הבעל רשם כתובה בלירות – ששווה כיום 600 שקלים. כמה יתן לאישה?

הלכה חדשה, המשתרעת על פני 16 עמודים, ורצופה באזכורי פלוגתות מסוגיות חקלאיות ודיני ממונות – דנה בסוגיה הרת הגורל: האם ניתן לחייב חתן בסכום שמעולם לא התחייב אליו?

הסוגיה התעוררה סביב פרשנות לערך כתובה ישנה, הנקובה בלירות, אשר ערכה לאחר הצמדה למדד נוסק לשלושה מיליון שקלים, אך בלא הצמדה צונח הסכום ל-600 שקלים בלבד.

הסיפור החל בבני זוג אשר נישאו זה לזו בשנת 1979, בימי ההיפר-אינפלציה, שלימים נסקה ל-400% בחודש.

הבעל רשם לאשתו בערב כלולותיהם כתובה על סך 6 מיליון לירות – סכום כפול מהסכום שהיה נהוג בין חתן וכלה באותם זמנים. לאחר עשרות שנות נישואים עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון – והם פתחו בהליכי גירושין, במסגרתם החלו להיאבק על חלוקת הרכוש ביניהם.

בין השאר, הגיעה סוגיית הכתובה לפתחו של ביה”ד האזורי, שם קבעו הדיינים כי על הגבר לשלם לאישה את כתובתה בסך 150 אלף שקלים. לסכום בו נקבו לא נתנו הדיינים כל נימוק.

האישה, שחשה נגזלת, פנתה לעו”ד אבי גפן, אשר הגיש בשמה ערעור על פסק הדין – לבית הדין הרבני הגדול.

עו”ד גפן טען בערעורו, כי הצמדת הכתובה למדד המחירים לצרכן, הייתה מזניקה את שוויה למיליוני שקלים, אך לא דרש את מלוא הסכום, אלא 360 אלף שקל בלבד – שווי אחזקות הבעל בבית המשותף – שיעבור כולו לזכות האישה.

הדיינים הרב א’ אהרן כץ, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז-אילוז, ציינו בפסק דינם כי מדובר במקרה תקדימי בו שני סכומי הכתובה – הצמוד, והלא צמוד למדד – אינם סכומים הגיוניים.

על מנת לאמוד את התשלום אותו יש לחייב את הבעל – נדרשו הדיינים לסוגיה תלמודית, הדנה בשאלה האם ניתן לחייב אדם בסכום אותו התחייב לשלם, למרות שהיה ידוע כי סכום זה מוגזם כבר בעת ההתחייבות.

בית הדין נדרש לפרשנות זו במקרים של כתובה שהיה ידוע כי היא מוגזמת בעת רישומה.

אך להבדיל מסוגיות עבר, בהן החליטו דיינים להפחית מהסכום שאליו התחייב החתן, במקרה הנוכחי נדרשו הדיינים לפסוק סכום הגדול מהסכום שאליו הוא התחייב – סוגיה בפני עצמה.

ראש ההרכב, הדיין הרב ציון לוז אילוז, אשר כתב את רוב הפסיקה, קבע כי יש לחייב את החתן על פי כוונתו ערב החתונה. היות והבעל רשם לאשתו כתובה כפולה מהמקובל באותה תקופה (1979), קבע הדיין לוז אילוז כי יש להשית עליו תשלום כפול מהמקובל כיום.

לדבריו, חתנים רושמים כיום כתובה בסכומים הנעים בין 150 אלף שקלים לחצי מיליון שקלים. על כן לדבריו, יש לחייב את הבעל בלפחות 600 אלף שקלים. הוא מסכם וקובע כי האישה תקבל את מבוקשה, היות ודרשה סכום נמוך בהרבה מהמגיע לה.

אב בית הדין, הרב לוז אילוז מציין עוד, כי גם אילו היו הדיינים זונחים את עניין הצמדת הכתובה, ומתייחסים אך ורק לפיצויים להם זכאית האישה על פי ההלכה בשל גירושיה – גם אז היה נפסק לה סכום גבוה יותר מזה שדרשה.

הדיין, הרב שלמה שפירא, חולק על דעתו של ראש ההרכב, הרב לוז אילוז – בעניין הצמדת הכתובה למדד, אך מצטרף לדעתו העניין הפיצויים המגיעים לאישה, ואף מוסיף שלפני קום המדינה הרבו הדיינים לפסוק פיצויים בתוספת לכתובה, וזאת מפני שהחוק לא הבטיח עדיין את זכויותיה של האישה ברכוש. כיום פסיקות אלה נדירות בשל חוק יחסי ממון הקובע כי לאישה מגיעה מחצית מהרכוש שנצבר לבני הזוג בזמן יחסיהם. במקרה הנדון, קובע הדיין שפירא, הפיצויים המגיעים לאישה גבוהים בהרבה מהסכום אותו דרשה.

גם הדיין א. אהרן כ”ץ הצטרף לדעת חבריו, ובכך קיבלו הדיינים את הערעור, וקבעו כי על הבעל לשלם לאשתו 360 אלף שקלים, וכי המשך הדיון בחלוקת הרכוש יחזור לביה”ד הרבני האזורי.

בכך קבעו למעשה הדיינים הלכה חדשה המכריעה בסוגיות של הצמדת כתובה למדד המחירים לצרכן.