“רחצנו בחוף של משפחות”: הלכות ומנהגים לימים של החופשה הגדולה

הלכות ומנהגים המאפשרים ליהודי לנפוש באופנים שונים ולהיוותר - בעיני עצמו על כל פנים - חרדי גמור • איך או מתי מותר לנסוע לעיר אילת? • מה יעשו כשמזכירים את תפילת מנחה? • ומהו שכרו של מזכה הנופשים בהנחת תפילין?
אליעזר היון, חרדים 10
ז' סיון התשע"ט / 10.06.2019 20:28

הקיץ והשרב כבר כאן, ועונת הרחצה, כמו גם תכנוני הטיולים החלו כמעט באופן רשמי.

‘בין הזמנים’ הקרוב, ימצא את הציבור החרדי בפארקים, בחופי הים וגם בחו”ל, כשהמשמעות לכך אינה רק העיר אילת הנחשבת, לדעת חלק מהפוסקים, מחוץ לגבולה של ארץ הקודש.

כדי להקל על המוני הנופשים, ליקטנו כאן – באתר חרדים 10 – מספר הלכות שיסייעו לעבור את החופש בשלום ולחוש עדיין כחרדים לכל דבר.

א. כלל נקוט הוא שאין נוסעים לאילת, שכן המקום שטוף בפריצות ובמראות אסורות. עם זאת, נוהגים רבים משלומי אמוני ישראל לנסוע בכל ימות השנה ולגרוס כי מדובר בימים של חורף, בהם העיר נחשבת לשמורה, עד שאמרו שלא ניתן להבחין בין שדרות הטיילת הססגוניות לרחוב פנים מאירות.

ב. נסעו בימי אוגוסט, בהם חמה יוצאת מנרתיקה, יש הנוקטים דצריך לומר שהביקור היה בטבריה כדי להשקיט את התינוקות, ויש הגורסים כי נוהגים לומר שבשנה זו צונן היה, ואין ‘זו אילת של כל השנים’.

ג. בדרך לנופש נוהגים לעצור בצידי הדרכים ולהתפלל מנחה בסכנה גדולה בשולי הכביש. ויש להראות את הקטנים כיצד מקפיד האב על תפילה גם בליבו של מדבר, כשהשמש קופחת על ראשו.

ד. כשמגיעים לחוף הים, מקפידים לכנותו בשמו ההלכתי: חוף של משפחות. לאמור, אין זה חוף מעורב אלא פיסת חול בה מצויים בני המשפחה הגרעינית בלבד. ובאמת אמרו, שעל אף שאין בנמצא חוף מסוג זה שאין בו מיני בריות שאינן צנועות בקרבת מקום, נוהגות אימהות המשפחה לטעון כנגדן שהן רחוקות ואין הילדים רואים אותן.

ה. בידוע ש’בחוף משפחות’ אין מציל והסכנה לטביעה בו מרובה, אבל הנח להן לישראל, שאוחזים במנהג אבותיהם שאף הם גידלו אותם בחופי משפחות ומלבד מעטים, חזרו כולם בשלום.

ו. נהגו רבים מהחרדים לדבר ה’ לאכול רק כשרויות הנחשבות לאוניברסליות כגון ‘העדה’ או ‘לנדא’. אמנם, לית מאן דפליג, דכאשר מצויים הם באזורי שממה, כמרכזה של העיר אילת או חיפה, שרי לטעום גם במסעדה שבהכשר ‘מחפוד’. שהרי כלל לוגי הוא בידינו: ‘לבית אני אמנם לא מכניס, אבל בחוץ אני אוכל מחפוד’.

ז. השהות במלון בו נוהגים המתאכסנים בו לתייר כשבגדים מועטים לגופם בדרכם לבריכה אסורה לכאורה, אולם כבר נהגו המקלים להסביר כי הילדים אינם הולכים לבריכה המעורבת, ועל אף שנשקפת היא מן החלון, מקפידים הם לרחוץ רק ‘בחופי משפחות’ [ראה סעיף ד’].

ח. יש שמצאו היתר לרחוץ בחוף שאינו נפרד כאשר יש סניף נוסף לדבר: צלילה עם שנורקל לצפייה בדגים. וכך אמרו: איננו באים ליהנות מן החוף, שהלא אין כלל לא מעניין אותנו, אלא רק לצלול קצת עם המשקפת כדי לראות את הדגים בבחינת ‘בריות נאות שבעולמו’.

ט. בדין ‘חוף משפחות’ יש שכללו את המשפחה המורחבת, ונפקא מינה גדולה יש בדבר כאשר לאחרונה נתפשט המנהג שבני המשפחה המורחבת שוכרים מתחם גדול ליומא דפגרא, ואין מקפידין בקפידות שונות מתוך ההבנה ש’כולם משפחה אחת’.

י. אין נוסעים לחו”ל אלא כדי לישא אשה, פרנסה או לימוד תורה, אולם בדור האחרון שחלשה דעתם של הבריות, סבורים רבים וכן טובים כי צפייה בשלטיה הבוהקים של הטיימס סקוור או במשמר המלכה שבלאנדען נחשבת היא לצורך בריאות ועל כל פנים בריאות הנפש.

