למה סרב מרן הגראי"ל זצ"ל בתוקף לאכול לפני הטיפול? סיפור נורא הוד

כשהגיע הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לגיל 90 החל בעצת רופאיו לעבור טיפולי פיזיוטרפיה על ידי מטפל מוסמך • הפיזיוטרפיסט הסביר כי על פי הכללים חייב הרב לטעום דבר-מה קודם הטיפולים הקשים. אלא שהרב, חרף התחנונים הקשים - סרב בתוקף, ללא הסבר • האמת המפעימה התבררה רק כעבור זמן
מנחם מן
כ"א כסלו התשע"ט / 28.11.2018 23:18
הרב שטיינמן

כשהגיע מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אהרון יהודה ליב שטיינמן זצוק"ל לגבורות, החל להיחלש במעט.

סגפנותו רבת השנים ומיעוט השינה שבה נקט כדרך חיים, הותירו עליו את רישומם, והרב הלך ונחלש עד שכוחותיו החלו לעזוב אותו. בעצת רופאים הוחלט כי עליו לעבור תרגילי פיזיותרפיה יומיומיים, על מנת לשמר את כוחו, ולרפא את חולשתו.

רק כאשר הגיע לגיל תשעים, וכוחותיו הפיזיים היו מתחת לנורמה האנושית, הסכים הרב לטיפולי הפיזיותרפיה.

סוכם, כי בכל בוקר, לאחר תפילת השחרית, יגיע לביתו מטפל ירא שמים מוסמך, שיבצע יחד איתו את התרגילים הקשים. בזמן הזה, שהיה מוקדש לרפואה, הייתה דלת חדרו של הרב סגורה למבקרים, והוא היה מקיים בפרוטרוט את כל מה שביקש ממנו המטפל. מטבע הדברים היו התרגילים קשים לביצוע, אבל הרב התמיד, על אף – ובגלל חולשתו הרבה, ולא הזניח שום תרגיל.

אין לנו יותר מדי עדויות מהנעשה בחדר הסגור באותם רגעים, שכן, כאמור, לאיש לא הותרה כניסה, והמטפל, שהיה ירא שמים, לא סיפר אף פעם על מה שקורה בחדר באותם רגעים עטורי הוד.

ובכל זאת, הייתה פעם אחת, שבה נפתחה הדלת כדי סדק צר, ומהחדר הקדוש גלשה החוצה עדות נעלה, על מידת זַכּותו של כבוד הרב.

בכל יום ויום, היה המטפל מבקש מראש הישיבה לטעום דבר מה לפני תרגילי הפיזיותרפיה. "התרגילים קשים", היה אומר לו, "ובלי מזון יכול הגוף לקרוס, ואז במקום תועלת יביאו התרגילים נזק". אבל הרב שטיינמן היה מסרב בנימוס לבקשה שהפכה להוראה רפואית, ובכל בקשה שכזאת היה משיב את פני המטפל ריקם, בלא שנתן טעם לדבריו.

"אבל הראש ישיבה כבר אחרי תפילת שחרית", היה מנסה המטפל את מזלו, "מדוע הוא לא מכניס דבר מה לפיו? אין שום איסור בכך!" היה קובע, בלי להבין את דרכו של הרב.

ככה בכל יום, במשך חודשים רבים. המטפל מפציר, מזהיר, ומתחנן. אבל הרב שטיינמן מסרב בכל תוקף. הוא לא אוכל לפני התרגילים הקשים.

למרות סירובו העיקש של הרב, לא נמנע המטפל מלשוב ולבקש בכל בוקר את הבקשה, על אף שידע שהיא לא תקוים. חובתו הרפואית אסרה עליו לבצע את הטיפול והתרגילים למי שנמצא בתענית, ועל כן היה מזכיר בכל יום את ההוראה מחדש.

והנה, באחד הימים נשמעו דפיקות על דלת החדר. "זה עניין של פיקוח נפש", נשמעה הקריאה מעבר לדלת. הרב נתן את אישורו, ודלת החדר נפתחה. בפתח עמד נכדו שהסביר כי בדלת הבית עומד כעת אברך המקורב אל הרב, וטוען כי הוא מוכרח להתייעץ עתה עם הראש ישיבה בעניין שאינו סובל דיחוי, שיש בו חשש פיקוח נפש. "הסברנו לו כי בשעה הזאת אין קבלת קהל בשום פנים ואופן והרב לא יכול לענות לאיש. אבל הוא התחנן כי העניין דחוף ביותר", סיים הנכד את דבריו.

"תכניס אותו לכאן", הורה הרב שטיינמן, והתפנה לקבל את האברך.

המטפל יצא אף הוא מהחדר, ונתן את מקומו לאברך שהוכנס בבהילות.

לאחר כשתי דקות יצא האברך מן החדר כשנהרה שפוכה על פניו, ופנה לכיוון דלת הבית. הוא הודה לנכדו של הרב, וסיפר כי ראש הישיבה הכריע לו את ספקו, וכעת רווח לו.

