איך ניצחתי בקרב הגדול והפכתי לחברותא של ‘רב ניסים’ בכל מוצ”ש

יצחק פלדמן
|
כ"ג תשרי התש"פ / 22.10.2019 03:02
יצחק פלדמן, שכנו של הגר”נ קרליץ זצ”ל בבית הכנסת ‘צעירי אגודת ישראל’ בשכונת רמת אהרן בבני ברק, נחפז היה לסיים את הסעודה השלישית, כדי לתפוס את ‘הדקות שלו’ עם פוסק הדור • הלילה, לאחר הסתלקותו, הוא מספר על אותם ימים

בית הכנסת ריק מאדם. על הסטנדרים מפוזרים סידורים שהיו בשימוש במהלך כל השבת. בעוד כעשרים דקות יתמלא בית הכנסת שוב במאות מתפללים שזה עתה מסיימים את סעודה שלישית. שוב תפרוץ כאן סערה, ולבת האש של מאות פיות הקוראות “אמן יהא שמיה רבא” תהדהד החוצה אל השכונה השלווה.

בינתיים שקט. דממה. רק קולו של המאוורר הספרטני החוצה את בית המדרש הלוך ושוב נשמע בחלל הגדול.

בצד המזרח דמות אחת נכנעת תחת עקומת עמוד השדרה. הפראק הרבני גדול על הגוף הצנום במידה או שתיים. הוא סגור הרמטית, חוצץ בינו ובין העולם. כובעו מספר לצופה הניצב מרחוק שמאחורי סטנדר העץ החריג משאר הסטנדרים יושב עכשיו הרב ולומד ‘רבינו יונה’. פעם זה רבינו יונה על משלי, פעם זה שערי תשובה, ופעם מסכת אבות, כפי שמורה לוח השנה היהודי.

ילד בן עשר, ואחר-כך בן אחת עשרה ושתיים עשרה, וגם בגיל בר מצווה, עדיין הוא ילד. מדי שבוע הוא נחפז לסיים את הסעודה השלישית בביתו, כדי לתפוס את הדקות הללו שלו ושל הרב. הוא נכנס פנימה, רואה שהרב כבר הגיע, שהכובע כבר רכון מאחורי הסטנדר הפונה אל פנים בית המדרש.

הוא עומד בשקט שני רגעים, ואחר-כך מרהיב עוז ומנענע את הסטנדר, מכה באמצעותו בספסל, גורר שולחן, מנסה להסיט את תשומת ליבו של הרב, שירים מעט את עיניו, שיביט בו רגע, אולי יזמין אותו ללמוד בחברותא.

לילד יש חלום: הוא רוצה ללמוד חברותא עם הרב, זה שכולם בחוץ מכירים אותו כ’רב ניסים’.

מיקומו בתפילות קרוב מאוד למקומו של הרב, הכי קרוב למעשה. אבל הוא לא מסתפק בכך. הוא רוצה את הדקות שלו לבד עם הרב, להרגיש מיוחד, חלק מהדבר הגדול הזה שכולם מדברים עליו ונושאים אליו עיניים.

הרב שקוע ב’רבינו יונה’. העיניים המתאמצות תמיד לשלות סעיף קטן אחד מני רבים בשולחן ערוך, עמלות עכשיו על האותיות השבורות של ‘רבינו יונה’ מתוך הספר הדהוי שמונח לפניו. ידיו הקמוטות מנסות לאחוז בקצות הדף, להפוך אותו אל זה שאחריו, הדף חומק, הוא מנסה שוב, נאבק, הוורידים מתמלאים בדם של מלחמה, בסוף הדף נענה לתחינה.

בקצה עיניו חיוך קל, ותיכף הוא חוזר ל’רבינו יונה’.

המתפללים נאספים. בטנם עמוסה  משלוש סעודות השבת והם מדדים בקושי רב אל בית הכנסת. סוחבים סידור מהארון החיצוני, ומתיישבים במקומם. מין לאות של דמדומי שבת קודש הפורשת חזרה אל החלל החיצון, עד לשבוע הבא.

שיחות של חולין וקודש מתערבבות, עד שהחזן יסלסל ב’והוא רחום’.

הרב לא שומע. אוזנו לא מרגישה בהברות שאינם מעניינו האישי. הוא מורגל בכך מזה שנים, ובלא שום קושי ממשיך לעיין בריכוז עצום ב’רבינו יונה’ שלפניו.

וכך מדי שבוע. בבית הכנסת ‘צעירי אגודת ישראל’ בשכונת רמת אהרן מתקיימת מלחמה פנימית בין התשוקה העזה של הילד ללמוד חברותא עם הרב, לבין הבושה הפנימית שאינה מניחה לו לעשות זאת. מלחמה שנערכת במקביל למלחמה של הרב בדפים הישנים של ‘רבינו יונה’ שמסרבים לפעמים להישמע לפקודות ידיו התשושות.

מלחמות גדולות מסתיימות כשהן נשזרות זו בזו. גם אותן מלחמות של מוצאי שבת פסקו כאשר התיישבתי לצדו של רבי ניסים, ועזרתי לו מעט בפרוצדורה של הספר הישן.

על הדרך ניצחתי בקרב הגדול שלי, והפכתי לחברותא של הרב בכל מוצאי שבת.

לפעמים היו מצטרפים עוד אברך או שניים. אבל אני הייתי הנער היחיד, וחשתי, ובצדק, גאווה גדולה.

רבי ניסים היה חלש מכדי להרים את קולו, ותשוש מכדי להסביר את דבריו של ‘רבינו יונה’. בטח לא לצעיר כמוני. אבל אני מעולם לא ביקשתי את קולו, או את ביאוריו, חפצתי אך ורק בקרבתו.

לא דיברנו לפני השיעור-חברותא אף לא מילה אחת, גם לא אחרי. הוא סגר את הספר מיד כשהחלו בתפילת ערבית.

פעם אחת, או פעמיים, הוא חייך אליי. היה זה כשקרא שורה מדברי רבינו יונה שהאירה את ליבו. באותו הלילה לא הרגשתי את החמיצות הרגילה של מוצאי שבתות. הייתי המאושר באדם.

אני, נער בני ברקי אחד מני רבבה, זכיתי להיות שותף סוד לשמחתו העולה על גדותיה של פוסק הדור בהבנה הדקה של ‘רבינו יונה’.