מה משותף לברקת, אנטיוכוס, ואדריאנוס?

ציפי ירום, ליקווד
|
י"ב תמוז התשע"ד / 10.07.2014 10:58
במופע הזיקוקים המסורתי צפיתי ביחד עם כלל תושבי העיר ליקווד ביום ראשון בערב • ככה זה כשגרים בעיר המאכלסת בתוכה את ישיבתו של רבי אהרן קוטלר זצ”ל ואפילו הגויים מכבדים בה את השבת

ביום ראשון בלילה, ה-6 ביולי, הלכנו לראות זיקוקים.

ביחד איתנו, כך היתה התחושה, הלכה לפחות מחצית העיר. גם לחייזר שנקלע אל העיר מכוכב אחר נהירים היו שבילי לייקווד באותה שעה, באשר כל הדרכים הובילו אל האגם, מעליו מתקיים המופע. מכל כיוון זרמו אנשים ברגל ובכלי רכב אל מקום אחד. המשטרה נערכה מבעוד מועד וסגרה את כל הרחובות הקטנים המצויים על שפת האגם, כדי שלא לאפשר בהם חניה אלא מעבר רגלי בלבד. בכל פינת רחוב עמדו משפחות משפחות, כולן של חרדים בני תורה, וציפו לחצות את הכביש הראשי בדרך אל האגם.

בשל הסגירה המאסיבית של הרחובות המשכנו הלאה על הכביש הראשי עד שהגענו למגרש חניה מסחרי, שם סוף סוף עמדנו, יחד עם עוד כמה עשרות משפחות מאחינו בית ישראל ועוד כמה משפחות של אלה המשמשים חוטבי העצים ושואבי המים של העיר – המקסיקנים. פני כולם התמקדו באגם, וציפו למופע לו הם זוכים פעם בשנה. בדיוק בשעה היעודה, 9:15, האירו פני המזרח ופני הצופים גם יחד, אל מול המופע המהנה.

לשמחה מה זו עושה? התשובה היא התאריך הלועזי בו פתחתי. בדרך כלל אינני נוהגת להשתמש בתאריך לועזי ואני מקפידה להשתמש בלוח של תורתנו הקדושה, אלא שהפעם הוא היה הגורם. הרביעי ביולי הוא יום העצמאות האמריקני, שנחגג בברביקיו המסורתי (מנגל, בעברית מדוברת) עם חברים ובני משפחה, במסעי שופינג בשל ההנחות האמיתיות של סייל שיא הקיץ, ונחתם בלילה במופעי זיקוקים בכל רחבי ארצות הברית. במקום כמו לייקווד, שבו יש מקור מים כלשהו, המופע יערך מעל המים, כשההשתקפות של אלפי הנצנוצים הצבעוניים מרהיבי העין מוסיפה לחגיגה.

אבל השנה, הרביעי ביולי חל ביום שישי, ו”צאת החג”, או שיאו – מופעי הזיקוקים, נועדו בערי ארצות הברית, רובן ככולן, לליל שבת. כך לא הופתענו כאשר במהלך הסעודה נשמעו הדי הזיקוקים מג’קסון, העיר הסמוכה.

אבל לא בלייקווד. העיר שהפכה מעיירת נופש קטנה ויוקרתית לעיר מגורים מתרחבת בקצב אדיר בזכות הישיבה שהביא אליה הגאון ר’ אהרן קוטלר זצ”ל, לא מחללת שבת על אירועים כאלה. בארצות הברית הגדולה, החופשית, המופרדת מדת, עיר גדולה דחתה את מופע הזיקוקים ליום ראשון בלילה משום שקיומם בליל שבת או בלילה שלאחריו היה גורם לחילול שבת, שכן בשל השקיעה המאוחרת גם בצאת השבת לא היה שייך לקיים את האירוע.

לא יכולתי שלא להרהר מיידית בירושלים ובניר ברקת. ירושלים, העיר הפכה לליבו של העולם לא בגלל מופעים שהיו בה בימים בהם נקראה “אנטיוכיה” או “איליה קפיטולינה” תחת כיבוש היוונים והרומאים, בהתאמה, אלא דווקא בגלל מעשים קדושים שארעו בה, בלבה, בליבו של עם ישראל – בבית המקדש. לולא בית המקדש, המקום שאליו נשואות פני עם ישראל וגם פני העולם, לולא היותו של המקום הזה קדוש, היתה ירושלים עוד עיר ככל הערים, אולי אפילו עיר זנוחה ועזובה. לא מופעי תאטרון ולא מופעי אורה הם שגרמו למוסלמים להאבק עליה שוב ושוב ולצלבנים למות עליה באלפיהם, ולא ריקודים בחוצות העיר הם שגרמו ליהודים לכסוף אליה כל חייהם. לולא היה הר הבית הקדוש עומד במרכזה, לא היתה מתפתחת למה שהיא כיום במשך 200 השנים האחרונות.

אבל ניר ברקת, טחו עיניו מראות. הוא רוצה ניו יורק, הוא רוצה תל אביב, הוא לא רוצה ירושלים. הוא רוצה זומבה ברחובות העיר ודווקא בדרך בה צועדים בכל יום אלפי מתפללים בדרך אל שריד בית מקדשנו. הוא מבזה את העיר בדיוק כמו שביזו אותה פסליו של אנטיוכוס או אנשיו של אדריאנוס. לשלושת המנהיגים האלה יש דבר אחד משותף: ברקת, בדיוק כמו השניים האחרים, מנסה בכל כוחו לנתק את העיר ממה שהיא – עיר הקודש. ברקת מתבייש בעובדה שזה מה שהפך את ירושלים למי שהיא. הוא רוצה עיר אחרת, בדיוק כזו שעליה אנו מתאבלים ומקוננים ב”איכה”. לברקת אין את הגאווה היהודית שיש לאנשי לייקווד, שיודעים לומר “לא” לחילול שבת מבלי לפגוע בכהוא זה בתושבי העיר הלא-יהודיים, והוא עושה הכל כדי שנשכח מיהי העיר הזו, היקרה ללבנו.

אולי כדאי היה שנשלח את ברקת לחופשה בניו ג’רזי, כדי ללמד אותו איך מנהלים עיר יהודית, כזו שלא מנסה להפוך לניו יורק ובכל זאת שיעור הצמיחה שלה הוא ה-7 בגודלו בארצות הברית. זה יכול להיות רעיון לא רע בכלל.