“התגעגעתי” • החזן נפתלי הרשטיק הפתיע בקונצרט עם מונולוג מרטיט
למרות גל האזעקות שפקד השבוע את מדינת תל אביב, ובגינו בוטלו אירועים שונים, ב’מכון תל אביב לחזנות’ החליטו לקיים ביום שני שעבר את הקונצרט החגיגי, לרגל סיום השנה במשכן המכון – באודיטוריום ‘מרכז ברודט’.
כחובב חזנות מיהרתי גם אני להשתתף בקונצרט. לא יהיה זה מוגזם לומר, כי כותלי המכון בתל אביב מביאים עימם תמיד משהו חדש ומרענן. ניתן לראות זאת ברפרטואר השונה והמגוון, בניגוד למתרחש על הבימות בעולם הקונצרטים הסטנדרטיים, שרובם ככולם עסוקים בדרך כלל באותם חומרים ממוחזרים.
בקונצרט המכון השתתפו חובבי חזנות רבים, וכמובן משפחות התלמידים וסגל המורים והמנהלים: חיים פייפל, יותם סגל, מאיר בריסקמן, שרגא הרשטיק, חיים ניר, שמואל ברלד, והפסנתרן ריימונד גולדשטיין, שבנוסף לעובדה ששימש כמנחה הערב, אף ליווה את כל היצירות בנגינתו המופלאה על הפסנתר.
על הבמה הופיעו תלמידי המכון, החזנים: האחים בנימין ודן יעקובוביץ, ישראל שוורץ, אברהם קראוס, מאיר לצטר, בנצי הילמן. מנדי שם טוב, יהודה ארליך, נתן גיטלר, שמעיה רייכמן, יגאל האן, איתן ארזי, אליהו סגל, ועידו שטינמיץ.
קטעי החזנות שבוצעו: אנא עבדא – שלמה זלמן ריבלין, אב הרחמים – ברל’ה חגי, אשא עיני – רפופורט, ה’ מלך – קצ’קו, מלוך על כל עולם – יעקב רפופורט, שמעה ותשמח – איזנשטט, והוא רחום – יוסל’ה רוזנבלט, שמע ישראל – דוד ורדיגר, ממקומך – שלמה רביץ, לא אמות כי אחיה – יצירה חדשה של חיים פייפל, ומפני חטאינו – זבולון קווארטין, הלבן חטאינו – הרשמן, בצאת ישראל – רפופורט וגנטשוף, וברכת ראש – דוד קוסוביצקי.
על הערב החגיגי והמרגש העיבה היעדרותו של מנהל המכון החזן נפתלי הרשטיק, שנאלץ במשך כחצי שנה להמעיט בנוכחותו ופעילותו במקום, עקב שהות ממושכת בבית החולים בשל בעיה רפואית, וברוך ה’ עבר לאחרונה השתלת כליה, והתלמידים כבר מצפים לשובו.
אם עבור עולם החזנות החזן הרשטיק הוא ‘מלך’, אז לתלמידי מכון תל אביב לחזנות הוא גם אבא, במלוא מובן המילה. והיעדרותו מקונצרט סוף השנה, היא לא דבר של מה בכך.
הקהל, הסגל המקצועי והמשפחות, ידעו כי החזן הרשטיק לא יגיע לאירוע, ואולם היה אפשר להרגיש את הציפייה באוויר, המבטים אל הדלת, כמו שמחכים לאדם אהוב שיגיע מרחוק.
ולפתע, ממש בסיום הקונצרט, רגע לפני שהקהל עמד להתפזר איש איש לביתו. זה קרה! בהפתעה גמורה, מבלי להודיע לאיש, החזן נפתלי הרשטיק נכנס לאולם.
אין מילים לתאר כמה מרגש היה לראות את הקברניט חוזר אל הספינה אשר בנה בעשר אצבעותיו, לאחר זמן ממושך בו ראה רק את כותלי בית החולים.
לקול מחיאות כפיים אינסופיות, עלה הרשטיק על במת האולם, שם נשא דברים מהלב אל תלמידיו – בניו, כשהוא משרטט שלב אחר שלב בתקופת העדרו.
“התגעגעתי, והחלטתי שאני בא”
“חברים, קודם כל, כפי שאתם רואים, אחרי הרבה זמן בסייעתא דשמיא, אני עומד ישר וזקוף”, פתח הרשטיק את דבריו.
“אמנם אני עדיין צריך להיות תחת ביקורת, ותחת השגחה רפואית כזאת שעדיין לא מאפשרת לי ‘לבוא בקהל’, אך למרות הכל, התגעגעתי ולא יכולתי להתאפק, והחלטתי שאני אבוא היום לכאן.
