מה קורה לנו מול קנה האויב?

בניהו יום טוב
|
י"ב תמוז התשע"ד / 10.07.2014 14:29
התפילות על החטופים פורעות כעת את חובם בתוצאות מטח הטילים על ערי ישראל המרכזיות • ומדוע העם שהיה מפורד ומסוכסך מוצא לפתע את הלב הקולקטיבי שלו דווקא בשעות חירום?

בשבוע שעבר, כשהעברתי שיעור לצעירים יום לאחר מציאת גופות הנערים, שאל אותי אחד מהם בעצב, “עם ישראל כולו התפלל במשך שבועיים לשלומם של הנערים ובסוף מצאו אותם מתים? לאן כל התפילות שלנו הלכו”?

והאמת? קשה לענות תשובה מספקת לשאלה כזו על רגל אחת, אבל אמרתי לו “חזקה עלינו שאין תפילות ששבות ריקם, אני בטוח שבורא עולם שומר את התפילות הללו לזכות עם ישראל, ובעת צרה הם יעמדו לנו להצלתנו”.

אתמול פגשתי אותו שוב בשיעור: “נו, קיבלת כבר תשובה לשאלה שלך מהשבוע שעבר”? לקח לו כמה שניות להבין על מה אני מדבר ואז הוספתי: “שים לב, מאתמול נורו מאות טילים על תושבי מדינת ישראל, ואף שערה לא נפלה מראשו של אף יהודי, יש לזה הסבר הגיוני? עכשיו אתה מבין מה עשו התפילות שלנו”?

הוא חייך, גם אני.

 •

כשחושבים על כך, זה אכן לא נתפס, מאות טילים, כל אחד יכול לפרק בית ולקטול חיים של עשרות אנשים, ובכל דיווח על נפילה אנחנו שומעים “אין נפגעים”.

זה כבר הפך להרגל, אנחנו כבר לא מתרגשים מצמד המילים “אין נפגעים”, אולם אם רק נתבונן קצת, נגלה שמתרחשים כאן ניסים גלויים לנגד עיננו בכל רגע: גראד נופל מטרים ספורים מאולם שמחות הומה אדם באשדוד, נפל מיירוט נוחת על תחנת דלק בתל אביב, במרפסת דירה מגלים טיל שלא התפוצץ, וקסאם מרסק חדר מגורים כשהמשפחה בדיוק יצאה לנופש.

אין לזה שום הסבר הגיוני, מלבד ההבנה שבורא עולם שומר עלינו ומנהיג אותנו ברגעים כאלה בהנהגה על טבעית בזכות התפילות שלנו, בזכות לימוד התורה, ובזכות האחדות שהפגנו בשבועות האחרונים.

אל מול הקנה של האוייב

ואם כבר מדברים על אחדות, לא נעים לומר, אבל המלחמה הזו עשתה לנו טוב.

בסוף השבוע שעבר עם פרסום הידיעה על מציאת הגופות ורצח הנער בירושלים, שוב התנפצה לה האחדות שהייתה בעם ישראל עם חטיפתם של הנערים, והשנאה תפסה את מקומה של האהבה – ימין נגד שמאל, מתונים נגד קיצוניים, והעם נגד התקשורת.

אלא שאז, ביום שני, אויבינו החליטו לעשות לנו טובה ולהזכיר לנו שאנחנו עם אחד. ברגע אחד התעופפו להם טילים בשמי המדינה, ומיליוני אזרחים מצאו את עצמם מותקפים, מירוחם ועד חיפה, ממצפה רמון ועד ירושלים, כולם רצו לתפוס מחסה מאימת הטילים.

אפילו ה’בום’ הגדול שנשמע עם פיצוץ הבועה התל אביבית החזיר את ‘מדינת תל אביב’ לעם ישראל, וכך מצאו את עצמם דתיים וחילונים קיצוניים ומתונים, ימנים ושמאלנים תחת אותו הגורל. פתאום הבינו כולם, שאנחנו יכולים אולי להתווכח ביום יום על דעות פוליטיות וחברתיות – אבל אל מול הקנה של האויב, כולנו יהודים!

ויהודים כמו יהודים לא עוזבים את אחיהם בעת צרה. עם ההכרזה על תחילת המבצע החלו גם ארגוני החסד להיערך מבצעית. ארוחות נתרמו, קווי סיוע ואירוח צצו בזה אחר זה, ועם ישראל התגלה במלוא תפארתו. חב”דניקים ירדו למבצעי הנחת תפילין ועידוד החיילים, ברסלבים ירדו עם הטנקים של רבי נחמן לטנקים של צה”ל והרימו את המורל של הלוחמים, ועם ישראל התאחד כולו באהבה גדולה ובשותפות הגורל.

אין ספק, מלחמות עושות לנו טוב, אך באותה מידה שהדבר מעודד ומשמח, הוא גם מעציב ומדאיג, כי אוטוטו נגמרת המלחמה. עוד מספר ימים כבר נחזור לשגרה ואז שוב יצוצו המחלוקות והשנאה, שוב יהיה פירוד בין המחנות, ואז אולי למרבה האבסורד,  נתגעגע לתקופת המלחמה.

למה רק האויב מאחד ביננו? למה רק כשאנחנו בסכנת חיים אנחנו רואים פתאום את הצד היפה של העם הזה ומגיעים לאחדות המתבקשת?

על השאלה הזו כנראה, לא יהיה מענה, עד למלחמה הבאה.