יא. בדין הנסיעה לחו”ל יש שנהגו לסמוך על ההיתר: ‘צורך אשה’, ופירושו – שהאשה שהיא עיקרו של בית כידוע, זקוקה למעט מנוחת הנפש ומנוחת הגוף על מנת לחזור בכוחות מחודשים.

יב. השתא דאתית להכי, יש המרחיבים את ההיתר הנ”ל גם כלפי בחורי הישיבות החלושים והחיוורים, ומתירים להם לטייל במקומות מסוכנים מאחר שנצרך הדבר לחזרתם לזמן ‘בכוחות מחודשים’, וכבר נאמר בתהילים: “תתחדש כנשר נעורייכי”, וגם ‘וקווי ה’ יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים”.

יג. נוהגים לילך ברחובה של עיר עם חולצת טריקו הכוללת את הנוסח ‘שקולניק לראשות המועצה’, או ‘קפואים הבד”ץ עד הבית’ ומכנסי דגמ”ח שאינם תואמים. כן יש לחבוש ‘כובע קסקט’ שהוענק על ידי ‘קייטנת הפרחים כולנו אוהבים’. וסוד גדול יש בדבר, שכן מראה בזוי זה משמר את רוחניותן של ישראל בבחינת ‘שלא שינו את לבושם’.

יד. יש המדקדקים שלא להתפלל מנחה עד לשעה אחרונה ממש, ונוהגים הם לענות למטרידיהם בנוסח זה: “יש עוד זמן עד לשקיעה”, וגם, “מה קרה לך, יש עוד שעות עכשיו בקיץ”. ויש התולים זאת בבית כנסת ואומרים כי עדיף להמתין עד שיגיעו למבנה של בית מקדש מעט, ומקפידים לאומרו גם כאשר נמצאים עשר דקות סמוך לשקיעה בליבו של מסלול נחל דרגה [דראג’ה בלע”ז].

טו. הנוהגים להתארח בשבת בארץ ישראל, יש למצוא את בית הכנסת במלון, מוסד בו נעשה שימוש פחות במהלך השבוע, ולהשתדל להתקוטט עם האורחים האחרים על הנוסח ועל זמן תפילת שחרית. השוהים בחו”ל כבר נהגו לאתר את בית חב”ד המקומי, ולהמתין שהשליח יזמין את חמישה עשר בני המשפחה לסעודה דשנה ללא תשלום. ועל כך אמרו: יגעת ומצאת תאמין.

טז. רבים וכן שלמים מתירים לילדיהם לצפות בטלויזיה שבמלון, וטעמם שבחוץ הפריצות גדולה יותר. ונהגו להגביל את ההיתר ל’סרטים מצויירים’ ול’שידורי ספורט’, אמנם אין מתעכבין על כך ובלבד שיתחייבו הילדים שלא יראו ‘משהו שהוא לא בסדר’.

יז. זכו וזיכו את אחד מאורחי המלון החופשיים בנענוע בלולב, או בהנחת תפילין, רשאים לחוש סיפוק עצום ולהתיר לעצמם מיני איסורים רבים בטענה ש”הכל היה שווה ולו רק רק כדי שיהודי יזכה לראשונה בחייו לנענע באתרוג”.

יח. חזרו מחופש באחת מערי החוף וננזפו על ידי המשפחה, יעשו שימוש בפונקציית צבת בצבת עשויה כלומר היתר המוליד היתר. וכך יאמרו: האם נזקקתם לשירותי משרד הפנים? וכשיאמרו כן, ישאלו היכן המשרד ממוקם? אם יענו במרכז העיר יענו מיד כנגדם ויאמרו: “נו, היום, אתה הולך בירושלים במדרחוב, אתה רואה פריצות בכל פינה, כל מקום זה ה’ ירחם, אין הבדל. הלוואי היינו כמו ר’ פנחס ברנדווין, זה הגבוה עם הקול הדק שלא מגביה עיניו ואינו עוזב את העיר, אבל מי יכול, מי יכול?!”

ויש שגרסו שיש להזכיר ‘מעשה דשטיסל’, ומשמעותו הוא דאם עברו וצפו המעירים באחת מן הסדרות הנ”ל, יוסיפו המוכחים וישאלו אם גם צפו בסדרה שבאבניקים, ומשם קצרה הדרך לסדרות ‘מרוככות’ נוספות. כיוון שאתי להכי, יזכירו בקול צדקני שגם בסדרות אלו לא ימלט מלראות מראה שאינו כשר, ויאמרו בדגשות כי ‘אין רב עולם שיתיר זאת’, וכיוון שכך, מהו ההבדל בין מראה שאינו כשר בסדרה פלונית, למראה אסור בעיר פלונית?

ואמנם ידעתי כי נהגו המוכיחים לצעוק כי ‘בהחלט יש הבדל’, וגם ‘מה אתה משווה’?! אולם דבריהם אינם נשמעים, ויש לנופף ביד דרך ביטול ולהפטיר: “בסופו של דבר הכל אותו דבר, אסור זה אסור, אל תשחקו לי כאן”.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    (ר)ציני עד כאב
    11/06/2019 13:53
    (ר)ציני להחריד
  1. ישר כח!