מה קרה כשהכנתי צ’ולנט ל-180 חיילים

שלום לכם. בעצם, לא. אין שלום.

אבל בכל זאת, שלום לכם. כאילו, אני מאחל לכם שיהיה שלום.

אנחנו צריכים את זה. דחוף.

כשהתיישבתי לכתוב את הטור התחילו לטפטף שמועות על הפסקת אש ההולכת ונרקמת.

כמובן שהתחיל הריטואל הקבוע של הוצאת הבדיחות מהנפטלין עם תמונות של ביבי השפן, העוגות ללא רכיב הביצים, ועוד כהנה וכהנה.

מיד הועלו תושבים מהדרום שאמרו לשדרן: תנו לצה”ל לנצח, ומתכנני כיפת ברזל הורצו מהמרחבים המוגנים לראיונות בהולים על כוחה הבלתי מוגבל של המערכת.

וחוזר חלילה.

אני, בשונה מכל השאר, לא רוצה לחוות דעה על הפסקת האש שלא הייתה (אבל בגלל ששאלתם מה דעתי, אגיד שאני רוצה שיכתשו אותם לבלתי שוב. אבל זה לא יקרה. אז בשביל מה להתאכזב שוב ושוב), אלא להאיר נקודת מבט קצת שונה:

•

תעזבו הפסקת אש, כניעה, השפלה או ניצחון בנוק-אאוט.

כמה זמן אנחנו יכולים לסמוך על הנס? עוד כמה ימים נוכל לספור עשרות רקטות ביום שיוצאות בקול תרועה רמה ונוחתות בקול דממה דקה? כמה זכויות עוד נצטרך למחוק בזמן שטובי בחורינו עומדים בחוץ בעת אזעקה, ומנסים לתפוס עוד תמונה מטושטשת של פטריית עשן, ולהעלות אותה ראשונים לקבוצת הוואטאפ?

מי יודע אם הקב”ה לוקח את כל האחדות והתפילות שהיו כאן לאחר החטיפה ומוריד טיפה מהמאגר האדיר שהצטבר אז, לאחר כל נפילה ליד צובר גז או בין שני בניינים או נפילה כשראש הקרב לא מתפוצץ, למרות שכמה עשרות סנטימטרים מתחתיו שוכן מאגר דלק ענק?!

כמה פעמים עוד נשמע על מטח אדיר של 20 רקטות שסופם מי ישורנו?

התרגלנו. התרגלנו לשמוע את האזעקות, את הבומים של כיפת ברזל, את הדיווחים היבשים “יירוטים ונפילות בשטח פתוח” – ומיד את מבול התמונות של הרסיסים ושל אזרחים מאושרים, המחזיקים בחלק של טיל היירוט או רקטה.

וכשזה נהיה הרגל, למה לא להמשיך? דווקא כיף.

אני חושב שאנו צריכים להתפלל ביתר שאת, שאלוקים הטוב שבשמים יסיים את הסבב הזה כמה שיותר מהר. לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, אלא הקב”ה. יש לו מספיק דרכים לסיים את הסבב.

שסיסי יאבד ראש וישטוף אותם. שהנייה ילחץ בטעות על הכפתור של השמדה עצמית. שהשומר על מאגר חומר הנפץ של החמאס ייעשן ויפול לו בדל הסיגריה על המאגר. נו שויין. יש מספיק “במקרה” שאפשר לארגן.

מגילת אסתר מאלה “מקרים” וכולנו חוגגים כל שנה את הסיום המוצלח.

מבחינתי אפילו שאלוקים יישלח את צה”ל באוויר בים וביבשה והם יטענו שהם עשו את החיל הזה.

שיהיה לכולם לבריאות. רק שייגמר כבר. שהזכויות שלנו יישמרו לפני אדון כל לזירוז הבאת משיח צדקינו.

מה דעתכם?
•

ונקודה לסיום:

ביום שישי האחרון הקב”ה הראה לי שאם הוא רוצה – גם מטאטא יורה.

ומעשה שהיה כך היה:

בשעה 11:30 התקשר אלי מתנדב איחוד הצלה שגויס בצו 8 לפיקוד העורף, והוצב בעיר מגורי, יחד עם עוד 180 חיילים.

לצערו, צה”ל הקציב לאותם חיילים לחמניות עם ממרחים ומים בבקבוקים אישיים לכלכלתם. לא יין ולא חלות. לא צ’ולנט ולא קיגל.

חבר טוב שלי, בעלים של רשת צרכניות בעיר, התנדב מיד וללא שאלות ותרם עשרות בקבוקי קולה וממתקים, ואף ביקש שאשיג קייטרינג שיכין עבורם סירי ענק של צ’ולנט, להנעים את השבת הקריבה והולכת.

אלא מאי? שמפאת השעה המתאחרת אף קיטרינג לא הסכים להכין פיילה כזו. לא בתרומה ולא בתשלום.

בפעולת בזק, בעל הצרכניות תרם לנו את כל הפרודוקטים להכנת הפרויקט, ארגון עזר מציון פתח  את המטבח המוסדי שלו, ואני התיישבתי עם עוד חבר לקלף, לטגן ולהעמיד לתפארת שני סירי צ’ולנט.

אה מה-מה. הפעם אחרונה שהכנתי צ’ולנט הייתה לפני 10 שנים. וגם אז זה היה ל-3 נפשות.

עמדתי מול שני סירי ענק, מלאים בתפוחי אדמה, קטניות ובשר בקר משובח, ולא היה לי שמץ של מושג כמה ואיך לתבל.

פתחתי את שקיות התבלינים ואת קילו המלח שקניתי ואמרתי ישירות לאלוקים: כרגע זה בידיים שלך. חיילים שיאכלו מהסירים האלה ייזכו לקידוש ה’ גדול או חס וחלילה… אני לא יודע להכין צ’ולנט. זה בידיים שלך.

ושפכתי. ושפכתי שוב. וזהו.

הלכתי להתקלח לשבת.

•

במוצאי שבת התקשר המג”ד שאני יכול לבוא לקחת את הסירים. ‏אין צורך לנקות אותם, הוא אמר. אכלו עד הגרגיר האחרון וגם ניגבו עם חלות.

וזו עוד הוכחה שאם אלוקים רוצה, גם אדיוט יכול להכין צ’ולנט או שצה”ל יכול לנצח את החמאס. בשבילו זה אותו דבר.

רק צריך לבקש.

אז אם אתם מסתובבים או מזדמנים לעיר רחובות, גשו לאחד מסניפי רשת ‘סופר טוב והמטיב’. אם תקנו שם, תכסו מעט מזער מהתרומה הענקית שהבעלים תרם לחיילי צה”ל.

שוב, שלום לכולם.

שלכם, מיכה שולם.

והנה תמונות: