נפשי, נפשי • שבוע אחרי עפולה, בואו נדבר על המוזיקה החסידית

1.

בשבוע שעבר זה קרה. המוזיקה החסידית הגיעה ללב הפריים-טיים. ולא תגידו המוזיקה של האומנים החוזרים בתשובה, לזה כבר התרגלנו, אלא המוזיקה החסידית האותנטית, של מוטי שטיינמץ.

זה משמח.

הנסיבות כמובן מקוממות ומחרפנות, אבל בשורה התחתונה – ואני אומר את זה בלי שבדקתי נתוני צפיות והורדות – הרבה ישראלים שבלי סאגת עפולה לא היו שומעים על המוזיקה הזאת, נחשפו אליה כעת (וגם הרבה ישראלים שלא שמעו עד היום על עפולה נחשפו אליה כעת. אבל זה כבר סיפור אחר).

ומי שטועם, אפילו בטעות, מהניגון החסידי, נמצא במקום אחר לגמרי. הוא כבר לא בשיח של התנצחויות ופוליטיקה, של “מדינת הלכה” ו”הדתה”, הוא עבר לאטמוספירה אחרת, מעולם הדיבור לעולם הניגון.

תתארו לעצמכם מה היה קורה אם באמצע ויכוח סוער על חוק המרכולים בתל אביב, למשל, או על אוטובוסים בשבת ברמת גן, או על עבודות הרכבת בשבת, היו פתאום עושים פוס, ומשמיעים שיר מזמירות שבת. אבל שיר כמו שצריך, ישר לבטן. נגיד, “קה ריבון” של קרליבך. זה לא היה מביא ניצחון בנוק-אאוט? סליחה, לא ניצחון, כי הרי אין כאן שני צדדים. השבת הייתה מנצחת. ולא שאין טענות שכליות שצריכות להישמע בוויכוח על השבת. ברור שיש. אבל בכל זאת, כשאנחנו מדברים על ערך יהודי שהוא כל כך חווייתי וכל כך מלא ברגשות ובתחושות כמו השבת, נראה לי ששיר היה משקף את המציאות יותר מכל טענה מוחצת.

ניגון קדוש ועמוק של מילים בארמית היה עושה את העבודה יותר מכל הסבר רהוט בעברית.

2.

לאחרונה אפילו התחלתי ליזום מהלך, הלוואי שהוא יתממש: ביקשתי מכמה אומנים לכתוב שיר על חוויית השבת האישית שלהם. ההקפדה של הזמרים המצליחים בישראל על שמירת שבת, תוך ויתור כלכלי עצום, התפרסמה לאחרונה והרשימה רבים.

נדמה לי שאם כל אחד מהם יכתוב רק שיר אחד על הדבר הזה, שברמה הפשוטה ביותר טוב לו מאלפי זהב וכסף – זה יכול לעשות מהפכה. מהפכה של מנוחה. ואם קשה לכתוב שיר מקורי, אין בעיה, אפשר לבצע שיר משולחן השבת המשפחתי, משהו מבית אבא או סבא או סבא של סבא. אולי זה אפילו עדיף.

אני זוכר איך מאיר בנאי, זכר מרטיט לברכה, סיפר בתחילת הדרך כמה קשה לו, כחוזר בתשובה, לכתוב שירים אישיים על החוויה החזקה שהוא עובר. הכול נראה לו קיטש כזה, אז הוא פשוט מלחין פיוטים עתיקים. נפלא. ככה זכינו ל”לך אלי תשוקתי”.

3.

אני רוצה, ברשותכם, לחזור אל המוזיקה החסידית המקורית, זו ששטיינמץ הוא נציג נאמן שלה. הפריחה הגדולה שלו בשנים האחרונות כל כך משמחת. בעידן של מוזיקה חסידית מתועשת ומסומפלת, של עיבודי פלסטיק, מגיע פתאום אומן שמייצר את החומר הכי חסידי והכי שמרני – ומצליח מסחרית.

זה ממש לא מובן מאליו. שטיינמץ הוא שמרן קיצוני. ממש נועז בשמרנות שלו. בבחירת הלחנים, בעיבודים, בצורת ההגשה. ובעניין הזה מגיע קרדיט למי שעומדים מאחוריו מההתחלה: רובי ונעמי בנט. הוא מעבד, היא מפיקה אומנותית (ונראה לי שלפעמים גם להפך).

אני לא יודע אם כשהם יצאו לדרך הם חשבו שהמוזיקה הזאת תפרוץ מעבר לגבולות חובשי השטריימלים. הרי המגמה היום, גם של אומנים שבעבר שרו חומר חסידי מרגש, היא “לפרוץ” לקהלים חדשים. שזה אומר, לצערנו, כמעט תמיד, לרדד. אני זוכר כמה נהניתי מהאלבומים הראשונים של שוואקי. שירים כמו “בני, תורתי אל תשכח”, “אב הרחמים”, “חשוף זרוע קודשך”, “כי הטוב”, או אפילו שירים מאוחרים יותר כמו “וראו בנים גבורתו” או “עשרה בני אדם”.

והיום? אני חושב שאני כבר לא קהל היעד שלו. הוא אפילו לא מנסה לפנות אליי. בעצם, הייתי עדין מדי. אומר זאת כך: המוזיקה שהוא יוצר בתקופה האחרונה היא בהרבה מקרים פגיעה ברגשותיי המוזיקליים. אני לא בטוח ששוואקי של היום היה מבצע שיר כמו “רחם”. ואם כן, הוא היה הופך אותו מן הסתם ל”יאללה, רחם”.

והנה הגיע השטיינמץ הזה ומוכיח שאפשר גם אחרת, והקהל מצביע באוזניים. כמובן שצריך להזכיר גם את הדואט המופלא עם ישי ריבו, אבן דרך בקריירה של שטיינמץ (וגם אבן דרך בקריירה של ריבו, אבל במקרה שלו כבר קשה לעקוב מרוב אבנים, בלי עין הרע). ואגב, בניגוד לרוב מי שאוהב את המוזיקה של שטיינמץ, אני מתחבר אליה לא בגלל קולו הנערי הגבוה, אלא למרות. אני לא מחפש קולות וטונים גבוהים, אני כן מחפש הגשה מלאת רגש וטעם טוב ולחנים שמחברים אותך למילות הפסוקים והתפילות – ואני מוצא את זה אצלו בכמויות גדולות.

4.

ומהשירה התמימה של שטיינמץ אל מישהו ממחוזות אחרים לגמרי: ביני לנדאו. ספק אם הם בכלל שמעו זה על זה, מוטי וביני, אבל האמת היא ששניהם מכוונים לאותו מקום.

האלבום החדש של לנדאו, ‘מבוע’, שהוקלט באולפן הביתי שלו בחוות מעון, הוא אחד הדברים המרגשים שנשמעו כאן בשנים האחרונות. ביני לנדאו שובר את שיאי העוצמה והעומק שלו עצמו. וזה באמת לא פשוט אחרי האלבום הקודם עם שירים כמו “אור בהירות הדרך” ו”משכן”.

אני אף פעם לא יודע איך לתאר מוזיקה בעיתון, בטח לא מוזיקה שנוגעת במקומות כל כך עמוקים, אז תצטרכו להקשיב בעצמכם. מה שכן אפשר זה להתמקד במילים: “קמעא קמעא, כמעט כמעט, ובכל יום עוד קצת. מתקרב, מסתתר, מתכסה, מתבהר ושוב קם מעפר ומתנער. קמעא קמעא, מעט מעט, מופיע פתאום ונמלט, לרגע זוהר, לפתע קודר, אך גם כשדועך עדיין בוער. כי בהיסח דעתנו עוד מעגל ייאוש נפרץ, יוצאת אילת השחר לקראת אהובה אשר אליה רץ, ומכשולים אותם אמרנו לעולם לא נעבור, נעלמו כלא היו, מתוך החושך בוקע אור. וכבר עומדות רגלנו על הפסגות של ההרים, אשר עד לא מזמן ניצבנו מולם תוהים ומשתאים. עכשיו כשאנו כה קרובים, היינו כחולמים”.

וואו. איזה יופי של כתיבה. וזה רק המילים, כן? יש גם מנגינה.

5.

ויש את “כתר”, שיר קורע לב, שמתאר התמודדות של משפחות עם בת לא צעירה שעדיין נשארה בבדידותה. תזכרו איפה שמעתם לראשונה על השיר הזה: “בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחייה, אין לה מנחם. עמוק בתוך הלילה נראתה דמותה ומבעד לדממה עלתה צעקת ליבה. ביקשנו למלאת חסרונה, קראנו אליה, לחשנו את שמה, ובסתר ליבנו בכינו עמה. קומי רוני בלילה, לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך. אל תעשי שקר בנפשך לחשוב שכל זה היה לשווא, הלוא כל דמעה וכל דיבור נחשב. כל זכויותיך שמורות בבית גנזי המלך, יחד כולן יהיו לך כתר לראשך. ולמרות שאין מי שיבין באמת, מה נותר עוד לעשות, לא הפסקנו לרצות, וישנם רגעים שכל מה שנשאר זו רק אמונה בלילות, אמונה בלילות”.

טוב, כשמדובר בביני לנדאו, אם לא תעצרו אותי אני אתמלל פה את כל שירי האלבום.

יש ביצירה שלו, באישיות שלו, משהו כל כך אמיתי. זה לא רק העיבודים וההפקה הנהדרים, זה מין תדר כזה שלו שמגיע למקומות בנפש שאחרים לא מגיעים.

אז הנה רק עוד שיר אחד. השיר האחרון באלבום. זה לא שיר, זו סדנה רוחנית, תפיסת חיים שלמה שמקופלת בכמה שורות: “והאם שוב נמצא את המקום ונלון שם כשתפנה מעלינו השמש? העוד נחלום חלומות ונוסיף לטפס סולמות ולרדת? והנה אנחנו מוצבים ארצה, אך קול שוועתנו מגיע השמימה, והנה אנחנו, גם כשמוצבים ארצה, ניגון ליבנו מגיע השמימה. ובכל פעם שנביט מעבר לשגרת חיינו, נבחין פתאום שהמקום שאנו עומדים עליו קדוש, ונראה מחדש את כל אשר סביבנו, נבין פתאום, הגיע היום, ובעצם – הנדוש קדוש”.

הלוואי שגם לביני לנדאו תהיה פעם הופעה נפרדת באיזו גבעה בדרום הר חברון – ואז בזכות “שדולת הנשים” כל המדינה תשמע גם על השירים האלה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’