התחבקתי שוב ושוב ב’מגדל’ עם הרב מוטי אלון. מה זה אומר עלי?

אליעזר היון
|
ג' טבת התשע"ט / 10.12.2018 22:30
בשנת 2010 התפוצצה פרשת הרב מוטי אלון, ורבים ממעריציו, ביניהם אני, התקשו לקבל את גזר הדין: ‘זה לא ייתכן, לא הרב מוטי'” • מאז פגשתי בו מספר פעמים, התחבקתי איתו והמשכתי להאמין בחפותו • מה יש לי לומר היום?

הפרסום האחרון אודות [הרב] מוטי אלון תפס אותי לא מוכן.

מאז הרעם ביום בהיר של 2010 – אין מטאפורה טובה יותר בעיני – עת פרסם פורום תקנה את החשדות כנגדו התקשיתי, גם אני, לקבל את גזר הדין.

בטור שפרסמתי אז ב-ynet כתבתי בספונטניות כי לא זו הפעם הראשונה שאנו מודעים לחשדות מן הסוג הזה כנגד אישים רבי מעלה ‘אך התחושה היא כי לא הרב מוטי, לא הוא’. לא יכולתי בפשטות לקבל זאת. לא הייתי תלמידו, אך כרבים אחרים עקבתי אחריו והאזנתי לאמרותיו, ומטבע הדברים הוקסמתי.

פסיכולוג קליני טוב, היה כנראה מוצא, שההערכה הרבה שלי לאיש, סייעה לי לפקפק בגזר הדין ‘הפרווה’ שניתן בבית המשפט, בתמיכה של רבנים אחרים בו, ובהכחשות הנמרצות שלו עצמו.

מאז ביקרתי מספר פעמים ב’מגדל’, התחבקתי איתו לא פעם, שוחחתי איתו גלויות על הפרשה, והתחושה שלי שאכן נעשה לו עוול רק התגברה. גיסי שהיה איתי באחת הפעמים סירב אף ללחוץ לו את היד, אך אני התקשיתי לקבל זאת. האיש הכל כך מיוחד הזה, לא ייצר אצלי כל אינטראקציה, גם עם מאמץ כנה, למעשים איומים מן הסוג המיוחס לו.

היום, אני קורא ב-ynet שלא הייתי היחיד.

“הייתה לי, כמו לתלמידים רבים של הרב אלון, תחושה חזקה שלא נעשה עמו צדק”, מספר תלמידו הקרוב ומי שהוביל את המאבק לטיהור שמו, “מעל הכול, ריחף סירוב עיקש להאמין כי כאב גדול כזה יכול לצאת מאישיות גדולה, נשמה שכל כולה אינטנסיביות נדירה של נתינה וטוב. מתברר היום שבאינטנסיביות הזו היה גם פן אחר, מרכיב נסתר, שהטיפול בו חייב להקדים כל תהליך של בנייה”.

הפרסום האחרון והבלתי מתפרש לשני פנים, הותיר אותי איפא ללא מילים – אך עם הרבה שאלות.

מה זה אומר עלי ועל עוד לא מעט אנשים שהתקשו לקבל את ההכרזה הקודמת של ‘תקנה’? האם האינטלקט והיכולת הרטורית המופלאה של האיש כה סימאה אותנו עד שלא הצלחנו להבחין באמת?

האם פירושו של דבר, שלו היה הרב מוטי, פחות נערץ, כובש וסוחף היינו מקבלים את הכרזת ‘תקנה’ ללא עוררין?

מחקרים רבים בפסיכולוגיה חברתית מתארים ‘היוריסטיקות’ – הטיות הנובעות מתפיסות מוקדמות, ממידע מוקדם, מהיכרות מטרימה המייצרות מחשבות אינטואיטיביות מוטעות לחלוטין – כמעט ללא יכולת להיחלץ מהן.

כך, למשל, טוען פרופ’ ישראל ליבליך כי ועדות חקירה ממלכתיות המוקמות לאחר אירוע טראומטי שכבר אירע אינן יכולות להיות תמיד אובייקטיביות – בשל הידע המוקדם שקיים אצל חבריה.

האם זה המקרה?

והשאלה הקשה מכל: איך נפל אלון עצמו שוב לאותו בור? כיצד ייתכן שאדם כה מוכשר, מרשים ורחב אופקים – גם לדעת שונאיו – מצליח בקושי להיחלץ מהגהינום שחווה, ואז בוחר באופן מודע וחסר כל היגיון מינימלי להיכנס בכח שוב בשעריו?

איך זה יכול להיות?