דיבורים כמו חול • טורה של מירי שניאורסון

לתוכנית הכי פופולרית היום בתקשורת קוראים “תן עם מי לדבר” או “הכל דיבורים ועוד דיבורים” או “דברו ללאמפה”.

כל כך הרבה אנשים, מומחים מטעם עצמם ומטעם יח”צניהם ממלאים כל שעה פנויה בכל אולפן נידח ומלהגים את עצמם למוות. רובם מדברים וממחזרים את ההבלים שהביאו עלינו את אסון אוסלו ושאר האסונות שרדפו אותנו מאז. ממש כמו כלב ששב על קיאו, הם מדקלמים ססמאות חלולות שדומה שגם הם לא מאמינים להן.

זהבה גלאון, תמר זננדנברג ואחרות מצליחות להוציא אותי מדעתי ,ומי שמעלה לי את הג’ננה לנקודת רתיחה היא חברת הכנסת “מר” מֵרַב מיכאלי.

האישה הזאת נטולת שיניים. אין לה אפשרות לחסום את דברי ההבל שיוצאים מפיה. “לו רק היינו יושבים איתם למשא ומתן” ועוד משפטי ברברת אוויליים, המעידים על חוסר בהבנת המציאות ומצליחים להדליק אותי (ואני אדם רגוע מאוד בדרך כלל).

התקשורת המכונה בטעות “ישראלית” ממשיכה להחליש את רוחו של העם, לרפות את ידיהם של חיילי צה”ל היקרים, ולהתיש את המאזינים ואת הצופים בכמויות מטורפת של תבוסתנות, רמאות והצגה חד-צדדית.

עשרות אירועי פח”ע מתרחשים מידי יום על כבישי השומרון, בגליל העליון, בירושלים עיר הקודש, ביפו ואפילו בתל-אביב, ואין להם אף לא אזכור מינורי בתקשורת שממשיכה למכור לציבור את שקר השלום.

מזל שהחמאס לא משתף איתם פעולה וממשיך להוכיח שדין תל אביב כדין נצרים.

מרבית הדוברים הם גברים מלאים בחשיבות עצמית, בוגרי הדוקטרינה הצבאית, שכפי הנראה היו נרפים גם בעת שירותם הצבאי. “אי אפשר לנצח את הטרור”, “אין פיתרון צבאי” ומשפטים דומים שמסקנתם אחת – הם טיפשים וכלל לא ברור איך הפקדנו בידיהם את גורלנו ושילמנו להם שכר מפתנו הדלה, בעוד שהם כלל לא התכוונו להגן עלינו.

שוטרים מקבלים פקודה לסגת משטח בריבונות ישראלית. בשכונות התפר מכים יהודים, זורקים עליהם אבנים, יורים עליהם זיקוקים והמדינה “מכילה” את מה שהיא מכנה “הפרות סדר” ולא “מרד עממי”, כפי שהפורעים עצמם קוראים למה שהם עושים.

התקשורת, כצפוי, משתפת פעולה ולא טורחת לחשוף את המסווה מעל פניה התבוסתניות של ההנהגה.

נכון שמעת לעת מבליחה קרן אור בטשטוש החושים שנפל על התקשורת ואנשים כמו שרון גל, אמילי עמרוסי ואחרים מצליחים להשמיע את קולה השפוי של המדינה היהודית, נכון שאפילו ראש הממשלה ושר הביטחון מצליחים לאסוף מעט אומץ יהודי, אבל גם את זה מצליחה התקשורת להכהות באמצעות ציניות והרמת גבות.

בקיצור, התחלנו את ספר דברים. דיבורים ועוד דיבורים. הפוגות הומניטריות ובלתי מעורבים, מילים וביטויים שעולים לנו בדם החיילים.

הלכה מפורשת

אבל אם כבר התרגלנו לתקשורת הכללית שלא מסוגלת לדווח אמת ולא מסוגלת להציג עמדות שמנוגדות לאג’נדה המעוותת והתבוסתנית, אי אפשר להתרגל להעדרה של תקשורת חרדית אמיצה.

היכן הוא כלב השמירה החרדי? באיזה עיתון חרדי קראתם מאמר מערכת שקורא לנציגי הציבור לקום ולהכות על חטא התמיכה בגירוש יהודי חבל עזה שהביא עלינו את איום הטילים והמנהרות?

היכן קראתם תחקיר מקיף, נוקב ויסודי על השלכות הצבעותיהם של נציגי הציבור החרדי בנושאים הביטחוניים? היכן שמעתם מרואיין מתפתל בשידור חי אל מול שאלות קשות של מראיין?

