כמה מילים טובות על הבחירות המוניציפליות

כל השנה מיעוט הזוי, עם רוב עצום בתקשורת, יכול להסית, אבל כשהולכים לשאול את העם, מקבלים תשובה ברורה. אין מנדט לשנאה. האהבה למסורת תנצח
ידידיה מאיר
ט"ז חשון התשע"ט / 25.10.2018 20:08
ידידיה מאיר

 1.

נהוג להגיד שהמים בביצה של הבחירות המקומיות עכורים ומעופשים אפילו יותר מאלה של הבחירות הארציות. אני לא יכול להתווכח עם האמירה הזאת. אני לא רוצה להתווכח.

אבל הנה כמה דברים טובים שקרו במערכת הבחירות המקומיות תשע"ט שתסתיים ביום שלישי הקרוב.

נתחיל, איך לא, בירושלים. עיר הקודש, עיר הבירה, העיר שראיתי את קמפיין הבחירות שלה מקרוב, יום יום, בוקר בוקר. כשאתה נוסע בתקופת בחירות עם הילדים בדרך לבית הספר, אתה הרבה יותר מודע פוליטית. יש אלמנטים במרחב הציבורי שבשבילנו המבוגרים הם שקופים, אבל ילדים לא מפספסים. הם קוראים כל מודעת רחוב, כל סטיקר, יש להם שאלות, יש להם תשובות.

הנחת היסוד המרכזית של הילדים שלי, לדוגמה, היא שמי שיש לו את השלטים הכי גדולים יהיה ראש העיר הבא. לא יכול להיות אחרת.

אני עדיין לא יודע איך אבשר להם בבוקר יום רביעי שהפייבוריט שלהם, אבי סלמן, האיש האלמוני מהפוסטרים הענקיים בדרך לבית הספר, העומד בראש רשימה העונה לשם "אני ירושלים", לא נבחר לעמוד בראשות העיר.

2.

אז מה טוב בבחירות בירושלים?

בגדול הכול. מהרגע שניר ברקת הודיע לפני כמה חודשים שהוא לא מתמודד על תפקיד ראש העיר ידעתי שני דברים. הדבר הראשון שתיפתח פה מלחמת עולם בין חרדים לחילונים, עם דיבורים לא יפים על ירושלים המתחרדת, הכושלת, הננטשת. והדבר השני הוא שמי שלא ייבחר, לא משנה מי, יהיה יותר טוב לניקיון העיר מברקת.

ובכן, החלק הראשון לא נכון, והחלק השני כן יקרה (אני מקווה).

משה ליאון, זאב אלקין, יוסי דייטש ועופר ברקוביץ הפתיעו אותי. כל אחד מהם ניהל – לפחות עד לשעת סגירת הגיליון – קמפיין עם מסרים חיוביים, אופטימיים, נקיים ובעיקר לא משסים.

אני לא תמים, אני יודע שהם עשו את זה בגלל שכך אמרו להם יועצי האסטרטגיה. אבל אתם יודעים מה? זה עצמו משמח אותי לא פחות, שאנשי הקמפיין מבינים שמה שמוכר בירושלים, עיר כה מגוונת, זה פוזיטיביות ולא שנאה ומלחמות.

בעוד שבכל מערכת בחירות אתה רק מחכה שהגשם הראשון יבוא וישטוף את כל הטינופת, הפעם יש כמה שלטים שהייתי אפילו משאיר לאחרי.

למשל, הסלוגן המקסים של ליאון "האהבה לירושלים תנצח" עם הפונט הנעים הזה. זה עושה לי טוב. וגם התמונות, כל התמונות, של יוסי דייטש. כן, כיף לראות פוסטרים של חרדי עם זקן ארוך – מחייך. בכלל, אני חושב שגם אם דייטש לא ייבחר לראשות העיר, הוא צריך להמשיך בדיוק כמו לפני הבחירות. פשוט לפגוש עוד ועוד חילונים ודתיים-לאומיים, להשתתף בעוד ועוד פאנלים, ללכת לשוק ולתיכונים חילוניים ולהקסים את שומעיו.

חבל שצריך בחירות בשביל מפגשים אותנטיים כאלה.

3.

ומירושלים, אורו של קמפיין, למקומות שבהם הדברים התנהלו קצת אחרת.

ביום רביעי בבוקר, אחרי שאנחם את ילדיי, חברי מחנה סלמן, על ההפסד הפוליטי הצורב שלהם, אלך לבדוק כמה קולות קיבלו ארבע מפלגות: 'חי – חילונים ירוקים בתל אביב' בראשות ראובן לדיאנסקי, 'יש עתיד' בראשות אלי גזית בחולון, 'עתיד אשדוד' של אילן נכט, ו'פתח תקווה ביתנו' של גנאדי בורשבסקי.

מה לי ולהם? ממתי אני מתעניין בכוחן הפוליטי של מפלגות מקומיות קיקיוניות?

ובכן, אני פשוט רוצה לוודא שההערכה שלי נכונה. שאין מנדט ואין אלקטורט לאנשי קמפיין ה"הדתה".

