שיח רחוב, תחנה בירושלים.
אחד הממתינים: “למה? הם תורמים בדרך שלהם, לומדים תורה”.
חילוני: “הם טפילים”.
למה טפילים?
“אתם טפילים, אתה מדבר עם בן אדם בן 83, ככה אני חושב. אני נמצא אצלכם במרכז שלכם ואומר לכם את זה”.
וכמה חרדים כן עובדים?
“מעט מאד. אני עשיתי צבא, תעשו יום אחד”.
אחד הנוכחים: “שירתתי בגולני”.
החילוני: “אז אתה יוצא דופן. אתה יודע מה הבעיה שלכם? שאתם לא מתנהגים כמו אזרחי מדינה דמוקרטית חופשית, אלא כמו שאתם בעיירה יהודית במאה ועשרים… רובכם לא עובדים ולא עושים צבא. ואם אתם עובדים, אתם מצהירים הצהרת שקר שכאילו אתם עובדים בישיבה ולמעשה אתם עובדים. אני מכיר את זה. נולדתי פה בירושלים”.
החרדי מתעקש. “ההוא אמר לך, לא סיימנו עם החיזבאללה והחמאס, אתה אמרת לו, לא סיימנו אתכם, מה זה? זה גזענות”.
“זה נכון. כמו שלא סיימנו איתם, לא סיימנו אתכם. אתם מהווים עול על המדינה”.
אחד הנוכחים אומר כי אחיו של הרב עובדיה עשה צבא, יש ככה ויש ככה.
“כל הכבוד”, הוא עונה.
חרדי: “אתה יודע מה הצביעות הכי גדולה? שאני שרתתי בצבא (“כל הכבוד לך, אתה יוצא דופן בחברה שלך”) לימדו אותי שוויון זכויות, אהבת האחר, בסוף בן אדם קורא לי טפילים. סלח לי”.
החילוני: “למה אני צריך לאהוב אנשים שלא תורמים כלום? לא מדבר עליך אישית. אתה יוצא דופן. הרוב לא כאלה”.