“אני שמח מאוד לראות אתכם, לפחות כמו שאתם שמחים לראות אותי, ובדיוק על זה מתגלגל לי הפסוק ‘על זאת שיבחו אוהבים ורוממו לא-ל, ונתנו זמירות ותשבחות למלך א-ל חי וקיים’, הרי אני נמצא בין אהובים וידידים, וגם ‘זמירות ותשבחות’ אני מניח שביצעתם כבר היום.
“הייתי מעוניין לומר שני דברים. קודם כל, לפחות ארבעים אחוז מכך שבאתי לכאן היום, הוא בכדי לראות את חיים (חיים פייפל -י.ג) ביום ההולדת שלו. אמנם הוא לא היה בסדר ולא הזמין אותי לבר מצווה שלו בזמנו, אבל עכשיו ל’בר מצווה השנייה’ שלו הוזמנתי.
“אתם יודעים או לא יודעים, אבל חיים הוא אהוב נפשי, גם כאדם, גם כמורה, וגם כאיש שיודע לסכסך עליך את דעתך… ולגרום לכך שתחשוב אחרת ולפעמים גם מחוץ לקופסא.
זה אולי בגלל שהוא נוסע הרבה ברכבת ויש לו זמן, תמיד הוא בא עם רעיונות חדשים. וכך בעזרת ה’ הוא ימשיך עד מאה ועשרים.
“אני גם אסיר תודה לכל אלו שעשו לילות כימים בשנה האחרונה, מרום, חיים ניר, חיים פייפל, שרגא, מאיר בריסקמן, יותם סגל, וכל צוות המורים, וכמובן לריימונד גולדשטיין.
“מה שבעיקר רציתי לומר לכם, שזאת לא הייתה שנה קלה, ואני בטוח שגם לכם, כי עוד לפני שנפתחה השנה, כבר התבשרתי שאני במצב לא טוב, ושאני צריך להתחיל דיאליזות על אתר, וכמובן שהיה זה קשה מאוד.
“תשאלו את ריימונד שחווה את החוויה הזו, פעמיים הוא היה עימי בעת שאיבדתי את הכרתי בזמן הדיאליזה. הוא בוודאי יודע עד כמה שזה לא היה סימפטי, למרות שאני נראה חזק.
“אתם יודעים, לפעמים הקדוש ברוך הוא מביא עלינו ניסיונות, שאתה למד בהם דברים שמעולם לא חשבת שתחווה אותם. וחסדי ה’, הקדוש ברוך הוא הראה לנו ניסים גדולים מאוד”, אמר החזן הרשטיק וההתרגשות ניכרה על פניו.
מלאכים בצורת אדם
“הייתי במחלקה שנמצאים בה בני אדם שרק לבשו צורת אדם, אבל באמת, הם מלאכים לכל דבר. מלאכים עם אמפתיה מיוחדת, קשה לי להגדיר אותם, אבל באיזשהו מקום יש עליהם חן מיוחד, כאילו השכינה שורה עליהם כל הזמן. קשה לי להסביר, אבל זה באמת כך”, המשיך בפתיחות נדירה לספר את סיפורו.
“מה שהפיל את כולנו, זאת ההתנדבות בעם. זאת לא התנדבות שמישהו מוציא את הארנק, מגהץ את כרטיס אשראי או רושם צ’ק. אנשים באים, בצורה אלטרואיסטית ואנונימית, בלי שיש להם מחויבות כל שהיא, בלי להכיר אפילו את הבן אדם, ופשוט תורמים כליה, חלק מגופם (!).
הרי הגמרא כבר אומרת, שהצדקה הטובה ביותר היא, שהמקבל לא מכיר את הנותן, והנותן לא מכיר את המקבל, זאת מסירות נפש בלתי רגילה.
“וגם אם יצטטו אותי אני אומר, ששמונים עד תשעים אחוז ואולי אפילו יותר, התורמים והתורמות באים מהמגזר הדתי והחרדי. פשוט מרגש לראות, איך שלפני הניתוח הם מרגישים כשמחתו של רבי עקיבא שאמר ‘כל ימי הייתי מתפלל מתי יבוא דבר זה לידי’.
“זה פשוט לא נתפס מניין אנשים לוקחים עוז ורוח ועוצמה נפשית, לקום ולתת חלק מגופם”.
“אתה זוכר אותי? אשתי תורמת כאן כליה”
“אני מוכרח לספר לכם על מפגש מרגש שהיה לי עם אחד מאותם המלאכים האנושיים. בוקר אחד אני יושב עם אלקה רעייתי בבית הקפה ‘ארומה’ בבית החולים. היה זה לאחר סדרת בדיקות שעשיתי, והרופאים המליצו לי ללכת לאכול דבר-מה לפני נטילת התרופות.