קשה היה לפספס את תעמולת הבחירות של המפלגות האלה. הסטיקרים של "פתוח בתשעה באב" על מסעדות בתל אביב (יש בית קפה אחד שבאמת תלה את השלט הזה?), המונולוג על השתלטות חרדים על חולון (יש חרדים עם קפוטות ושטריימלים בחולון? לא ידעתי. משמח), הסרטון שמדגים איך דוסים ייכנסו לבתיהם ולחייהם של החילונים באשדוד למחרת הבחירות (איכס), המודעות שקוראות לבוחרים בפתח תקווה להיזהר כי "יש מועמדים דתיים שמסתתרים ברשימות חילוניות" (פיחס).

כמה רעש בתקשורת, וכמה קצת קולות בקלפי, בעזרת השם.

כל השנה מיעוט הזוי, עם רוב עצום בתקשורת, יכול להסית, אבל כשהולכים לשאול את העם, מקבלים תשובה ברורה. אין מנדט לשנאה. האהבה למסורת תנצח.

4.

סליחה שטור הבחירות הזה מלא באהבה ואנרגיות חיוביות. וחכו חכו, אתם עוד לא יודעים מה מחכה לכם בפסקה האחרונה שלו. התנצלות אישית שלי מרון חולדאי. לא פחות.

העניין הוא כזה: אחרי סוכות פרסמתי כאן תמונה ששלח לי קורא תל אביבי, של פועלי עיריית תל אביב נזכרים לגזום ענפים של עצי דקל, בדיוק יום אחרי שהסתיים החג שבו עם ישראל כל כך צריך ענפים כאלה, בשביל הסכך של הסוכה.

לעגתי לראש העיר רון חולדאי שהוא האחרון שבטח אפשר לבקש ממנו להתחשב בצורכי המסורת של התושבים. מאז המייל שלי מתפוצץ מתגובות מחאה וזעקה. עף לי הסכך.

הנה רק כמה דוגמאות:

"שבוע טוב ידידיה", כתב לי ניר, "נעצבתי לקרוא את האנקדוטה הממוסגרת שבה הבאת דבריו של קורא עלום שם שצילם בתל אביב עובדי עירייה גוזמים עצי דקל אחרי סוכות. הדברים אינם נכונים. אני מתגורר ביפו כעשר שנים, ובכל שנה לפני החג העירייה מרוקנת משאית עמוסה בכפות תמרים בפארק הציבורי ביפו לרווחת ציבור בוני הסוכות (לצערנו, מיעוט קטן).

"אני לא יודע אם זה קורה בעוד מקומות בעיר, אז אני יכול רק לשער. כמה עיריות נוהגות כך? שנזכה להמשיך להרבות אור ולהתבונן במציאות בעין טובה. כן, אפילו בתל אביב".

הקורא עמי נזעק אף הוא להגן על כבוד עירו: "גם לנו יש הרבה ביקורת על עיריית תל אביב ועל העומד בראשה, אבל כבר חמש שנים אנחנו מקבלים סכך איכותי בחינם במבצע החלוקה של העירייה. אולי תעמיד דברים על דיוקם?".

ואחרי עוד שלל נזיפות, הגיע מייל של אחד מחברי קהילת 'מעלה אליהו' של הרב חיים גנץ, שלא רק תיקן טעות עובדתית אלא תיאר חוויה של ממש: "רחוב רידינג, רמת אביב, 14:20 בצהרים, חום תל אביבי. עשרות אנשים מחכים יחדיו בציפייה דרוכה. לא זכורה לי התקהלות דומה לזו אי פעם. מגוון של יהודים עומדים זה לצד זה, עם כל סוגי הכיפות וגם בלי כיפות. מה מחבר אותם פה ביחד באמצע יום של חול? עוד רגע תגיע המשאית העירונית.

היא לא תחלק כסף וגם לא ממתקים, לא צעצועים וגם לא בגדים. ובכל זאת כולם מגיעים עוד לפני הזמן כדי לזכות בנתח מן השלל הזה. המשאית מגיעה, ובאחת נשפכים לאדמה היבשה מאות כפות תמרים רעננות וירוקות.

ואז מתחיל מחזה מופלא. המתבונן מן הצד בוודאי חושב שדולרים ירוקים מונחים על הרצפה, ולא עלים ירוקים. כולם עטים על ענפי הדקל בהתלהבות, מדי פעם מישהו גם נדקר קלות מקוצי הענפים, אבל האווירה לא נפגמת. הרי יש לנו מטרה: 'כי בסוכות תשבו שבעת ימים'. אני עומד שם נפעם, משפשף את עיניי, מה מביא אנשים גלויי ראש להתאמץ כך על חתיכת ענף? 'זאת קומתך דמתה לתמר'. אשריכם ישראל, שיוצאים נקיים בדין מיום הכיפורים ומיד רצים לחטוף לכם מצוות".

אז רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, נתת בתקופה האחרונה מספיק סיבות למה לא להצביע לך. תזמון גיזום הדקלים הוא לא אחד מהם.

אני מתנצל.

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות