילה הגעתי לצומת שדרות ועמדתי ברמזור. מולי חלפה מכונית 'קיה' כסופה וראיתי שנוהג ברכב יהודי נשוא פנים. אמרתי לעצמי, מי זה היהודי הזה? לא יודע למה זה כל-כך עניין אותי, ואחרי שהרמזור התחלף לירוק, פניתי לכביש הראשי וניסיתי לנסוע אחריו כדי לבדוק מי הנהג, אבל לא הצלחתי. בדרך נכנסנו לנתיבות כדי לקנות כמה לחמניות במאפיה.

"זה כבר היה אחרי השעה  2 בלילה כשיצאנו מנתיבות. עברנו את צומת הכניסה למושב שיבולים, ולפתע הבחנתי שבשני צידי הכביש מונחים כל מיני חפצים, ובין שני צידי הכביש, אפילו היו שם קרטונים ועוד הרבה חפצים שהיו מפוזרים על הכביש עצמו. המשכתי לנסוע כמה מאות מטרים קדימה, ואז אמרתי לילדים שלי שהיו במכונית, שאולי קרתה איזה תאונה ואף אחד לא שם לב לכך, כי הדברים הגדולים לא היו מונחים על הכביש, אלא רק בצד.

"התחלתי לנסוע לאחור. נסעתי כך די הרבה אחורה לאט מאוד, כי היה חשוך לגמרי. הכביש היה שומם. שום מכונית לא היתה באיזור. היה קשה מאוד לראות, והילדים שלי שישבו מאחור כיוונו אותי בנסיעה. פתאום הבן הגדול שלי התחיל לקרוא: אבא תעצור. תעצור. זה משפחת פינקוס. ואז פתאום גם שמעתי דפיקות על החלון שדפק הילד הגדול (דב). יצאתי מהמכונית ומיד ראיתי את המכונית שתקועה בתוך העץ. זה היה מחזה אימים. הילד התחיל לבכות: איפה ההורים שלי? התחלתי להרגיע אותו, והכנסתי אותו לתוך המכונית שלי. היה לו קר ונתתי לו את המעיל שלי.

"כמה מטרים מאחורי, ישב על הרצפה ילד נוסף. קראתי לו שיבוא, אבל הוא אמר לי שלא יכול 'הרגליים שלי… הרגליים שלי כואבות'. הוא לא יכול היה לזוז. הרמתי אותו לאט והושבתי אותו על הרצפה ליד המכונית שלי. קצת התרחקתי מהמקום כדי שהילדים לא ישמעו את השיחה שלי עם המשטרה. הודעתי להם על התאונה הקשה ושחייבים גם להביא מיד אמבולנסים וכיבוי אש, כדי שניתן יהיה לחלץ את הנוסעים מתוך המכונית. לקח עוד כמה דקות עד שהגיעו, ובינתיים ניגשתי למכונית כדי לבדוק מה קורה שם. הדלת האחורית נקרעה ועפה ממקומה.

"את הרב והרבנית עצמם לא ראיתי ממש… זה היה נורא, ומיד הלכתי קצת אחורה, כי גם לא רציתי שהילדים יתקרבו יותר מדי. מה שכן הספקתי לראות, שהעץ נכנס בתוך המכונית בין מושב הנהג למושב שלידו, ומחץ את כל החלק הקדמי והגג של המכונית פנימה, וכל המושב האחורי יצא ממקומו ופשוט העיף את הדלת ואת שני הילדים שפשוט עפו החוצה. לי כבר היה ברור באותו רגע שהרב והרבנית שישבו בקדמת הרכב כבר לא בחיים.

"תחקרתי את הילדים מי עוד היה במכונית. בהתחלה הם היו מבולבלים מאוד והיה קשה להם לענות. אחרי שהרגעתי אותם הם אמרו לי שבמכונית היו ההורים ועוד אחות. היות ולא ראיתי את האחות במכונית, כי הדלת האחורית היתה חשופה, ולכן הבנתי שהיא נמצאת באיזשהו מקום בחוץ, אבל לא שמעתי שום קול. היתה דממה מוחלטת וחושך מוחלט. גם בגלל השיחים הגבוהים אי אפשר היה לראות כלום.