“פתאום ניגש אלי אדם שהיה מוכר לי, הוא היה מאלה שהיו באים לשמוע אותי הרבה בבית הכנסת הגדול בירושלים, שלאחר מכן התברר שהוא בא במיוחד בשבת ברגל מבית וגן. הוא ניגש אלי ואמר ‘אתה זוכר אותי? אשתי נמצאת במחלקה למעלה, היא תורמת היום כליה’.
‘אכפת לך אם אומר לאשתך ללכת לומר לה כמה מילים בכדי לעודד אותה?’
“כמובן שמיד ברכנו ברכת המזון ורצנו אליה למעלה למחלקה. נכנסו לחדר, ואנחנו רואים אישה צעירה, חרדית כבת שלושים ושמונה, לא יודע כמה ילדים יש לה, אבל אני מניח שלפחות ששה. והאישה הזאת החליטה ביום בהיר לתרום כליה לשם מצווה. כן, לא תאמינו, אישה במיטב שנותיה, לא חסר לה דבר, בריאה ושלימה, חן וחסד ומאור פנים על פניה.
“ובאופן נדיר, אתה שואל את עצמך, האם אותה אני אמור לעודד? את האישה הזו, מלאת השמחה, דקות לפני שמורידים אותה לחדר הניתוח?!
“יצאנו משם בוכים ומרוגשים. מאיפה אותם מלאכים לוקחים את הכוחות לדברים האלה, ואתה רואה אותם יום יום שם בבית החולים בדרך לעוד תרומת כליה.
“הדברים האלה פשוט נותנים לך מימד אחר של חשיבה על החיים. מה זה נקרא מסירות נפש, מה זה נקרא צדקה, מה זה נקרא חסד, מה זה נקרא הצלת נפשות, בלי רעש ובלי צלצולים. עד כדי שמסתבר שאפילו השכנות שלה או ההורים שלה לא יודעים שברגעים אלה היא בחדר ניתוח תורמת את כלייתה.
ממקום כזה אתה יוצא ואומר לעצמך: ריבון העולמים צריכים לזכות בשביל לראות דבר כזה.
“אמנם הניתוח הוא סבל, זה לא בדיוק פיקניק, אבל ברוך ה’ עברנו את השלב הזה, ומה שנשאר עכשיו זה להמתין שהכל יבוא לגמרי על מקומו, ושאהיה במצב שאוכל שוב ‘לבוא בקהל’, ובעזרת ה’ יהיה זה בקרוב”, הוא אמר לשמחת תלמידיו ומעריציו.
“לא ידעתי עד כמה אפשר להתגעגע אליכם”
“אתם יכולים להודיע לקרובים, למכרים, ולחברים שרצו להתחיל ללמוד חזנות, שבעוד ששה שבועות נתחיל לקיים מבחני כניסה למכון, ובעזרת ה’ אני מתכנן לשוב במרץ ובעוז, לקום ולנהל וללמד ולחנך דורות, יחד עם כולכם פה.
“היה לי הרבה זמן לחשוב ולהגיע למסקנה הברורה, שאמנם קשיים לא חסרים. אבל, מה שאנחנו עושים פה במכון, מיום הקמתו במרתף של היכל שלמה ועד היום, קרוב לשלושים שנה, זו עבודת קודש ממש.
“בשביל הדבר הזה הקרבתי לא מעט מהקריירה האישית שלי, ודאי שלא מעט מהקריירה העסקית שלי, ישבתי בראש פירמידה לא קטנה, והחלטתי שאני מקדיש את חיי לדבר הזה ללמד דור של חזנים ובעלי תפילה, וכעת אחרי שהיה לי זמן לחשוב הגעתי למסקנה שהקב”ה עזר עוזר ויעזור כי המטרה הזאת קדושה.
“אני מקווה שגם אתם בקיץ תחליפו כח, ותחזרו במשנה מרץ כי לפעמים דווקא ההעדר גורם לרצון להיפגש ובעזרת ה’ נפגש שוב במהרה.
“חברים, אני אוהב אתכם, לא ידעתי עד כמה אפשר להתגעגע אליכם, אין לכם אפילו מושג כמה, ובעזרת ה’ נעשה ונצליח”, סיים הרשטיק בהתרגשות.
אין ספק שבמשך הערב היו רגעים מרגשים רבים בביצועים ובקטעי החזנות האיכותיים, אבל את ה’הדרן’ שנתן החזן הרשטיק לא ישכח אף אחד מהנוכחים.
צפו בגלריה:
-
אתה ראוי לאהבת הקהל אותו אתה כל כך אוהב ומכבד
-
ברכות להחלמתך השלמה, ותחזור לעניינים בקרוב בעזרת ה
