כשמיכה שולם פגש את השוק האפור

מיכה שולם
|
י"א תמוז התשע"ד / 09.07.2014 10:02
“יש לנו מתנדב שהסתבך כלכלית, תוכל לעזור”? • “בשמחה” אמרתי, ונפלתי לתהום נשייה • שני הגברתנים מהשוק האפור הראו לי תמונות באייפונים שלהם של הבית של חבר שלי. ושל הילדים שלו

אני מניח שאתם מצפים שהטור שלי יתמקד ברצח שלושת הנערים הי”ד, על רצח הנער הערבי או על מבצע ‘צוק איתן’.

ייתכן גם שציפיתם שהטור יעסוק בסבל של תושבי הדרום, בצורך של כולנו להתגייס לטובת בעלי העסקים שם, בפגז שנורה שלשום מהחרמון הסורי, בפירוק של הליכוד-ביתנו, או באישורו, בקריאה ראשונה, של חוק 0% מע”מ.

לאמיתו של דבר, תכננתי לכתוב על משהו מכל הנ”ל. בכל רגע שיניתי את התכניות, יחד עם שינוי מצב הרוח והכותרות.

אבל לא.

לפני יומיים בדיוק, עברתי טלטלה לא קטנה. נפל עלי תיק.

הכל התחיל בשיחה מיו”ר ארגון בו אני מתנדב. “אהלן מיכה”, הוא אמר. כלום לא הכין אותי להמשך.

“יש לנו מתנדב שהסתבך כלכלית”, אמר היו”ר. “אני יודע שאתה מתעסק רק עם המגזר העסקי, אבל אולי כן תוכל לעזור”.

“בשמחה”, אמרתי. ועדיין, כלום לא הכין אותי להמשך.

יצרתי קשר עם המתנדב, שסיפר לי על קצה המזלג מה קרה ומה הסיפור. הקשבתי בחצי אוזן. הייתי עסוק במשהו אחר. “על מנת להתחיל את התהליך”, אמרתי לו, “תן לי את הטלפון של אותו אחד שאתה חייב לו כסף. אפגוש אותו וננסה להבין איך אפשר לפתור ו/או לפרוס את החוב….”

הוא נתן לי. “קוראים לו צ'”, אמר.

צלצלתי.

ונפלתי לתהום נשיה.

אחד מחיילי השוק האפור. עבריין מלוכלך מהסוג השחור ביותר. מלווה בריבית קצוצה של מליון אחוז ליום.

הבחור, צ’ שמו, דווקא מאוד שמח שהתקשרתי. הוא החליט (מסתבר שזו הדרך שם בשוק האפור) שאם אני מתקשר בעניינו של ה”חבר” שלי, אני בעצם לוקח אחריות על החוב.

קבעתי איתו פגישה, אתמול בשעה 14:30, באחת מערי המרכז.

הגעתי לפגישה. את השאר אני לא כל-כך זוכר.

שלושה חיילים גברתנים הגיעו למקום, וסרקו כל אבן, לבדוק שאני לא מביא איתי משטרה. רק אז הם נתנו אישור לבוס להתיישב איתי.

הגיעו שני חבר’ה. צ’ ועוד אחד – ע’. הם רצו להבהיר משהו מאוד ברור: ה”חבר” שלך, הם אמרו, לקח מאיתנו 18,000 ש”ח.

“נו ו…?” שאלתי.

“עכשיו זה 420,000 ש”ח. וכדאי שתביא צ’ק בנקאי”.

כשניסיתי לשאול לפי איזו ריבית הם מחשבים את הסכום, הם נתנו לי להבין מאוד מהר שאני לא בכיוון.

“צ’ק בנקאי”, אמר צ’. “או שקית עם שטרות”, אמר ע’.

הם הראו לי תמונות באייפונים שלהם של הבית של ה”חבר”. ושל הילדים שלו. ושל רכב הארגון עליו הוא נוהג מפעם לפעם. בהתנדבות. בשביל להראות לי שהם רציניים. אחד מהם, אגב, הוא איש עסקים מוכר. מנהל עסק גדול עם שני סניפים, ובמקביל מרוויח הכנסה צדדית מהלוואות של 18,000 ש”ח בהחזר של 420,000 ש”ח. בקטנה.

את הסיפור הזה, אני עוד רחוק מלפתור, וכולי תקווה שאולי כן אצליח לעשות משהו לפני שיהיו אבדות בנפש.

אני רק מקדיש את הטור הזה לכל מי שמתפתה למודעות בעיתון של: 7000 ש”ח ללא ערבים, גם למוגבלים! בפריסת צ’קים ובאישור מיידי! או לצ’יינג’ים “נחמדים” שנותנים ברוחב לב הלוואות ללא הגבלה. או לגורמים שונים שמוכנים להלוות בלי בדיקה מוקדמת ובלי דרישה לערבים.

חבר’ה, תפסיקו עם השטויות. אתם משחקים בחיים שלכם.

אתם צריכים כסף? פנו לבנק. או לחבר. או לאבא. או לגמ”ח. או לקופת הגמל שלכם.

דווקא אצלינו במגזר, יש כל כך הרבה אופציות. כל כך הרבה אפשרויות. ואולי, דווקא בגלל זה, יש לנו כל כך הרבה סיפורים של נפילות והתרסקויות, ו’עוקץ’ של אחרים, וסיפורי הלוואות וגילגולים.

די!

אני לא מאחל לכם לפגוש פעם אחת בחיים שלכם את ע’. או את צ’. ובוודאי שלא להיות חייבים להם אגורה אחת.

תאמינו לי.

ויפה שעה אחת קודם. החיים שלנו דבש. עם הטילים ועם פרישת ליברמן מהליכוד.

הבחור שניסיתי לעזור לו, לא יודע כלל שהדברים האלה קרו במדינה שלנו. הוא עסוק בלברוח. בעיקר מעצמו.

שיהיה לכם יום נפלא. אני מאחל לעצמי את אותו דבר.

שלכם,
מיכה.