לכתבה על הרב פינקוס

"אחרי כמה דקות, עצרה מכונית. היה שם יהודי שאמר לי שהוא שוטר, וביקשתי ממנו שישמור ויטפל בינתיים בילדים, כדי שאוכל להתחיל לחפש בשטח ולמצוא את האחות. הוא רץ למכונית, ומיד חזר לכיוון שלי בחזרה כשהוא צועק: זה הרב פינקוס! ביקשתי ממנו שיתקשר למשטרה ויזרז אותם להגיע. אבל תוך כדי שאני מסתכל ימינה ושמאלה, הוא פשוט נכנס למכונית ונעלם מהמקום. הוא כנראה היה בטראומה גדולה מזה שהכיר את הרב ולא יכול היה להישאר לראות את המחזה הנורא.

"התחלתי לרוץ בתוך השיחים ולחפש את האחות. בינתיים הגיע אמבולנס, ואמרתי להם שיש עוד ילדה שאני לא מוצא אותה וביקשתי מהם שיצטרפו אלי לחפש אותה. כשעבר במקום רכב עם זוג רוסים, ביקשתי מהם שיטפלו בילדים, כדי שאוכל להמשיך לחפש. הייתי ממש אחוז בלהות כדי למצוא אותה. זה היה בערך רבע שעה אחרי שהגעתי למקום, ופתאום אני שומע רעש של מסוק ושתי ניידות. המסוק האיר על השטח, ואז פתאום הבחינו בה. הוציאו אותה על אלונקה והתחילו מיד לטפל בה, זירזתי את האמבולנס ששם כבר היו שני הילדים, שיצא מיד לדרך, והם באמת יצאו מיד.

"תוך כדי הדברים הבנתי איך הגיע המסוק למקום. הם היו באמצע תרגיל מבצעי וכששמעו על התאונה, הגיעו מיד למקום, וכך אפשר היה למצוא את הבת הקטנה. נשארתי עוד במקום עד שהצליחו לחתוך את המכונית, ואז הגיע הרב בנימין מלכה כדי לטפל בכל עניין הפינוי. הוא תפס את הפיקוד על העניין הזה ועשה את מלאכתו נאמנה, ורק אז יצאתי לבית. כשחזרתי הביתה לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. זה היה נורא נוראות. פרצתי בבכי במשך דקות ארוכות ולא הייתי מסוגל להירגע".

גם את הרב בנימין מלכה החזרנו למקום התאונה המחרידה יחד עם הרב דייטש, כדי לשמוע מהם על קורות אותו לילה: "כאיש זק"א התקשרו אלי מהמשטרה שהיתה תאונה קטלנית בין נתיבות לצומת גילת, ומדובר במשפחה חרדית חשובה מאוד אבל לא אמרו לי מי. מיהרתי מיד לצאת למקום. כל הדרך חשבתי מי זה יכול להיות. חניתי בצד השני של הכביש. ראיתי אמבולנסים, ניידות משטרה, כיבוי אש. חציתי את הכביש, ושוטר מתחנת אופקים שהכיר אותי, אמר לי מיד: מדובר כאן ברב פינקוס. איך ששמעתי את זה, פרצתי בבכי נורא, אבל לא היתה לי את האפשרות לשקוע בבכי, והתחלתי מיד בעבודה להוציא את הבת מרים ע"ה, אחרי שכבר פינו את הרב והרבנית והילדים לבית החולים.

"רק אחרי הפינוי, התחלתי בטלפונים כדי להודיע על האסון הנורא, והשיחה הראשונה היתה לרב דייטש. לא רציתי לומר לו מה קרה, רק אמרתי לו שהיתה תאונה עם הרכב שלו שבו נסע הרב פינקוס. לא הייתי יכול להמשיך לדבר והתחלתי לבכות, ומסרתי את הטלפון למפקד תחנת אופקים. עבדנו כאן עד שעות הבוקר יחד עם האחראי על זק"א בנתיבות, ר' מיכאל לוי, כדי לפנות את כל מה שהיה צריך, ומכאן התבקשתי על-ידי המשטרה לצאת לבית החולים כדי לזהות את הנפטרים. זה כבר היה בסביבות השעה 6 לפנות בוקר".

הרב דייטש: "יומיים לפני האסון, אפינו יחד מצות, וכשהרב זצ"ל יצא לבני ברק, הוא לקח מצות לבן שלי שגר בב"ב. בדרך הוא עוד עבר למסור את שיחתו האחרונה בבית הכנסת 'בית שמעיה' באשדוד. בשעה 12 בלילה התקשר אלי הרב זצ"ל כדי להודיע לי שהכל בסדר והוא גם נכנס לבן לביקור.

