מעטות הן הפעמים שאני מקבל הזדמנות לחוות משהו עוצמתי מהעבר עם פרספקטיבה עדכני (הייתי מוכן, למשל, לשלם הרבה כדי ללוות את מוני בן ה-6 שצועד לכיתה א’ וגם לתת לו כמה טיפים שיעזרו להעביר את ימי הלימודים בשלום).
בר מצווה היא אחת מהן.
אירוע כל כך משמעותי ומכונן, רק שכשאתה מגרד את גיל 13 מלמטה אתה הרבה יותר מוטרד מכמויות הטקסט שאתה צריך ללמוד בעל-פה, מהשאלה איך ייראו עליך הנעליים החדשות ובעיקר מהשאלה הקיומית מי מחברי הכיתה יגיע לשמחה.
קצת פחות הבנה על זה שאתה מתחיל היום להניח תפילין – משהו, שלמפרע, אתה מגלה שהרבה יותר דרמטי, קיומי, משפיע ומאיר את חייך (כן כן, אפילו יותר מהנעליים החדשות).
אבל השבוע, כשאני כבר מגרד מלמטה את גיל ארבעים, זכיתי בהזדמנות נדירה לחוויה מתקנת.
•
הכל החל כששי, חבר קרוב ואדם מיוחד, סיפר לי, חצי באוזן, שהוא חושב להתחיל להניח תפילין מידי יום.
עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: חב”דניק, תפילין, מישהו להניח – זה לא משהו שכבר ראינו?
הרי היום יש מקומות שאפילו נותנים דוחו”ת על זה…
אבל, לא.
אי אפשר להשוות הנחת תפילין חד-פעמית ולעיתים מזדמנת, לחוויה של החלטה נפשית מוצקה על הנחת תפילין יומית.
ביחד הזמנו תפילין, למדנו על ההבדלים בין הסוגים (להלן “גסה” ו”דקה”), למה מניחים תפילין, מתי, איך ובעיקר התרגשנו מלהצטרף לשרשרת היסטורית של חוליות שכבר אלפי שנים כל בוקר מניחים ריבוע אחד שחור על היד – כנגד הלב, ועוד אחד על הראש – כנגד המוח.
•
ביום שישי, זמן קצר לפני השבת שי הגיע אלי לאסוף את התפילין. באמת שכבר שכחתי את הריח המשכר של תפילין חדשות מהניילונים. הוא סיפר לי שבדרך עבר ליד מרכז קניות מסויים, ושם שאל אותו חסיד חב”ד אם הוא רוצה להניח תפילין.
“לא!” אמר לו שי, “אבל אתה יודע למה? כי אני בדרך להניח את התפילין שלי. החדשות”.
ללא ספק, זה היה ה”לא” הכי חיובי שחב”דניק שמע על השאלה ‘אם תרצה להניח תפילין’.
אבל באמת, הכי מבסוטים היו מוישי ומנדי – הרי אי-אפשר לחגוג תפילין חדשות בלי קצת שמחה וסוכריות, נכון?
וככה הם מצאו את עצמם בתפקיד ההוא שבועט קרן וגם רץ לנגוח: מפציצים בסוכריות מטווח אפס את שי המעוטר בתפילין ושניה אחרי זה משתטחים על הרצפה כדי לאסוף את השלל.
והנה עוד יתרון ל”בר מצווה” ביתית – אין תחרות עם ילדים אחרים על הסוכריות, ועושים קופה של חודשיים בבית כנסת…
• מוני אנדר, מחבר הספר ‘חצי חלון, חצי מראה’, הוא מנהל אגף דוברות חב”ד