אין דבר כזה. התקשורת החרדית מעדיפה לטמון את הראש בחוק מע”מ אפס וברדיפת עולם התורה בידי יורשו של הטומי, אך לא מוציאה הגה מהפה כאשר נציגי הציבור שלנו מוכנים לסכן את חייהם של מיליוני יהודים תמורת נזיד עדשים (כניסה לממשלה וכמה מאות מיליונים לישיבות).

השבוע נציין תשע שנים לגירוש יהודי חבל עזה. גירוש של יהודים בידי יהודים לראשונה בהיסטוריה. הישג מרשים לממשלת שרון בחסות נציגים חרדיים.

בעוד פחות משבועיים נציין 85 שנה לטבח בחברון, בירושלים, בצפת, בחיפה, ביפו ובמקומות אחרים ברחבי הארץ ודומה שאין מי שיקום ויסיר את המסווה מעל עינינו. כמו בסיפור בגדי המלך החדשים.

אין לנו עיתונאים אמיצים שיקומו ויספרו את סיפור המרד הערבי של תשע”ד?

אין עורכים בעלי חוט שדרה שיבהירו שעל מנת שיהיה עולם תורה, צריך לשמור על חייהם של לומדי התורה? מה יועילו תקציבים לישיבות כאשר הפורעים יתנפלו עליהן כפי שעשו אך לפני פחות ממאה שנה בחברון?

והכי כואב לגלות שעיתונאי משלנו כותב בעיתונות הכללית ש”לא ידענו מה קורה מתחת לפנס”.

מה לא ידענו?! לא הקשבנו!

מתיישבי חבל עזה זעקו שוב ושוב כי הם מגינים בגופם על ביטחונם של תושבי המרכז. הם חזרו שוב ושוב על התרחיש שהתממש לנגד עינינו ואנחנו לא ידענו?!

מתי נפנים סוף סוף שארץ ישראל כולה היא “עיר הסמוכה לכפר” בהתאם להלכה שנפסקה בשולחן ערוך (הלכות שבת)?

לטובת אותם נציגי ציבור חרדיים ועיתונאים חרדיים שמעדיפים לברוח לנושאים מעניינים יותר דוגמת חוק המע”מ הטפשי של לפיד, בחרתי לצטט את ההלכה האמורה. להלן:

“נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהם את השבת, ואם באו על עסקי נפשות, ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו אינן רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר, ומשם תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם”.

למה לא קם אף לא עיתונאי אחד ששאל את הנציגים שלנו, שנבחרו בקולותינו, כיצד הם מסוגלים לעצום את העיניים ולהתעלם מהלכה מפורשת.

מדוע לא קם אף נציג חרדי ומכה על חטא התמיכה (או ההימנעות) בממשלות רבין ושרון שהמיטו עלינו את האסון הזה שמסכן את חייהם של מיליוני יהודים?

לנצל את ההזדמנות

אבל, במחשבה שנייה, דווקא בימים אלה, ימים של חורבן וקטרוג על עם ישראל, שומה עלינו לראות את הצד החיובי שבעם הזה. בתקופה האחרונה אנו עדים לגילויי אחדות שלא היו בעם הזה מאז ימי ההמתנה הקשים ערב מלחמת ששת הימים.

גילויי הסולידריות למאות ואלפים שבאים לידי ביטוי בסיוע לחיילים, לפצועים ולמשפחות השכולות, באהבה שבין אדם לחברו ובהתגייסות של הציבור החרדי בתפילה, בלימוד ובמעשים טובים לזכות החיילים המוסרים את נפשם על הגנת העם היושב בציון, הם הם העדות לכך שלב ישראל חי ושלא פסו אמונים מקרב הארץ.

הנה סיפור ששמעתי ולא בדקתי את אמינותו.

מעשה בישיבה שלקחה על עצמה להוסיף בלימוד לזכות החיילים שבעזה. כל תלמיד לקח שם של חייל והקדיש את תוספת הלימוד לזכותו. אחד מהחיילים נפצע במהלך הקרבות ומאוחר יותר התברר כי התלמיד שלקח על עצמו את ללמוד לזכותו, התרשל במלאכתו…

בין אם הסיפור הזה נכון ובין אם הוא הזוי, אין ספק שהלכידות החברתית של החודשיים האחרונים שהחלה עם חטיפתם של שלושת הקדושים ה’ יקום דמם, היא הזדמנות פז עבורנו. הזדמנות לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמיים.

אני עדה לעשרות נשים שהחלו להדליק נרות שבת קודש מידי יום שישי. שמעתי על עשרות יהודים שהחלו להניח תפילין מידי בוקר וסיפורים על מעשי חסד וסיוע הולכים ומתרבים מיום ליום.

כל הזכויות הללו, כל התפילות הללו, לימוד התורה שנעשה בכוונה להגן על עם ישראל, הכל באשר לכל מצטרף לכף הזכות וממהר עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה. שום דבר אינו הולך לאיבוד.

הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]