סביר להניח שזה היה האיש האחרון שהוא פגש לפני שהוא יצא בדרך חזרה לאופקים. "בסביבות שתיים וחצי בלילה התקשר אלי ר' בנימין. הוא התחיל לספר לי, אבל לא אמר את כל הפרטים. 'היה אסון נורא עם הרכב שלך, ואתה יכול לתאר לעצמך', אבל ממש לא תיארתי לעצמי. ואז מפקד התחנה התחיל לדבר איתי, ורצה לברר אם אכן מדובר ברכב שלי, כדי להגיע לזיהוי של הנוסעים, וכך התחלתי להבין לאט לאט שמדובר ברב פינקוס שנסע ברכב שהיה משותף לנו. "מפקד התחנה אמר לי שכבר פינו את כולם לבית החולים 'סורוקה'. התקשרתי לביה"ח כדי לקבל פרטים על מצב הפצועים, ונאמר לי שמצבם קשה, ומיד התחלתי להתקשר כדי להודיע על האסון לבני המשפחה, וזה היה הדבר הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת לעשות. התחלתי לומר 'הרב פינקוס', ומיד נחנקתי ולא הייתי יכול להמשיך לדבר. התקשרתי לר' צבי יעקובזון שגר בשכנות לבן ר' אליהו, והם יצאו מיד לבאר שבע".

קול ד' שובר ארזים

ואת מסכת התיאורים הנוראה הזו, אי אפשר לסיים בלי להביא את דבריו הנוקבים של הגר"א פילץ שליט"א במסע ההלוויה, שעדיין חרוטים היטב בליבי: "קול ד' בכוח, קול ד' בהדר, קול ד' שובר ארזים וישבר ד' את ארזי הלבנון. על כל מאורע שקורה בעולם, הן לטוב והן למוטב, צריך לשמוע את קול ד'. לכל מאורע יש קול דידיה, ובא הפסוק ואומר, שיש עוד קול: קול ד' שובר ארזים, שזה קול מיוחד שיכול לשבור את בית המקדש ולגדוע את הארז שבלבנון.

"יש ארז שהוא גדול לעצמו, אך יש ארז שהוא ארזי הלבנון, ארז שמחזיק קהילה, שמחזיק בית מדרש, שמחזיק נשמות, ולא רק ארז אחד, אלא 'וישבר ד' את ארזי הלבנון'. תמיד שמענו את רבי שמשון בקול ד' בכוח. הוא נטע בנו את האוזניים לשמוע את הקול ד' בהדר, ועכשיו – גדולים צדיקים במיתתם – רבי שמשון הנחיל לנו אוזן חדשה שתוכל לשמוע את קול ד' שובר ארזים…"

הייתה זו השיחה האחרונה.

לכתבה על הרב פינקוס

ביהמ"ד באשדוד היה מלא מפה לפה, זו הייתה שיחתו האחרונה של הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצוק"ל, ובה הוא דיבר על משמעות החיים.

"אדם צריך לברך את בוראו על כל נשימה ונשימה, כי הנקודה המרכזית של האדם היא לחיות, אין לאדם הנאה כמו ההנאה מעצם הדבר שהוא חי. באופן רגיל איננו מרגישים זאת, אך ישנם מצבים שבהם חשים הנאה זו במלוא עוצמתה.

"דוגמא לכך, אדם מגיע לרופא, ולבסוף מתבשר בעצב כי נותרו לך שבועיים לחיות, היות ומהצילומים נראה שבגופך מקננת מחלה נוראה… 'הוא בקושי מוצא דרכו הביתה, כל הדרך הוא מהרהר לעצמו מה יהיה עם האישה והילדים, ולא יודע את נפשו מרוב צער ותדהמה. הוא מגיע הביתה, ואשתו שמבחינה בו, שואלת אותו, מה קרה לך אתה לא מרגיש טוב?! והוא עונה – אני עומד למות… לפתע מצלצל הטלפון ומהעבר השני של הקו הפקיד מבית החולים – אני רוצה להודיע לך – הוא מודיע בהתרגשות – היתה כאן טעות, אותם צילומים לא היו שלך… הרגע הזה הוא רגע של הנאה שאין כמוה בכל העולם – רגע של חיים. עד כמה עלינו להודות על כל רגע ורגע של חיים שמזכה אותנו הקב"ה בעולמו".

'אמא, למה את נוסעת?'