הנכד פטר אותו לשלום, ופינה את הדרך למטפל שרצה להיכנס בחזרה אל החדר. אלא, שבהחלטה של רגע, סב המטפל על עקבותיו, וניגש אל האברך שטרם יצא מן הבית. "אני מבין שאתה מקורב אל הרב", פנה אליו, "אני חייב לבקש את עזרתך". כאן סיפר לו המטפל על סירובו הנחרץ של הרב להכניס לפיו דבר מאכל לפי התרגילים, תוך שהוא מבהיר לאברך עד כמה הדבר מסוכן ויכול להשפיע על בריאותו. "אני מבקש ממך איפא", אמר המטפל, "שתיכנס בחזרה אל ראש הישיבה, ותנסה אתה להשפיע עליו שיאכל לפני הטיפולים. אולי ממך, בהיותך מקורב אליו, יקבל הרב את הבקשה".

האברך, שתחושה של הכרת הטוב נכנסה בו, הסכים מיד לבקשתו של המטפל, ונכנס בשנית אל החדר.

"יש לי עניין נוסף של פיקוח נפש", אמר בהלצה. "ישנו יהודי בן תשעים שלא מקבל את דברי הרופאים, ונמנע מאכילה לפני טיפולים מתישים. איך ניתן לשכנע אותו שעניין האכילה הוא חובה ולא ניתן לוותר עליו", פנה האברך אל הרב שטיינמן.

חיוך קל עלה על פניו של ראש הישיבה שהבין היטב למי ממוענת השאלה, והוא דחה את האברך בשתי ידיו. "ייתכן כי יש לו סיבה טובה, כדאי להניח לו", השיב.

האברך לא וויתר, הוא הבין היטב מהמטפל עד כמה נחוצה הטעימה לפני הטיפולים, והוא ביקש שוב מהרב, הפעם בצורה ישירה, כי יאכל לפני הטיפולים.

עתה עלתה עננה של עצב על פניו של הרב, והוא ביקש מהאברך לשבת.

"בכל בוקר בשעה שמונה", פתח הרב שטיינמן את דבריו, "ישנה שמחה עצומה בשמים. בשעה זו נכנסים מאות אלפי נשמות טהרות לבתי הספר של בית יעקב ולתלמודי התורה, והם פותחים בתפילה ובקריאת שמע. הנחת רוח שיש ברגעים אלו בפמליה של מעלה, אינה ניתנת לתיאור.

"ואולם", המשיך הרב, "באותה השעה בדיוק. נכנסים כמיליון ילדים לבתי הספר הממלכתיים, אף הם נשמות יהודיות וטהורות, אשר אינם יודעים מי ברא את העולם, ואינם יודעים להתפלל ולקרוא קריאת שמע. באותה השעה יושב הקדוש ברוך הוא ומצטער צער רב על אותם תינוקות שנשבו.

"כבר יותר מארבעים שנה", אמר הרב שטיינמן לאברך כשהוא מתייפח בבכי, "קיבלתי על עצמי להיות שותף עם צערו של הקב"ה, ואני נמנע מלאכול בין השעות שמונה לתשע בבוקר. האמן לי, שאם היו לי הכוחות לכך, הייתי צם כל היום כולו".

שקט מוחלט שרר באותו הרגע בחדר. האברך הרגיש שנשימתו נעצרת, הוא היה עֵד עכשיו לאחד מהרגעים הטמירים ביותר בבריאה. הוא עומד כעת לפני מלאך אלוקים, קודש קודשים, שנמנע מלאכול בשעות שלפני טיפול פיזיותרפיה, למרות הסכנה שבדבר, ולמרות החולשה הגדולה שהתענית יכולה לגרום לו, והכל בשביל להשתתף בצער השכינה.

בלי אומר ובלי דברים, הוא יצא מהחדר ופנה אל המטפל: "האמן לי, סכנה גדולה יותר תהיה אם הרב שטיינמן יאכל בשעות האלו. תשאיר את הדברים כך".

ביום ראשון הקרוב יחול יומא דהילולא של מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל. סיפורים רבים על מידת סגפנותו של הרב הסתובבו עוד בחייו, והשוו לו דמות של מלאך ה' צבקות. הסיפור הזה, מתאר את הרב שטיינמן דווקא כאדם, אדם שראשו מונח כאן בארץ וראשו מגיע השמימה. "בשביל לצום ולוותר על תאוות", אמר פעם אחד האדמו"רים, "לא ניתן להיות מלאך. בשביל להתענות ולהזדכך, צריך קודם כל להיות אדם".

הרב שטיינמן, היה אדם.

האדם השלם.

מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: yoredea.man@gmail.com

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    סיפור מקסים
    05/12/2018 14:36
    איל
  1. ולא מוכר