"יש לנו בבית את ההקלטה של אותה שיחה אחרונה' – מספרת ל'יתד נאמן' בתו הרבנית מ. לוי- 'אבא סיים את השיחה באשדוד, ונשמע רעש הסיום, לפתע הוא חוזר לרמקול ומבקש להוסיף כמה מילים, וזה נשמע מצמרר – אני רוצה להגיד לכם משהו, רגע של חיים, אתם לא מבינים מה זה שהקב"ה נותן לנו כל רגע של חיים…"

איש לא הבין זאת, אך שעה ארוכה לאחר מכן, כשנודע דבר התאונה גם בקריה באשדוד, כולם הבינו את המשמעות הפשוטה בדבריו… עוד רגע של חיים… ודמעו ללא הפוגה. אז הם הבינו מהי 'יצאה נשמתו באחד' – מתוך שיחת חיזוק על רגע של חיים…

ברכב נסעה גם רעייתו הרבנית ע"ה, והסיפור עמה מרגש במיוחד כפי שמתארת לנו בתה – 'אמא לא היתה צריכה כלל לנסוע לבני ברק, היא היתה שם שבוע קודם לכן, ואף לא הרגישה טוב כ"כ מעומס ההכנות לחג. בשיחה עמי היא מספרת לי שהיא נוסעת עם 'טאטי' לבני ברק, ושאלתיה למה את נוסעת… ואמא אומרת לי – בגלל הדגים… סוד גלוי הוא, שמאז פטירתה בטרם עת של אמה, הרבנית מן ע"ה בשנת תש"מ, הרבנית נטלה על שכמה כבתו הגדולה של הגאון הגדול רבי מרדכי זצוק"ל, לסייע בגידול הילדים שנותרו בבית, וכך קיבלה על עצמה לספק מדי שבת בשבתו לאחיה על בני משפחתם דגים לשבת.

Harav_pinkus

וכך מדי שבוע סיר מלא בדגים מבושלים עשה דרכו לכמה בתים בעיר התורה ב"ב. זה חסד בל יתואר, שהזכיר לכולם את טעמם הערב של הדגים מבית אמא… והיא לא ויתרה על כך למרות השנים שעברו וההפצרות של בני המשפחה המורחבת לחדול מכך. 'אני שואלת את אמא' – ממשיכה הרבנית לוי – 'מדוע את נוסעת…, והיא אומרת שהיא רואה כי הסיר של הדגים כבר קטן לכמות הנצרכת לבישול, והיא נוסעת לב"ב לאתר סיר גדול יותר. שאלתי אותה – אז מישהו יקנה לך בב"ב, למה את צריכה לנסוע בערב פסח בשביל זה?! 'זו מצווה מיוחדת שלי' – השיבה נחרצות בקולה השקט – 'ואני חייבת לראות בעצמי מה לרכוש…'. ואכן אחד הזכרונות מהתאונה הוא הסיר הגדול מוכה וחבול מכל צדדיו. כך הם נפרדו מאתנו – מהרבצת תורה ועשות חסד – מהות חייהם.

'ומרים אמרה תהילים'

ברכב ישבה גם בתם הנערה מרים ע"ה, קודם יציאתם מב"ב לכיוון אופקים, הם עברו בבית גיסם להביא להם את הדגים. הם נותרו זמן מה לנוח ולשתות דבר מה.

אֵם הבית מבקשת מבתה שתקרא למרים מהרכב שתעלה אף היא בינתיים לביתם. כעבור דקותיים היא עולה ומספרת – מרים אומרת תהלים בכוונה ברכב, וכשביקשתי שתעלה, היא אומרת שהיא באמצע אמירת התהלים… הדבר היה מוזר, מה לנערה צעירה ולספר התהלים בשעת ליל מאוחרת… אבל כשאלו רגעי הפרידה של אנשים גדולים מעולם ההבל, השאלות כנראה מיותרות.

איך אמר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א כשנודע לו דבר התאונה? 'בשמים היתה גזירה נוראה על כלל ישראל… והם נלקחו כקרבן ציבור לכפר ולהגן על כולנו!'.

הדפס כתבה

3 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    לא להאמין פשוט מזעזע
    10/04/2014 23:22
    רפי
  1. גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, במקרה הזה כולם ראו את זה בחוש

  2. אהה
    11/04/2014 13:41
    יוני
  3. כתבה עוצרת נשימה ,ומזילה דמעות, כמה עצוב כמה חבל,כואב…..

  4. קראתי את הכתבה היום יא טבת תשעז ודמעו עיני.
    09/01/2017 14:11
    יהונתן יעקב .
  5. הרב הזה היה נשמה ענקית . החיות שבה דיבר בשיחותיו עוברת בין השיטין וביחד עם קריאת המילים בסדרת ספריו המעובדת משיחותיו . נפש שמשון.